שלושה ימים נדרשו למחלצי פיקוד העורף להגיע אל גופותיהם של שאול ופורטונה ג'נודי, שהיו קבורים בהריסות ביתם בעיר אנטקיה. הצוות כלל לא היה אמור לעבוד שם, שכן הגזרות שנקבעו בעבורו מטעם השלטונות הטורקיים כללו אתרים אחרים. אבל הגורל, וגם רחל ברוך־ג'נודי, בתם של בני הזוג, רצו אחרת.
"אמרתי לעצמי שלא אנוח ולא אשקוט עד שימצאו אותם. לא נשאיר אותם שם מתחת להריסות הבניין", אומרת לנו רחל בשיחה מאיסטנבול, שם יושבת המשפחה שבעה. "הלחץ היה גדול, קשה היה לחשוב בשפיות הדעת. עד עכשיו אני לא קולטת בדיוק את מה שקרה".
שאול ופורטונה ג'נודי היו מנהיגי הקהילה היהודית בעיר אנטקיה. בימים עברו היה שם יישוב יהודי גדול ומשגשג, אך בשנים האחרונות לא עלה מספר היהודים על 14. עתה, אחרי האסון הכבד שפקד את העיר עם רעידת האדמה העזה ומותם של מנהיגיה, נראה שהקיץ הקץ על הקהילה בת מאות השנים.
ביום שני שעבר יצאה רחל מביתה בנתניה לעבודתה בבקרת תוכנה בחברת כלל ביטוח. לפתע קיבלה שיחת טלפון מקרובת משפחה שסיפרה לה על האסון בטורקיה. "היא אמרה לי שהעיר שלנו אנטקיה ככל הנראה נפגעה. נכנסתי לאינטרנט וראיתי באמת שכל חבל הארץ הזה מסומן באדום על המפה. אחי מרדכי, שגר באיסטנבול, היה בטיול בחו"ל, אז התקשרתי לאחת הדודות שם. היא סיפרה לי שאכן מתחוללת רעידת אדמה רצינית. החלטתי לא להמתין אלא לנסוע לטורקיה עם אחותי, לראות מה קורה עם הוריי".
"אבא שמר על הקהילה, דאג שבחגים יהיה רב וחזן ושיהיה מניין. בית הכנסת הפך למוקד משיכה תיירותי גם לנוצרים ולמוסלמים"
ניסית להתקשר אליהם?
"לא היה כל סיכוי ליצור קשר. אחרי שעה קלה התקשרה אליי הדודה שלי ובישרה שאנשי משלחת חילוץ שהגיעה לאנטקיה דיווחו כי ראו את הוריי בבית הכנסת והם ניצלו. מישהו אחר פרסם בפייסבוק שהם נלקחו לבית חולים בעיר אדאנה. נשמתי לרווחה. רציתי להאמין שזו האמת".
אבל בתוך זמן קצר התברר שמדובר בידיעות כזב. קרוב משפחה אחר הודיע לרחל כי המחלצים אמרו לו: אנחנו ממשיכים לחפש, נודיע לך. "השעות חלפו ולא שמעתי דבר. התברר לי שהחיפושים לא הגיעו לביתם. רק בחצות הוא התקשר ואמר לי שההורים לא נמצאו".
כל אותן שעות נעה רחל בין תקווה לייאוש. "הייתי מבולבלת מאוד. כשהגעתי הביתה הייתה לי סחרחורת ולא יכולתי לזוז מהספה. אמרתי לבן זוגי לארוז בשבילי תיק קטן לנסיעה. ברגע שקיבלתי את הידיעה שהם לא נמצאו, החלטתי שלא אשאיר את העניינים בידיים אחרות וכי עליי לנסוע בעצמי. לא ידעתי למי לפנות – באמת אין הנחיות ברורות למי להתקשר כשיש חשש לחיי קרובים ויהודים שאינם אזרחי ישראל. שכן מהבניין הציע לי להעלות את השאלה ברשתות החברתיות, ואחרי זמן קצר קיבלתי המלצה לפנות לטלפון 1111, לפיקוד העורף. הצלחתי ליצור קשר אבל התאכזבתי לשמוע שאנטקיה אינה נכללת ברשימת המקומות שמשלחת החילוץ הישראלית תגיע אליהן".
