רעידת אדמה נוראה זעזעה את הקרקע משני עברי הירדן בי"א בתמוז תרפ"ז, 11 ביולי 1927, בשעה 15:03:55. עוצמתה הייתה 6.25 בסולם ריכטר והיא גבתה 285 הרוגים ו־940 פצועים. עשרה מההרוגים נמנו בירושלים. הגג של מסגד אל־אקצה, הבנוי על קשתות תמך מימי הורדוס, קרס כמעט כולו. כיפת הסלע הניצבת על סלע האם היציב של פסגת ההר לא ניזוקה כמעט. השבוע דווקא נשרו חתיכות שיש מהציפוי החיצוני של כיפת הסלע, אבל לא בטוח שיד הרעידות האחרונות בעניין. חמאס, אגב, מיהר להטיל את האחריות ל"פגיעה" במבנה על ממשלת ישראל.
ד"ר רון אבני, מומחה לרעידות אדמה מאוניברסיטת בן־גוריון, ציין בריאיון לאופירה לוי באתר מעריב לפני חודשים אחדים שהמבנה הגיאולוגי של ההר יוצר עמידות יחסית בפני רעשי אדמה: "הר הבית יושב על סלע קשה מאוד", התבטא בנוגע לסלע קיומנו, "גיר ודולומיט שאינם מגבירים את תאוצות הקרקע הנגרמות בשל הגלים הסייסמיים. זאת להבדיל ממקומות אחרים כמו שכם ואזור רמלה־לוד שניזוקו קשה ברעש ההוא, שם הקרקע רכה מאוד וקיימת דווקא הגברה של תאוצות הקרקע במקרה של רעידה".
אבני הזכיר כמה רעשים חזקים לאורך אלפי השנים האחרונות, כדוגמת רעידת האדמה האיומה של שנת 749, שהתרחשה בכ"ג בשבט אשר הפך מאז לאורך שנים רבות ליום צום. הרעש קטל רבבות משני עברי הירדן וזכה במקורות היהודיים בני התקופה לכינוי "רעש שביעית". בית־שאן וסוסיתא חרבו כתוצאה ממנו, ולהערכת ד"ר אבני עוצמתו הייתה בדרגה 8 בסולם ריכטר. אבני מציין גם את הרעש של 1546 שעורר גלי צונמי אדירים בחופי הים התיכון.
"מדינה לא יכולה להתמגן מראש מפני רעידה בעוצמה המרבית, אחרת לא יהיה לה כסף לשום דבר אחר. בעולם המערבי נהוג שהמוכנות הנדרשת היא לרעידה שזמן המחזור שלה הוא אחת ל־500 שנה. אצלנו באזור פירושו של דבר רעש בעוצמה 6.5־6.2 בסולם ריכטר. בתרחיש ייחוס של הרעידה שאנחנו אמורים להתכונן אליה, בהר הבית לא צפוי נזק דרמטי. סדקים פה ושם, טיח ייפול, אבל לא אמורים להיווצר נזקים ניכרים שיגרמו למבנה המקום להתערער. הבניינים לא צפויים להיות מוכרזים כלא ראויים לשהייה. עם זאת, השאלה היא כמובן עד איזה עומק מגיעים היסודות שהמבנים נשענים עליהם".
כך או כך, העובדה היא שמסגד אל־אקצה התמוטט ברעידת האדמה של 1927 שהייתה בעוצמה המוגדרת בינונית, כנראה בשל מיקומו הבעייתי מבחינה הנדסית. שיפוצו ארך שנים ארוכות. באופן מעט אבסורדי אולי, הרעידה ההיא גם הועילה במשהו כשחשפה לא מעט מסודות ההר לעיני המחקר. קורות עץ מגג המסגד – אלה שלא נגרסו לנסורת, הושמדו או הוזנחו במשך השנים בידי הווקף – התגלו בחלקן כעתיקות מאוד, כולל קורות עץ שייתכן ששימשו בבית המקדש הראשון.
רוברט ויליאם המילטון, מנהל מחלקת העתיקות מטעם ממשלת המנדט, ניצל את ההזדמנות הנדירה ההיא ובעשורים הבאים ביצע מחקר מקיף באל־אקצה ובמנהרות שערי חולדה. הוא גילה שם רשת מחילות מילוט תת־קרקעיות עתיקות וגם מקוואות מימי הבית. התיעוד שלו היה הזדמנות יחידה, שלא חזרה על עצמה מאז ועד היום להציץ אל עברו היהודי של ההר – זה שהמוסלמים טרחו כבר אז להסוות היטב.
אבני הזכיר את רעידת האדמה ההרסנית שהתרחשה ב־363 לספירה, כדוגמה לרעש בעוצמה יוצאת דופן. לדבריו, קיימים אודותיה לא מעט תיעודים היסטוריים ומתברר שהיא גרמה להרס רב ברדיוס נרחב, הן בפטרה והן בבית שאן. זו התרחשה בעיצומן של העבודות להקמת בית המקדש השלישי. יוליאנוס הכופר, קיסר רומא, החליט לבנות את בית המקדש למען היהודים, אולם רעידת האדמה שהתרחשה בל"ג בעומר קלקלה את תוכניותיו.
