"לא התכוונתי ללכת השבוע לטקס הענקת פרס 'יקיר התיישבות'", אומר ראש מועצת בית־אריה, אבי נעים. "לא כי אני לא מכבד את בנימין נתניהו, שאמור היה לקבל את התואר. הרי עבדתי קשה כדי שהוא ייבחר. אני פשוט לא סובל טקסים באופן כללי. ההתיישבות עסוקה היום יותר מדי בטקסים, ופחות מדי בתכליתיות".
האירוע שתכננה המועצה האזורית בנימין בוטל לבסוף בשל מה שהוגדר "אילוצי לו"ז", אולם יש להניח שלביקורת החריפה מצד חלק מהתושבים היה משקל משמעותי בהחלטה לוותר על מתן הפרס. שבוע אחרי הריסת נתיב־האבות, ושנה לאחר החרבתם של היישוב עמונה ותשעה בתים בעפרה, היו מי שנחרדו מההחלטה להעניק את הכבוד למי שכל זה קרה במשמרת שלו, ומי שמסתמן כאחד ממקפיאי הבנייה המובילים. ההוראה שיצאה ממשרד ראש הממשלה לדחות הריסת מבנים לא חוקיים של ערבים בקרבת סוסיא, לא הוסיפה למוטיבציה הכללית. אבל לא זה מה שהפריע לנעים. "יותר מאשר לכבד את ראש הממשלה, הטקס הזה תוכנן משיקולים של כבוד פנימי. זה חלק מתופעת העסקנות, שכמה מהאנשים בהנהגת ההתיישבות מתקשים להיפרד ממנה. במקום טקסים כאלה הייתי רוצה לראות את תוכנית הרכבות של יו"ש, את המחלפים והכבישים שמתוכננים כאן לחומש הקרוב, את תוכניות הבנייה וחיזוק ההתיישבות, את פיתוח התיירות והתעשייה. הייתי רוצה לשמוע אמירה ברורה שלעולם לא תוקם מדינה פלסטינית בשטחי ישראל. הגיע הזמן שיבינו זאת בעולם, אבל קודם לכן אנו צריכים להבין זאת".
נעים, ליכודניק מוצהר, מבהיר שאינו חושש להפגין נגד הממשלה הנוכחית, אם יש בכך צורך. "אני סבור שהליכוד צריך לדבוק יותר בעמדותיו החברתיות והלאומיות, כי הוא קצת התרחק משם. את הקו הפייסני של מועצת יש"ע אני לא מקבל כשיש פגיעה באידיאולוגיה של ההתיישבות. אי אפשר ליישר קו עם השלטון גם כשהוא בעד האידיאולוגיה שלך. המטרה לדידי היא ארץ ישראל, והיא חשובה יותר מכל מפלגה. הפגנתי מול שלטון הליכוד, וגם עצרו אותי. נכון שהפוליטיקה היא עולם של פשרות, אבל השלטון מעריך אותך יותר כשאתה עומד על העקרונות שלך – כמובן רק בדרכים דמוקרטיות ובלי אלימות. הפייסנות הזו פוגעת. כשאנו לא בונים מספיק בהתיישבות, כשלא מחילים כאן חוקים, כשאנחנו מהוססים ולא החלטיים – הדרך הופכת קשה יותר עבורנו. היום רק 1.75 אחוז מהשטח מיושב על ידי יהודים, וזה חייב להשתנות".
הטלוויזיה של השכן
שמש חמה עולה מעל בית־אריה, המועצה שנעים עומד בראשה מאז 2004. היישוב שוכן במערב בנימין, רבע שעה מנתב"ג. הקאנטרי החדש במקום כבר פתוח למבקרים, שנהנים מבריכה גדולה, מחדר כושר ובקרוב גם מספא טיפולי. הכול בסטנדרט אירופי, מדגיש נעים, כקו שהוא מקפיד עליו בבנייה בכלל. וגם זה חלק מהמאבק שלו במועצת יש"ע ובתנועת אמנה. "אתה יכול להביא לכאן אנשים מתל־אביב, לא רק מההתיישבות עצמה. אתה רק צריך להיפרד מתפיסת הבנייה הישנה, ולאפשר לצעירים לבנות בעצמם, בלי שאתה תקבע להם. מה עושים שם באמנה? בנייה סוג ג', כשכאן אתה יכול לבנות בסטנדרט הכי גבוה, להגשים חלומות ולשלם פחות.