רחל ואחותה בטי המריאו לאיסטנבול בצהרי יום שני. "ההלם היה גדול. כשהגענו הדודה שלנו אמרה שהם שכרו צוות חילוץ טורקי לחיפוש ההורים, והוא נמצא בדרכו לשם. אז עוד הייתי נאיבית והאמנתי לה, כמו שהאמנתי לידיעה הראשונה שראו אותם בבית הכנסת. בפעמים הספורות שהצלחנו ליצור קשר עם ראש הצוות הוא דיווח שהם באמת נמצאים בדרך, אבל לא ידוע מתי יגיעו. רק למחרת בבוקר הוא הודיע לנו שהשוטרים אינם מאפשרים להם גישה לבית, מכיוון שלא עולים ממנו קולות ומן הסתם אין שם ניצולים".
מי שעזר לרחל בסופו של דבר היה המנהל שלה בעבודה, אבנר ברק. "הוא קישר אותי ללשכת שר הביטחון יואב גלנט. ביקשתי מהם שיורו למשלחת לסייע באיתור ההורים. מסרתי למזכיר שר הביטחון את שמות הקרובים המתגוררים בבניין, והם אכן הגיעו לשם אחרי שמונה שעות".
האחות בטי והאח מרדכי יצאו לאנטקיה אבל רחל העדיפה להישאר באיסטנבול, שם הסיכויים ליצור קשר עם גורמים המסוגלים לעזור גדולים יותר. "זה גם חסך ממני את הטראומה שבמציאת הגופות שלהם", היא אומרת.
התמונה שנגלתה לעיני אנשי הצוות הייתה קשה. מאות אנשים ברחובות, קור מקפיא ואנשים הנכנסים לבתים ולחנויות לחפש אוכל. מראות קשים לעיכול, תיארו לאחר מכן. הם החלו לחפש את הגופות; היה ברור שאין כל סיכוי למצוא ניצולים. הזירה הייתה מורכבת מאוד והצוות נעזר באמצעים מיוחדים. "אחותי אמרה שהקומה כולה קרסה לגובה 40 סנטימטר. היא חיפשה תמונות אך היה לה קשה מדי".
כשמצאו את גופת האם פורטונה ביקשו מבטי לזהותה, אך היא סירבה. הצוות ראה שהיא עונדת טבעת קטנה. בטי זיהתה את הטבעת ופרצה בבכי מר. הזיהוי הפך ודאי אחרי שבכמה תמונות שנמצאו בהריסות נראתה האם עונדת את אותה טבעת. כמה שעות מאוחר יותר נמצאה גם גופת האב, שאול. צוות החילוץ, עם בטי ומרדכי, קיימו טקס אשכבה ואמירת קדיש.
"אנחנו צה"ל, צבא העם היהודי, הודענו בעצם בואנו לטורקיה לכל תפוצות ישראל שיש מדינה מאחוריהם", אמר סא"ל תומר, מפקד צוות החילוץ הישראלי. בבית הכנסת, שלא נהרס ברעידת האדמה, מצאו אנשי הצוות מגילות עתיקות, והביאו אותן לחוף מבטחים. רחל מתכוונת לפגוש את המחלצים שמצאו את גופות הוריה. "הם עשו עבודה עצומה, הצילו את הנשמה שלנו. אם לא היו מוציאים את ההורים שלנו הטורקים היו משאירים אותם שם חודשים, ואחותי הצהירה שהייתה נשארת שם איתם".
