לילך סיגן (59), עיתונאית וסופרת, עקבה במשך שנה אחר כותרות כאלו ב"עיתון החשוב בעולם". המניע שלה, בתחילת 2022, היה סקרנות פוליטית. "הייתה פה ממשלה חדשה, קואליציה שכוללת מפלגה ערבית, והיא הייתה אמורה לכאורה לזכות באהדה מצד התקשורת הליברלית בארה"ב. הסתקרנתי לראות אם משהו ישתנה בעקבות זאת בסיקור של ישראל", היא מספרת לי בביתה בכפר־שמריהו, בשיחה משותפת עם פרופ' (אמריטוס) איתן גלבוע, מומחה ליחסים בינלאומיים ומייסד המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר־אילן. בכל יום במשך שנה קראה סיגן את הידיעות שהתפרסמו באתר האינטרנט של הניו־יורק טיימס. "הוא העיתון הכי משפיע, ולכן החלטתי להתמקד בו", היא מסבירה. המתודה הייתה פשוטה למדי: היא חיפשה את כל הידיעות שעסקו במתרחש בישראל, סיווגה אותן לפי הטון והתוכן – חיובי, שלילי או ניטרלי – והשוותה אותן לנושאי הסיקור שהעסיקו באותם הימים את העיתונים בארץ, בעברית ובאנגלית. "יש כאן כעס תמידי על הסיקור שלנו בתקשורת הזרה. החלטתי, במקום להסתפק בעצבים מזדמנים, לעשות עבודה סדורה. לא התחלתי במחשבה שזה יהפוך למאמר אקדמי. פעם בחודש פרסמתי במעריב סיכום עם נתונים – איך נראינו החודש בניו־יורק טיימס. מצאתי המון סוגי הטיות, ובשלב מסוים ביקשתי עזרה מהאקדמיה, כי רציתי להפוך את זה למשהו רחב יותר".
כדי לקבל תמיכה בתחקיר העצמאי שלה היא יצרה קשר עם בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן, ובדקה אם המעקב שקיימה והמידע שאספה יכול לעניין שם מי מהמרצים. בתשובה פנה אליה פרופ' גלבוע, שביקש לעבד את הנתונים הללו לכדי מאמר מדעי־אקדמי. ההתמקדות דווקא בסיקור העיתון הזה, אומר גלבוע, מוצדקת: הניו־יורק טיימס הוא מהעיתונים הנחשבים ביותר בעולם. "זהו ה'פייפר אוף רקורד'", הוא מסביר. "כלומר, קוראים בו את ההיסטוריה כפי שתיקרא בעתיד, והרבה ממקבלי ההחלטות בעולם רואים בו מקור מידע חשוב. את המהדורה הבינלאומית שלו קוראים בכל העולם".
על אף יהדותם של המו"לים, ההטיה האנטישמית והאנטי־ציונית של הניו־יורק טיימס ידועה היטב. כמה ספרים נכתבו כבר בנושא; אחד המוכרים שבהם, שפורסם ב־2005, עסק בהתעלמות השיטתית השערורייתית של העיתון משואת יהודי אירופה. במערכת הניו־יורק טיימס הכירו בחטאם בדיעבד, באופן מסוים, סביב שנות התשעים. "נקבר בידי ה'טיימס': השואה והחשוב שבעיתוני ארה"ב", נקרא הספר, המבוסס על מחקר שערכה פרופ' לורל לף. היא קבעה בו כי ההתעלמות לא נבעה מאי הבנה של המתחולל באירופה, אלא ממדיניות שהכתיב המו"ל דאז.
הייתה תקופה שבה הסיקור הפך להיות עוין יותר?
גלבוע: "כשמנחם בגין עלה לשלטון בישראל, במשך כמה חודשים כתבו עליו בטיימס דברים נוראיים. גם בארץ כתבו שהוא פשיסט ולא דמוקרט והולך להרוס את המדינה, וגם בטיימס כתבו כך. זה השתנה אחרי שהתחיל תהליך השלום, אבל בבגין אני רואה את נקודת המפנה".
סיגן: "ערכתי גם השוואה בין הדיווחים, למשל, כמה פעמים הופיע השם של איתמר בן־גביר בצירוף המילה 'טרוריסט' באותו טקסט, וכמה פעמים השמות של יחיא סנוואר או חסן נסראללה הוזכרו עם המילה הזאת – לא בהכרח ככינוי שלהם, אבל האם נותנים בטקסט את הרקע הזה של 'טרוריסט'. אצל בן־גביר זה מופיע עשרים פעמים, אצל סנוואר פעמיים, ואצל נסראללה אפס פעמים. זה כל הסיפור. סנוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה, הוזכר רק פעמיים בעיתון במשך כל השנה. אף אחד לא יודע מי הוא".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במוסף דיוקן של מקור ראשון