"גם המנהל האזרחי מכשיל את העסק. נכון שאין להם די כוח אדם, אבל אי אפשר לעבוד ככה. בכל מקום שלב התכנון ארוך והביצוע קצר, רק אצלנו זה בדיוק הפוך. כי מסבכים דברים בדרך, במקום ליצור מציאות שפותרת בעיות לפני שהן קורות. כך גם לגבי השלמת הכביש העוקף במערב השומרון. זה כביש שהמדינה השקיעה בו רבע מיליארד שקלים. אהוד ברק עצר את העבודות לפני עשור, וחרף ההנחיה של ראש הממשלה לפני כחצי שנה, העבודות טרם חודשו בגלל סחבת מיותרת במשרד הביטחון".
פרויקטים תקועים זו לא שאלה של תקציב?
"לגמרי לא. אנחנו ההוכחה לכך שבתקציב מצומצם אפשר לעשות המון. נתנו לנו אומדן של 40 מיליון לבניית הקאנטרי, ואנחנו עשינו את זה ב־12 מיליון. יש לנו בית ספר שהוא הכי יפה בארץ, עם קמפוס פתוח וכיתות חכמות. הכול שאלה של ניהול נכון וניצול כוח אדם מקומי ככל שניתן. אידיאולוגית, אני נותן עבודה גם לתושבי המועצה וגם לשכנים שלנו".
השכנים הקרובים ביותר של בית־אריה הם תושבי הכפר הערבי לובן. נעים וחבריו מסתובבים בו באופן קבוע, ושומרים על קשרי מסחר הדדיים. "אני מכיר פה כל תלם", הוא אומר כשאנחנו פוסעים בכפר, בין שיחה בערבית עם תושב אחד לשיחה בעברית עם האחר. "גדל כאן דור צעיר שמה שמעניין אותו זה טלוויזיות ענק – לא כדי לצפות בעצרת האו"ם, אלא כדי לראות משחק של ברצלונה".
ברחובות פה תלויים דגלי פלסטין.
"אין כפר ערבי ביו"ש שאין בו נוכחות של פת"ח וחמאס. שיתוף הפעולה הטוב של אנשי לובן איתנו נובע מהחשש שלהם מהשתלטות חמאס. מה שצריך לעשות זה להשקיע בהם – בהשכלה, בדיור וברווחה כלכלית. אם נדאג לזה, נסתדר איתם מצוין. פעם הפועלים מלובן היו הולכים אלינו ברגל; היום הם מגיעים בג'יפים. הכפר נהיה עשיר בזכותנו, ויש תלות הדדית שנוטה משמעותית לטובתנו".
הוא נולד וגדל בירוחם. אמו עלתה ארצה מפרס, ואביו עלה בגיל 13 מלוב. כעבור ארבע שנים, ב־1955, הגיעה גם משפחתו של האב, אולם אחותו ג'וליה נעלמה בבית החולים. "כששמעתי שהיו ילדים חטופים גם מעולי לוב, הבנתי שאולי יש פה משהו", אומר נעים. "ג'וליה הייתה בת פחות מארבע. לקחו אותה לבית חולים בבאר־שבע במשאית, כי לא היו אוטובוסים. אשפזו אותה ולמחרת אמרו שהיא נפטרה. לא הראו גופה ולא הייתה שבעה. בכל זאת ההורים הסתירו את החשדות מהילדים, כדי שיתאקלמו טוב בארץ".
בגיל 12 נשלח נעים לבית הספר למחוננים "בויאר" בירושלים, ולמד בתנאי פנימייה. "הייתה שם תפיסה של לקחת את החזקים מהעיירות ולהעצים אותם, אבל מה שקרה בפועל זה שהעיירות הוחלשו, משום שרוקנו אותן מכוחות ההנהגה העתידיים. ילד מירוחם או משדרות, שהיה בולט מאוד בעיר המוצא שלו, מגיע לירושלים ונהיה שווה פחות, כי יש לו נתוני פתיחה פחות טובים משל עמיתו מרחביה".
כבר בבית הספר הוא הכיר את מי שתהיה לימים אשתו. בתום לימודיו התגייס נעים לגולני, יצא לקצונה, ולאחר השחרור שירת בשב"כ במשך 16 שנים. כשעסק באבטחת אישים, הגיע לבית־אריה יחד עם ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל. נעים הביא את חברתו, והשניים התאהבו במקום והתיישבו בו. היום היא מנהלת אורח חיים דתי והוא מסורתי. "המקום הזה הוא בעל פוטנציאל אדיר. הוא מושך דווקא בגלל שהוא לא מאופיין בקו אידיאולוגי נוקשה. זו לא התנחלות שגרתית", אומר ראש המועצה.