שומר הגחלת
רעידת האדמה הקשה שפקדה את אנטקיה לא הייתה הראשונה שהרסה את העיר: קדמו לה שני רעשים במאה השישית ועוד שניים ב־1822 וב־1872. בהיסטוריה היהודית העיר ידועה יותר בשם אנטיוכיה, בירת הממלכה הסלווקית, אחת הערים הגדולות בעולם ההלניסטי, ומקום מושבו של המלך אנטיוכוס הרביעי שהובס בידי החשמונאים. לפי האגדה נקברו באנטיוכיה חנה ושבעת בניה. העיר הייתה מרכז יהודי חשוב בתקופה שלפני חורבן בית שני וגם אחריו, מרכז תורני ואבן שואבת לתלמידי החכמים ולשליחים מארץ ישראל שבאו לאסוף תרומות למען אחיהם. בין השאר מסופר כי התנאים רבי אליעזר, רבי יהושע ורבי עקיבא ביקרו באזור.
ב־400 שנות השלטון העות'מאני ישבו בעיר כמה עשרות משפחות יהודיות. בשנות העשרים של המאה הקודמת עזבו יהודים רבים את האזור בגלל משבר כלכלי והכיבוש היווני. בתחילת שנות הארבעים היו באנטקיה כ־200 יהודים. חוק מיסוי על הון שהוטל ב־1942 פגע בעיקר ביהודים, ומי שלא הצליח לעמוד בכך נשלח למחנות עבודה. בעקבות זאת עזבו רבים את המדינה ואוכלוסיית אנטקיה הידלדלה.
רחל ג'נודי, בת 55, מתגוררת בנתניה עם בן זוגה. בגיל 30 עלתה ארצה, "כי זה החינוך שקיבלתי. אימא, אישה עדינה אך נחושה, עמדה על כך שאצא ללימודים. היא באה מעיר שלא היו בה יהודים רבים, ואילו אבא נולד באנטקיה. עד שנות השלושים היה האזור כולו נתון לריבונות סורית, ולכן היהודים דיברו ערבית ולא טורקית. כל קרובי משפחתנו חיו בחלבּ, הנמצאת במרחק נסיעה של שעתיים בלבד".
בימי האבל היו כולם אצל הקרובים באיסטנבול. לרחל הייתה זו הזדמנות להתאחד מחדש עם זיכרונות הילדות מאנטקיה. "חברות מהעבר באו לנחם, והיה מרגש לפגוש אותן. אני זוכרת איך שיחקנו בחצר בית הכנסת והתחרינו מי יצום שעות רבות יותר ביום כיפור. זה היה מקום שמח. לא היה בית ספר יהודי, אז למדנו עם ילדים מוסלמים ונוצרים בבית הספר העירוני. בגיל 17 שמעתי שיש בית ספר יהודי באיסטנבול וביקשתי ללמוד שם. היו תקופות קשות יותר שבהן הסתרנו קצת את זהותנו היהודית. בילדותי היו בעיר כ־150 יהודים, ובעבר הקהילה הייתה גדולה יותר. רובם התפרנסו מתעשיית הטקסטיל. גם לאבי הייתה חנות בדים. הוא אהב לעזור לכולם. בצעירותו עזר להנהגת הקהילה ובהמשך מונה לראש הקהילה".
לדברי הבת, אביה הפך את המקום לאתר תיירות מבוקש. "הוא שמר על הקהילה, דאג שבחגים יהיה רב וחזן ושיגיעו יהודים ממקומות אחרים כדי שיהיה מניין. הוריי אירחו את כולם, וגם חיילים יהודים בצבא הטורקי ששירתו באזור. אחרי שרוב יהודי אנטקיה עזבו והקהילה מנתה פחות מ־20 איש, הוא נשאר לשמור על בית הכנסת, שהפך מוקד משיכה תיירותי לא רק ליהודים. העיר הייתה מקום מפגש לכל הדתות, עם אווירה פתוחה ומקרבת. אבא הדריך בהתנדבות את כל התיירים שבאו לבית הכנסת ושמר על המקום".
