הפגנות ענק, צעדות מחאה, חסימת כבישים ראשיים, משיכת כספים, חרם כלכלי ואפילו איומים בשימוש בנשק: להתנגדות האזרחית שמפגיני שמאל מבקשים לקדם היום במחאה על הרפורמה החוקתית המתגבשת, יש מגוון דרכי התבטאות. מחאת השמאל מכוונת נגד מהלכים דמוקרטיים כשרים המתחוללים בכנסת, אף שממש לא נשקף איום על אורח חייהם של המוחים, אך מוביליה בהחלט יכולים להצביע על שורת מחאות בעבר – נגד פינוי ימית, הנסיגה מרמת הגולן, הסכמי אוסלו וחורבן גוש קטיף – שהשתמשו או איימו להשתמש באותן השיטות והדרכים.
בימי ממשלת רבין השנייה, היו שני איומים בולטים שהימין (בעיקר) יצא נגדם: ההסכמים עם אש"ף שהביאו להקמת הרשות הפלסטינית, ושיחות השלום עם חאפז אל־אסד, רודן סוריה, שחתרו לנסיגה ישראלית מרמת הגולן. ח"כ לשעבר משה פייגלין, שהיה בן שלושים בעת כינונה של הממשלה ההיא, הקים והוביל בימי אוסלו את תנועת "זו ארצנו", שערכה פעולות מרי אזרחי בלתי אלים במחאה על ההסכמים, ובכלל זה הפגנות וחסימת כבישים. פייגלין נעצר, הואשם והורשע בהתקהלות אסורה ולאחר מכן גם בהמרדה.
המחאה נגד שיחות השלום עם אש"ף ונגד הסכמי אוסלו הייתה מנומסת מדי, כך סבור משה פייגלין, לימים חבר הכנסת וסגן יו"ר הכנסת. ממשלת רבין, הוא מזכיר, עשתה כל מה שהבטיחה שלא תעשה: פגישות עם ראשי אש"ף, משא ומתן על ירושלים והצעה לסגת מהגולן. "היה אז חוק שאוסר לדבר עם אש"ף, וכבר לפני הבחירות ראשי מפלגת העבודה קיימו איתו מגעים", אומר פייגלין. "לבסוף הם הביאו לכאן ארגון טרור, חימשו אותו ויצרו מצב בלתי הפיך שכל בר דעת מבין שהוא יביא לשפך דמים נורא – והכול תוך דריסה וזלזול מוחלט וללא דיון כלשהו. אני הצטרפתי למחאה כאזרח מהשורה, אבל היא לא זכתה להשפעה ולתהודה. היו הפגנות המונים, אבל הן לא סוקרו כלל בתקשורת. חשבתי שצריך לעשות משהו שיהיה מורגש יותר, והכרזתי על מרי אזרחי: קבוצה שמוכנה לעשות פעולות בלתי חוקיות אך לא אלימות, כדי להביע מחאה".
הקבוצה שהקים פייגלין, "זו ארצנו", הייתה הפלג הלוחמני ביותר במאבק נגד אוסלו. "השיא היה באוגוסט 1995, כש־100 אלף מפגינים עם חולצות מחאה חסמו כבישים בכל רחבי הארץ", הוא אומר. "זה היה מורגש, וכמובן ננקטו נגדנו צעדים".
כתב אישום תקדימי שהוגש נגד פייגלין ושניים מחבריו, שמואל סקט והרב בני אלון, האשים אותם בהמרדה. פייגלין הורשע אומנם, אך גם רשם הישג נקודתי: השופטים ציינו שהממשלה הייתה צריכה להטות אוזן קשבת להשקפות הסותרות את מדיניותה ולאפשר להן ביטוי, שהרי "בסירובה לנהוג כן דחקה את הנאשמים ואחרים לדרך הקלוקלת שבחרו בה".
במבט לאחור, אתה חושב שזו הייתה הדרך להביע מחאה?
"בהחלט", הוא נחרץ. "ראשית, אני סבור שהצלתי במשהו את הכבוד הלאומי. הבהרתי שעם ישראל לא מוותר בקלות על ארץ ישראל ולא מתקפל. יותר מזה, אני לא סולח לעצמי על שלא עשיתי זאת שוב. בתקופת ההתנתקות נתתי למועצת יש"ע ולרבנים להוביל את המחאות, והן נחלו כישלון. אם היו פעולות נועזות יותר, היה אפשר למנוע את ההתנתקות".
וכשאתה רואה את המפגינים היום מכריזים גם הם על מרי אזרחי ועל פעולות נגד הממשלה בגלל הרפורמה במערכת המשפט – אתה יכול להבין אותם? הם נאבקים על מה שחשוב להם.
"זה לא מרי אזרחי. במרי אזרחי משתמשים כשהוא הכלי האחרון שיש בידיו של אדם נגד עריצות הרוב. האזרח מחה, צעק והפגין, ובסוף לא נותר לו אלא ללכת לכיוונים האלה. זה נעשה באופן לא אלים, ומתקיים מתוך נכונות לשאת בעונש שיוטל על הפרת החוק. האזרח לא רוצה לפגוע באף אחד, אלא להשמיע קול שמתעלמים ממנו. מי שידו קלה על ההדק, מי שמדבר גם על אלימות, לא מחכה לשום דיון ולא ממש רוצה לקיים שיח – כנראה לא באמת אוהב את המקום הזה, ולא נאמן לו מכל הלב".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במגזין דיוקן
