רעיה ג'קסון־זלקינד היא אישה כותבת. מגיל 12 היא מחברת שירים שעם הזמן הפכו מבוסריים לבעלי אמירה, ובעיקר מבטאים כאב וגעגוע לעולם שהיה ואיננו עוד מבית הוריה וילדותה. אם זה היה תלוי בה, היא כנראה הייתה מעדיפה שהטקסטים שלה ימחקו את עצמם אוטומטית אחת לכמה שנים, כי בדרך כלל היא נתקפת חרטה עמוקה כשהיא קוראת אותם בדיעבד. היום היא מקווה שעל ספרה החדש היא לעולם לא תתחרט.
"ימים של חול" (בהוצאת "שתיים") מספר את סיפורם של ידין ומוריה, זוג שגדלו יחד בהתנחלות דתית קטנה, וגם בבגרותם, כשכבר התרחקו ממנה, לא הצליחו להותיר אותה מאחור. בוקר אחד מוריה ההריונית מתעוררת ומגלה שהיא מדממת, ובדיקה אצל הרופא מגלה את מה שהיא כבר יודעת: היא מפילה את התינוק שלה. בימים הקרובים היא מתנהלת כרגיל בעוד העובר הולך ונוזל ממנה. היא אינה מסוגלת לשתף את אובדנו עם בעלה, אבל האובדן עצמו מציף את מהלך החיים המורכב של בני הזוג, שעליו היא מספרת לתינוק שלעולם לא ייוולד. הספר משמיע את קולם של צעירים שגדלו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, עם טראומת האינתיפאדה ועם הקהילתיות והמחנק של מגורים בקבוצה חברתית מוכרת וקטנה.
היא בת 36 וגדלה בכוכב־השחר, "יישוב קטן ותמים, משקיף לים המלח עם נוף מטורף, מוקף כרמים". הוריה הכירו כשאביה, דוד, עלה לארץ מאנגליה והגיע לאולפן בקיבוץ שעלבים, שם פגש את רחל, בת המקום. הם נישאו ובהמשך עזבו מטעמים אידיאולוגיים. "היה קשה לאבא שלי עם זה שלכאורה יש שוויון בקיבוץ אבל בעצם אין". הם עברו לכוכב־השחר עם חמישה ילדים, ובהמשך נולדו עוד שלושה. רעיה היא השישית. ביישוב הקהילתי הקטן אמה הייתה עקרת בית שעבדה בעבודות מזדמנות כדי לסייע בפרנסת המשפחה ואביה עבד כמנהל חשבונות. "הוא לא אהב את זה. הוא רצה להיות עובד אדמה, ועשה את זה רק כדי לפרנס את המשפחה".
החיים במשפחה ברוכת ילדים זכורים לה כחוויה טובה. "היה עניין למצוא את הייחוד שלך בתוך זה, גדלתי בתוך בית מלא שמחה ואהבה, הייתה לי ילדות טובה".
"אני זרה בקיבוץ, יש שם הרבה אנשים שאני אוהבת, אבל הוא לא הבית שלי. הפרטיות שלי היא המבצר שלי ואני שומרת עליה בקנאות רבה. ועדיין, בתוך הפרטיות, גם בבית שלי אני לא מרגישה בית. אין לי בית"
איזו חוויה את לוקחת איתך מלגדול במשפחה גדולה?
"היום כולנו החברים הכי טובים. אבל זה לא תמיד היה כך. היו רגעים בתור ילדה, שאחי הקטן עשה הרבה צרות להורים, ואני זוכרת את עצמי חושבת 'מה הם צריכים את כל כאב הראש הזה, למה הם לא עצרו בילד השישי'. אמא שלי ראתה כל אחד מהילדים ודגלה בשיטת 'חנוך לנער על פי דרכו'".
לא הייתה להם טלוויזיה בבית, ואת זמנה הפנוי מילאה בקריאת ספרים. "ההורים שלי חיו כך שהתורה והמצוות היו האבן המרכזית בחיים שלהם".