בית־אריה ידועה בשכונת האמנים שלה, ורבים מהרחובות קרויים על שמות אמנים ישראלים. נחצ'ה היימן הגיע לכאן לחנוכת כיכר שנקראה על שמו עוד בחייו, ובהמשך אף עבר לגור ביישוב. גם ענת עצמון ודן תורג'מן, נתי רביץ ורבים אחרים קבעו את ביתם בבית־אריה. "נבחרתי לראשות המועצה בתקופה הכי קשה כאן, מיד אחרי האיחוד עם היישוב הסמוך עופרים", מספר נעים. "המצב הכלכלי היה לא טוב, ותוכנית 'פינוי־פיצוי' שעליה דובר אז התחילה למשוך חלק מהאנשים. עשו על זה כתבה גדולה ב'7 ימים'. הרמתי טלפון לכתבת ואמרתי לה: 'תשמעי, קני היום בית אצלנו, כי בעוד שנתיים הוא יעלה כפול'. היום זה עולה פי עשרה".
היום אותה כתבת גם תוכל לשלוח את הילדים לפארק המיועד לגלישת סקייטבורד, או לבלות עם חיית המחמד שלה בגינת הכלבים. בדרך לשם היא תפגוש פסלים מתוצרת מקומית ועוד שלל אטרקציות. "אנחנו רוצים להיות יותר טובים מהכי טובים – בבנייה, בשירותים לתושבים, בהכול. אנחנו מתחייבים להחליף תוך 24 שעות נורת רחוב שנשרפת. זה הסטנדרט שלנו".
לחבק בגדול
לצד שביעות הרצון מההתקדמות שהושגה, יש כאמור תחושת החמצה. "למועצה שלנו יש שטח גדול יותר מבת־ים או בני־ברק. קיים כאן פוטנציאל עצום למגורים ולתיירות, והוא לא מנוצל. מהפכת הכבישים והתשתיות פסחה על יו"ש. כמעט ואין בנייה בפועל, הליכי התכנון מסורבלים ומקשים, כל שלב דורש אישור מדיני – וכל זה בזמן שהליכוד והימין בשלטון. יישובים יהודיים אפילו נהרסים בגלל טענות אוויליות ובגלל אג'נדה שמאלנית של בתי המשפט. ייאמר לזכות הבית היהודי שהוא מתעקש להילחם בחד־צדדיות של בג"ץ. צריך להוריד בפני המפלגה הזו את הכובע. הדרישה שלהם להחזיק את תיק המשפטים גרמה שינוי משמעותי שיקרין על החיים שלנו ביו"ש. אבל בנט גם הכניס את עצמו לדיסוננס. הוא רוצה להיות ראש הממשלה הבא, ולדעתו זה בלתי אפשרי כשהוא ראש החץ של מפלגה אידיאולוגית. אני חושב שהוא טועה. ככל שאתה יותר נאמן לאידיאולוגיה שלך, כך גדל הסיכוי שלך להיות מנהיג לאומי. בזירה הארצית, מתוך בורות, יתייגו אותך ממילא איפה שאתה מתויג. לעומת זאת, אם לא תציג אידיאולוגיה ברורה, תיחלש בתוך המפלגה שלך".
מלבד השינוי במישור המשפטי, חסר עוד שינוי – במנהל האזרחי.
"אכן, כל קצין פה יכול להחזיק צו תפיסה. כבר עשור שמשביתים לי תב"עות בתוקף, כי מישהו החליט. צריך הבנה שחיים פה אזרחים, ולא תחת משטר צבאי. להנהגה אין אומץ להוביל את השינוי הדרסטי הזה".
וישנם גם הפקקים, שהפכו למייאש הרשמי של יו"ש.
"מחסום רנתיס, שפעם אפשר היה לעבור בו בקלות, הפך לפקק. גם משום שהיום הווייז לוקח את תושבי מודיעין־עלית דרך פה, כדי לחסוך מהם את הסיוט בצומת שילת. מתוכנן מחלף ירידה מרנתיס לכביש 6", אומר נעים ומצביע אל הנוף המרהיב שנשקף מגג בניין המועצה. "מאותו מחלף יצא כביש 461 עד צומת מסובים. אני מעוניין גם ליצור נתיב נוסף מבסיס נחשונים ל־471, ישירות למחלף נחשונים. זה גם בטיחותי וגם התיישבותי. זו תוכנית שאמורה לצאת לביצוע, אבל אין ביו"ש מנהיגות, כי כל אחד תקוע בכיכר ליד הבית שלו.