"הדוד שאול היה אדם מרתק", אומרת לנו אחייניתו שרה קצב. "הוא היה מיוחד בכריזמה שלו, בדיבורו, בהליכה שלו. כולנו עכשיו בסערת רגשות נוראית. לא כל אדם מקבל אבא מיוחד כזה. כל בני המשפחה, כל האחיינים, העריצו אותו. יהודי אנטקיה היו אנשים תמימים וטובים שאהבו לפתוח את ביתם ולעזור. לפעמים היו באים יהודים שברחו מדמשק ומחלב. בשנות התשעים החליטה המשפחה של בעלי – אב, אם ושישה ילדים – לברוח מחלב. הם יצרו קשר עם הדוד שאול, מכיוון שהם ידעו שהוא מקשר בין הסוכנות היהודית בטורקיה ובין הבורחים ומספק להם בגדים, אוכל ומקום לינה עד שיקבלו דרכונים.
"הם צעדו ברגל בחשכת הלילה. משמר הגבול הטורקי הבחין בהם ופתח באש. בעלי, שצעד אחרון, נפצע מקליע בירכו ונפל. השיירה לא הבחינה בכך והמשיכה בדרכה. רק כשהגיעו לאחד הכפרים מעבר לגבול הבחינו שבעלי נעדר. שם, בכפר, המתין הדוד שאול. החיילים הטורקים מצאו בבוקר את הפצוע. הוא צעק 'אני יהודי', אבל הם לא הבינו אותו והכו אותו. רק כשהגיע מפקד דובר אנגלית הוא שוחרר והועבר לעיר אדאנה. ההתנהלות הזאת אפיינה את היהודים שם, מסורת מבית סבא וסבתא, ואהבה כלפי יהודים באשר הם יהודים".
רחל מספרת כי באנטקיה התגוררה יחד כל המשפחה המורחבת. "המשפחה הייתה הדבר המרכזי בחיינו. אימא הייתה אישה עדינה מאוד, עדיין קשה לי לדבר עליה בלשון עבר… מאוד מתחשבת, בעלת לב ענקי, תמיד עזרה לכולם".
בסמלה של אנטקיה משולבים מגן דוד, צלב וסהר מוסלמי, אולי כסמל להיסטוריה רצופת כיבושים וחילופי שלטון. הקהילה היהודית נוסדה זמן קצר אחרי ייסוד העיר בשנת 300 לפני הספירה, ושרדה יותר מ־2,300 שנה – עד שרעידת האדמה בשבוע שעבר הביאה אותה אל קיצה. היה מי שביקש לראות בטקס האשכבה הקצר שקיימו חיילי צה"ל ובני משפחת מנהיגי הקהילה האחרונים על הריסות ביתם, פרידה סופית מהקהילה העתיקה.
האם יש בך רצון להגיע כעת לאנטקיה?
"העיר עצמה לא מעניינת אותי", אומרת רחל, "אבל הייתי נוסעת כדי לראות את הבית ולמצוא תמונות משפחתיות. אחותי בטי אמרה שהיה לה קשה לזהות את הרחוב, ורק כשראתה שלט עם שם בית הספר הסמוך ידעה להגיע אל הבית. אנחנו עדיין בטראומה, אחותי הייתה קשורה במיוחד להורים. אני עזבתי את טורקיה בגיל צעיר יחסית. היא נשארה שם ובילתה במחיצתם את שנות הקורונה".
את חושבת שיהודים יחזרו אי פעם לגור בעיר?
"אני לא מאמינה שהיהודים המעטים שגרו שם יחזרו לעיר. אחת החברות שבאה לנחם אמרה לי 'רחל, כולנו צריכים לחזור ולבנות את העיר מחדש'. איחלתי לה הצלחה אבל הודעתי שאני לא חוזרת לשם. אני לא מתגעגעת לעיר. מקומי בישראל".