לצד הדתיות האדוקה הייתה בבית גם פתיחות מחשבתית. "היא באה בעיקר מצד אבא שלי, גדלנו על לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, ועל זה שחוץ מהתורה שום דבר לא נמסר בסיני, וצריך בכל דבר לשאול ולפקפק. אם את לא מאמינה במשהו עד הסוף, אל תעשי אותו.
כיום זלקינד לא דתייה, אבל חן בעלה והילדים שלהם כן. "אני לוקחת מהדת בסיסים מוסריים לחיים שלי, למשל כשכתוב לא תבשל גדי בחלב אמו אני רואה בזה ציווי מוסרי – אם אתה מוכרח לאכול בעלי חיים, לפחות תעשה את זה באופן הכי רחמני שאפשר, ומכאן ועד למשלוחים חיים של חיות לטובת שחיטה כשרה הפער עצום, ואין לי ספק שלא זאת הייתה הכוונה. מכאן גם חיבור לערכים שקשורים לקיימוּת, למשל שנת שמיטה, שאני חושבת שאפשר לראות בה הכוונה כיצד צריך להתייחס לקרקע, לתת גם לה מנוחה, לאפשר למשאבים הטבעיים להתחדש בדרכם".
"באינתיפאדה הסתובבנו עם צוואות, לכל אחת הייתה חברה שממונה על כך שאם היא מתה, יפרסמו רק תמונה שלה שהיא אוהבת. על היומן הפרטי שלי כתבתי 'נא לא לקרוא, גם אם אני מתה'"
לצד השאלות הקיומיות שרר אצלה גם פחד. "בכיתות א' וב' למדתי ביישוב, בכיתה ג' התחלנו לנסוע כל בוקר לעפרה דרך טייבה. היום כבר יש כביש עוקף, אבל אז הנסיעה עברה בתוך הכפר. היו פעמים שזרקו עלינו אבנים. נסענו בסוג של הסעה משוריינת, ממש כמו טנק. אני זוכרת נסיעות משפחתיות בכביש חוצה שומרון שפחדתי בהן, ופעם אחת שזרקו על הרכב אבנים ואחותי צרחה לאבא שלי 'סע, סע'. הייתה תחושה שניצלנו בכל פעם מחדש. הייתה דריכות עצומה בכל נסיעה".
כשהייתה בת 15 נפתחה האינתיפאדה השנייה והסלימה עוד יותר את החרדה. "היו הרוגים על בסיס יומיומי. הסתובבנו עם צוואות, לכל אחת הייתה חברה שממונה על כך שאם היא מתה, יפרסמו רק תמונה מסוימת שהיא אוהבת בעיתון. על היומן הפרטי שלי כתבתי 'נא לא לקרוא, גם אם אני מתה'. למה שנערה תחשוב דברים כאלו?"
בסוף, המוות תקף את משפחתה מכיוון לא צפוי: כשזלקינד הייתה בת 16 חלתה אמה בסרטן השד ונפטרה כעבור שנה. אביה חלה גם הוא בסרטן, ונפטר בקיץ האחרון. את הספר היא הקדישה להם.
"אני חושבת שזה מגדיר אותי, להיות יתומה מאם. ובתור אמא זה הגדיר אותי עוד יותר – להיות אמא שאין לה אמא. כתבתי שיר קצת אחרי שהיא נפטרה, על כך שיש לי חור בלב בצורה שלה, ולילדה שלי תהיה אמא עם חור בלב, וכך זה יימשך עד סוף הדורות. זה היה שבר גדול למשפחה. אמא הייתה הרוח החיה של הבית, אבא היה אדם עצור ומופנם. וכשאמא נפטרה, אבא נשבר וכולנו נשברנו יחד איתו".
בספר מתוארת מערכת יחסים חזקה מאוד בין האחים, כך זה היה אצלך?
"כן, נוצרו בינינו קשרים חזקים מאוד, היינו זקוקים אחד לשני. מצד אחד היו לנו יחסי 'אין ציפיות ואין אכזבות', ומצד שני ידענו שיש לנו אחד את השני תמיד".
האובדן של אמא היה קשור לעזיבת הדת?
"אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 16, שזה ה־גיל למרוד. אבל את לא יכולה למרוד כשאמא שלך גוססת מסרטן. לא הייתה לי איזו בעיטה, זה היה תהליך שעברתי ואני עדיין עוברת".
אחרי התיכון עשתה זלקינד שירות לאומי בחווה בקיבוץ יבנה, שם טיפלה בעיקר בסוסים ובין השאר גם פגשה את חן, בן הקיבוץ. הם נישאו כשהיא הייתה בת 21 והוא בן 19. "אחרי הנישואין חיינו חיים דתיים, בקיבוץ דתי, הלכתי עם כיסוי ראש. לבן הבכור שלנו קראנו חסד־טוביה, הייתה לי איזו פנטזיה שנהיה חסידים, ברסלב, אבל זה לא קרה".
כשהחלו להגיע הילדים, חסרונה של אמה הורגש יותר מתמיד. "אני לא יודעת איך זה ללדת עם אמא. היא הייתה חסרה מאוד. גם היום אני מרגישה את זה, קורים דברים לילדים ואני מתה להתקשר ולהגיד לה ולא יכולה. למעשה אף פעם לא היה לי מספר טלפון ששמור על שם אמא".
אחרי שנולדו לה שני ילדים, החליטה זלקינד להגדיר מחדש את המקום האמוני־דתי שלה. "בסוף אני חיה בקיבוץ דתי ומגדלת ילדים דתיים. זה היה להגיד לעצמי שאני לא בטוחה שיש א־לוהים, ואני בטוחה שאם יש א־לוהים, הוא לא זה שגדלתי עליו".
איך חן קיבל את זה?
"כיוון שזה לא היה אירוע גדול אלא מסע של שנים, היו נקודות דיון במהלכו. 'לאן זה הולך', 'מה יהיה איתנו', אבל בסך הכול הוויכוחים והמריבות לא היו על זה. השבת בבית דתית, אבל ברמה הרעיונית הילדים רואים שאבא מתפלל ואמא לא מברכת. מול הקטנים זה הרבה פעמים קשור לשימוש במילים. אני לא אגיד על משהו 'זה אסור בשבת', אלא 'בבית שלנו לא מנגנים בשבת'. עם הגדולים אלה שיחות עומק. גם פוליטית: חן ימני ואני מצביעה שמאל. אנחנו מדברים על הדברים ואני חושבת שזה נותן להם הרבה עומק והרבה יכולת להתמודד עם מורכבות".
גם חייה המקצועיים של זלקינד ידעו תהפוכות. היא התחילה ללמוד אדריכלות, עזבה אחרי חצי שנה, בהמשך השלימה תואר ראשון בקרימינולוגיה, עבדה בחינוך הבלתי פורמלי, בשיווק דיגיטלי, במכירות פיזיות ואונליין, בדוברות, בעיצוב גרפי, בצילום ועריכת וידאו, וכעת היא סטודנטית לסיעוד. היא מעידה שמאז ומעולם הדבר היחיד שהיה ברור לה עם עצמה היה הכתיבה שלה, אבל בתור אמא צעירה היא הניחה את חלום הכתיבה בצד, למעט בלוג יצירה קטן. בשלב מסוים היא הפסיקה עם הבלוג ואחרי כמה שנים, בהתקף מבוכה, אף מחקה אותו. ברבות השנים היא גם חיברה כמה שירים שפורסמו מעל במות שונות, ולפני הספר הנוכחי כתבה ספר ראשון שלא ראה אור.
כמו גיבורת ספרה, גם זלקינד חוותה אובדן היריון. זה קרה לפני ארבע שנים, אחרי שכבר הייתה אם לשלושה, וכמהה לילד נוסף. "היה נראה לי שכולם מסביב היו בהיריון, ואצלי זה לא קרה מהר. אני זוכרת את עצמי שרה 'כולם בהיריון ורק אני לא', ואז זה סוף־סוף קרה".
בשבוע האחד־עשר הגיעה ההפלה.