"צריך שיהיה מי שידרוש את זה. ראש מועצת שומרון יוסי דגן ואני שבתנו רעב מול הכנסת, ובזכות זה הגיעו תקציבים לכבישי יו"ש. לא בזכות שום דבר אחר. אנחנו מתקדמים למרות מועצת יש"ע, ולא בזכותם. בכל ה־13 שנים וחצי שאני במועצת בית־אריה, לא עזרו לי בכלום. אם מועצת יש"ע לא מחבקת את כל ההתיישבות, איך היא תחבק את כל עם ישראל? בהתיישבות יש שליש שהם חרדים ושליש שאינם חובשי כיפה, וזה טוב. צריך לצאת מהקליקה, להביא לכאן תיירות ותושבים. לחשוב בגדול".
מועצת יש"ע, הוא שב ואומר, חולמת בקטן מדי. "הארגון הזה, יותר משהוא תורם הוא פוגע. מדובר בעסקנים שהזניחו במידה רבה את האידיאולוגיה. חלק מהם נגוע באגו ומשחקי כבוד וניסיון לרצות".
בכל זאת, למועצת יש"ע יש הרבה זכויות.
"היא אכן התחילה כגוף עם הרבה כוונות טובות, אבל היום מדובר בקבוצה מצומצמת שלא משחררת. הדרך שלהם פגומה, יותר מדי ראש בניירות. אין מי שיעמוד על הרגליים האחוריות ויצעק. עוד בתקופת הטורקים הייתה פה רכבת מלוד עד לובן, איפה היא היום? איך זה שיש לנו אוניברסיטה גדולה באריאל, ואין תוך שנתיים רכבת? למה אנחנו מגמגמים כשאנחנו מדברים על איזה כביש או מחלף? למה אין תוכנית מסודרת למחלפים? למה לא דורשים בית חולים אזורי?
"בכל מערב בנימין גם אין בית ספר שדה אחד. יש לנו פה אינספור מעיינות, אתרים ארכיאולוגיים עם ממצאים מתקופת בית שני, ואין מי שיטפח את זה. תיירות הייתה יכולה להביא לכאן קהל חדש לגמרי. זה גם אמצעי לקרב את עם ישראל שלא מכיר את ההתיישבות וחושש להגיע לכאן, וזה גם חשוב לצורך שימור האתרים התנ"כיים והתלמודיים. מתוך שלא לשמה באים וגרים ביו"ש, ובסוף גם נתפסים בצד האידיאולוגי. לא דרך מלחמות ולא בהתרסה. מי שמכיר יותר, מבין את התמונה טוב יותר. תראי את אברי גלעד ועירית לינור. מי שקצת פתוח, לומד להכיר. טבע וטיולים זו דרך שצריך להתמיד בה.
"בחדר הישיבות בבניין מועצת בית־אריה כל הקירות שקופים, אין לנו מה להסתיר. על הקיר יש לי לוח משימות שנתי. ואם אני מצליח לסיים אותן, אני יודע שלא חלמתי מספיק, שהצבתי לעצמי מעט מדי אתגרים. הנה, אני יכול כבר לסמן איקס על בניית הקאנטרי, שנראתה כמו חלום רחוק. יש קופות חולים, ומגרשים, וספרייה שעומדת לקום, ושלל מסעדות – ואני רוצה עוד. ככה חינכתי את ילדיי, וכך אני מאמין שהנהגת ההתיישבות צריכה להתנהל. להסתכל תמיד הכי רחוק שיש, ולרצות יותר".
ממועצת יש"ע נמסר בתגובה: "ראשי הרשויות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן חברים בהנהלת מועצת יש"ע, וסביב השולחן נשמעות דרכי פעולה רבות ותפיסות עולם מגוונות. בשנים האחרונות לקחנו על עצמנו הכנת תוכניות אב מרחביות בתחומי התחבורה, המים, החשמל, הגז, הגנת הסביבה והפיתוח הכלכלי, לרווחת כל תושבי האזור. לשמחתנו, ממשלת ישראל שותפה מלאה למהלכים אלה, וחלקם אף נמצאים בביצוע, כמו פרויקטים של כבישים, תחבורה ומים. יחד בכוחות משותפים נגיע למיליון תושבים ולהחלת ריבונות".

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