כל מה שכבר הספיקו היהודים להקים עלה באש, ויהודים ונוצרים כאחד הסכימו שזהו אות משמיים שא־לוהים לא ראה אז בעין יפה הקמת בית חדש בהר. "על אף שהר הבית יושב על תשתית גיאולוגית חזקה ומוצקה כאמור", מסביר אבני את היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, "מוקד הרעש היה כנראה קרוב מספיק והרעידה הייתה חזקה דיה כדי לגרום לכל הנזק הזה".
ההיסטוריון הנוצרי סלמיניוס הרמאנוס סוֹזוֹמֵנוּס כתב כעבור כשבעים שנה, בעליצות מסוימת, על האסון של ל"ג בעומר 363 שהתרחש בהר הבית: "משפינו (היהודים) את הריסות הבניין הקודם, הם חפרו באדמה ופינו את יסודותיו; נאמר כי למחרת, משהיו אמורים להניח את היסוד הראשון התרחש רעש אדמה גדול, ובשל רעידת האדמה העזה הושלכו מעלה אבנים ממעמקים, ומהן נפצעו אותם יהודים שעסקו בעבודה, כמוהם כמי שצפו במתרחש. הבתים והאכסדרות הציבוריות ליד מקום המקדש, אשר בהם בילו, מטו לפתע; רבים נלכדו כך, כמה מתו לאלתר, אחרים נמצאו מתים למחצה ופגועי ידיים או רגליים, אחרים נפצעו בחלקי גוף אחרים".
קיריליוס, הוגה נוצרי אחר, כתב בדומה לכך על האירוע הטראומטי ההוא: "תחילה, כשרצו להניח את היסודות למקדש ביום ראשון לפני רעידת האדמה, היו רוחות חזקות וסערות, והתוצאה הייתה שהם לא יכלו להניח את יסודות המקדש באותו היום. באותו לילה ממש התחולל הרעש הגדול וכולנו היינו בכנסיית המוודים, שקועים בתפילה. לאחר זאת יצאנו כולנו אל הר הזיתים, הניצב ממזרח לירושלים, משם הועלה אדונינו אל אביו רב התהילה.
"והם (היהודים, א"ס), ברצונם לחקות אותנו, רצו אל מקום ההתאספות הרגיל של כנישׂתם, ומצאו את דלתות הכנשׂת סגורות. הם השתוממו מאוד על שאירע ועמדו סביב בדממה ופחד כשלפתע נפתחו דלתות הכנשׂת מאליהן, ומתוך הבניין יצאה אש שלחכה את רובם, ורובם קרסו ומתו מול הבניין. הדלתות נסגרו מאליהן, בעוד העיר כולה מתבוננת במתרחש… מאורע זה התרחש ביום שני בשעה השלישית, ומקצתו בשעה התשיעית בלילה. היה כאן אובדן חיים כביר. (היה זה) ב־19 באייר בשנת 674 לממלכת אלכסנדר הגדול. בשנה זו מת יוליאנוס עובד האלילים, והוא שהסית במיוחד את היהודים לבנות מחדש את המקדש, כיוון שרחש להם טובה על שצלבו את המשיח".
זו כמובן לא הייתה רעידת האדמה הראשונה או האחרונה שחווה המקום הקדוש בעולם. הרעש בימי עוזיהו מלך יהודה, שמוזכר רבות בתנ"ך כרעידה איומה, מתואר שם כעונש על גאוותו שהרקיעה שחקים. המחקר העכשווי נוטה לתארך אותו סביב שנת 750 לפנה"ס, וקובע שעוצמתו נעה אף היא ככל הנראה סביב דרגה 8 בסולם ריכטר, גבוה יותר מרעידת האדמה שעשתה שמות השבוע בדרום־מזרח טורקיה ובצפון סוריה.
נבואת ההקדשה של ישעיהו, זו בפרק ו' בספרו שנקרא בשבת בבתי הכנסת, מתארת כיצד רעידת האדמה ההיא מבטאת את סילוק השכינה מן הקודש. הגאווה האנושית לא השאירה עוד מקום לבורא עולם בביתו, והתוצאה הייתה אסון אנושי נורא וחורבן בלתי נתפס. הר הבית, שראה כבר הכול, גם רעידות אדמה שחורגות בהרבה בעוצמתן מקנה המידה שממנו מנסים או אמורים להתמגן, ניער מעליו בימי זעם גדול מבנים רבים שהשוכן במקום הזה כנראה לא חפץ בהם, משנת 750 לפנה"ס ועד 1927. נותרת השאלה מה עושים – רוחנית ומעשית – כדי למנוע את הפעם הבאה.