"הסימנים היו שם. אבל הייתה לי תקווה שאולי זו לא הפלה. דיברתי עם אחותי, שהיא אדם מאמין ורוחני מאוד, והיא סיפרה לי שגם לה היה כזה מקרה, שחשבה שהיא מפילה, אבל בסוף היה לה ילד חי. רציתי להיאחז במשהו ולחשוב שזה לא קורה, כשלמעשה זה כן קרה. אבל אז הלכתי לרופא והוא אמר שאין דופק, וזהו.
"למחרת הלכתי לעבודה, זה היה ערב פסח. כולם ניקו את המשרדים ולי בא למות. הרגשתי שהדבר האחרון שאני רוצה זה לנקות את המשרד, ומצד שני לא סיפרתי לאף אחד. אם הייתי מספרת היו אומרים לי לכי לנוח, אבל לא יכולתי. כי אם הייתי אומרת, הייתי מכירה בכך שזה קרה. אז במקום זה ניקיתי את המשרד ובערב נכנסתי למיטה והתפרקתי. התקשרתי לעבודה להגיד שאני לא מגיעה מחר. שאלו אותי בחיוך אם לרשום לי יום ניקיון לפסח או מחלה. ועדיין לא סיפרתי.
"בהתחלה היה לי ברור שאני פשוט צריכה לאסוף את עצמי. אמרתי לעצמי שכמו שהיריון הוא לא מחלה, גם הפלה זו לא מחלה. רק אחרי כמה ימים נתתי לעצמי להתאבל. זה היריון צעיר מאוד, זו לא לידה שקטה, אבל צריך להכיר בכך שגם זה עובּר. אני לא יודעת אם הייתה לו אפילו צורת אדם, אבל אני כבר בניתי עולם שלם סביבו, כבר היו לי בראש שמות".
מכאן בא הרעיון של אישה שעוברת הפלה ולא מספרת לבעלה?
"הרעיון היה לדבר את זה בקול. באותה תקופה הייתי צריכה להיפגש עם חברות, התכתבתי איתן כרגיל בקבוצת הוואטסאפ, אבל לא יכולתי לכתוב את זה. אמרתי לעצמי 'אגיד להן כשניפגש', אבל זה היה קשה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי 'אני רוצה לכתוב את זה'. אבל רציתי לכתוב על אישה שהיא הפוכה ממני, רציתי לקחת את החוויה שלי ולהרחיק אותה ממני, בגלל הידיעה שכל אחת יכולה לעבור הפלה".
אבל בסוף יש דמיון בינך לבין מוריה הגיבורה.
"מוריה התחילה כרחוקה ממני ועם הזמן הלכה ונעשתה דומה לי. שתינו זאבות בודדות. כמוני, קודם כול יש לה את עצמה. והבדידות הזאת מעניקה לה מבט ביקורתי על העולם. היא חיה בבועה שלה, מסתכלת על העולם מתוך אקווריום".
הפלה היא קצת כמו סרטן, קשה לדבר על זה, לספר על זה.
"נכון. וזה מחזיר אותי לסרטן של אמא שלי. כשהיא חלתה לא יכולתי לדבר על זה, אפילו עם החברה הכי טובה באולפנה. במשך תקופה ארוכה של כמה חודשים לא שיתפתי אותה, אפילו שאמא שלי דיברה על זה בפתיחות רבה. כולם ידעו, אבל אני לא הייתי מסוגלת להגיד את המילים 'אמא שלי חולה בסרטן'. וגם על ההפלה היה לי קשה לספר. הכי קשה היה לי לספר לאבא שלי, שכבר סיפרתי לו שאני בהיריון. בכלל, קשה לשתף במוות. אני זוכרת שפעם הפגנו בגן הוורדים. הייתי בת 12, ובחור מהיישוב נהרג בתאונת דרכים מול העיניים שלנו. כל הדרך פחדתי מהרגע שאצטרך להפריע להורים שלי באמצע הקפה שלהם ולספר על הבחור שנהרג. בסוף הם ידעו על זה כמובן לפני שהגעתי".
יש בספר זרות, חוסר רצון של מוריה להשתקע בכל בית שידין מציע לה.
"אני זרה בקיבוץ, יש שם הרבה אנשים שאני אוהבת מאוד, אבל הוא לא הבית שלי. הפרטיות שלי היא המבצר שלי, אני שומרת עליה בקנאות רבה. ועדיין, בתוך הפרטיות – גם בבית שלי אני לא מרגישה בית. אין לי בית. אולי כי התחתנו מאוד צעירים והמשכנו לגור בקיבוץ, וגם כי בית הילדות שלי התפרק מגיל צעיר, אני לא מרגישה שיש לי בית. יש גם עניין טכני שבקיבוץ מעבירים אותך בכל פעם לבית יותר גדול. עברנו עד עכשיו חמישה בתים, ובכל אחד התגוררנו תקופה קצרה יחסית, וזה לא נגמר. חן וחמשת הילדים הם הבית שלי".
האדמה נוכחת גם היא בספר – ידין הוא מדריך טיולים שחורש את שבילי הארץ. בתור נערה, זלקינד השתתפה בחוגי סיירות, חלמה להיות מדריכת טיולים, ובסוף הסתפקה בטיולים משפחתיים. "כשאנחנו יוצאים לטבע זה הדבר הכי מרגיע והכי שלם. זה לא קורה מספיק לצערי, בנפש שלי אני אדמה ממש. בהיריון שהגיע אחרי ההפלה נכנסתי לחרדות מטורפות שקשורות לאקולוגיה ולכדור הארץ, זה החזיר אותי לאדמה. היו לי חרדות שהעולם הולך להיחרב, הייתי מסתכלת על העצים ובוכה שהילדים שלי לא יראו עצים ירוקים. הייתי רואה את הכבישים ונכנסת לדיכאון מכמויות הבטון שאנחנו שופכים על האדמה".
שינית את אורח החיים שלך בפועל?
"אני לא קונה בגדים חדשים, אנחנו לובשים רק יד שנייה. אני מקפידה מאוד על הפרדת פחים, אני יודעת שזה כלום, טיפה בים. אם כולם יפסיקו לקנות בגדים, עדיין יהיה לנו מה ללבוש שמונים שנה. עשיתי מהפך בזה, הייתי מכורה לקניות, פיצוי על כך שבתור ילדה תמיד קיבלתי את הבגדים של האחיות שלי. אמרו לי 'תעבדי ותקני', ואכן ברגע שהיה לי כסף משלי מהר מאוד בזבזתי כל שקל על נעליים ובגדים. אפילו חשבתי לפתח שיטה, במקום ללכת לפסיכולוג ולשלם לו 400 שקל, ללכת לקנות משהו נחמד בסכום הזה שישמח אותי".
אחרי שליוותה את אביה בבית החולים עד שנפטר בשנה שעברה, החליטה זלקינד ללמוד סיעוד. "עבדתי בכל מיני תחומים, אבל לא מצאתי את עצמי. בדברים האלה אתה צריך או למכור דברים שאתה לא מאמין בהם, או לנסות להיות עצמאי, שגם זה לא בשבילי. הרגשתי שאני מתגלגלת מדבר לדבר כשהכתיבה תמיד הייתה בצד. כשאבא שלי חלה הבנתי שאני צריכה להיות אחות. הרגשתי נמרצות בכל כניסה לבית החולים, 'אוקיי, יש מה לעשות'. נתקלתי באנשי צוות מדהימים, ובאנשי צוות ממש לא מדהימים. רציתי להיות חלק מהדבר הזה, בצד הטוב".
גם עם לימודי הסיעוד, היא מספרת שדווקא הכתיבה היא שנותנת פורקן למורכבות החיים. "מאז המוות של ההורים שלי אני חיה בצער גדול, אבל אני חיה חיים שמחים. יש לי סדקים בלב, אני רואה אדם אוכל אפרסמון ואני נזכרת באבא שלי, ומשהו בי נסדק. אני כותבת שירים והם נותנים לי מרפא. אני יכולה לקרוא שירים של עצמי ולהתנחם בהם. הייתי שמחה לכתוב שירים יותר אופטימיים, בינתיים זה לא קורה".
