מאז רעידת האדמה בטורקיה לפני כשבוע וחצי, נחתו על אדמתה משלחות חילוץ והצלה רבות מרחבי העולם. משלחת חיל הרפואה של צה"ל, אחת מכמה משלחות ישראליות, הגיעה לאזור האסון כדי לסייע לתושבי העיר קהרמאנמרש, שספגה אבדות רבות בנפש ופצועים רבים. עם 140 אנשי צוות רפואי נחתה המשלחת ביום רביעי שעבר בשעת לילה מאוחרת, ובקור של מינוס 7 מעלות יצאה למחנה מאולתר סמוך.
גם סא"ל ד"ר אבי לוין, ראש מערך רפואת השיניים בצה"ל, מעיד על מחזות קשים. "אנשים שאיבדו את ביתם או חוששים להיכנס אליו משום שהוא עלול לקרוס, עמדו בחוץ בקור מקפיא עם ילדים", הוא מספר, ונזכר גם הוא בריח החזק של העשן.
חברי המשלחת הרפואית התכוננו להקים בית חולים שדה באזור האסון, אך בסופו של דבר הוחלט להשתמש בבית חולים קיים בעיר, שאנשי הצוות הרפואי המקומי נטשו אותו משום שקרוביהם נפגעו או אבדו ברעש, והם יצאו לחפש אחריהם. המבנה אושר לשימוש לאחר שמהנדסים ישראלים, יועצי יחידת חילוץ והצלה ארצית, בחנו את יציבותו.
"כשנכנסים לעיר מקבלים תחושה כאילו מישהו שיחק כאן בהגרלה: בית אחד עומד שלם על תילו, ולצידו בית מפורק עד היסוד", מתארת ד"ר לבני. "אן־דן־דינו מטלטל. מהצד האחד של הכביש ראינו בתים הרוסים, מהצד השני הרים מושלגים. הטבע במלוא הדרו והטבע במלוא הרסנותו.
"כשהגענו לבית החולים זה היה כבר היום השלישי לאחר רעידת האדמה, ואמרו לנו שאולי נטפל רק במטופלים עם בעיות שגרה, כי אין הרבה ניצולים. בכל זאת ניצולים החלו לטפטף אלינו, בעיקר ילדים. טיפלנו בהם בידיעה שגם אם הם ישתקמו פיזית, החיים שלהם התהפכו על פיהם".
רס"ן סרגיי נזרוק, אח חדר ניתוח במשלחת, סיפר שבית החולים משך עוד ועוד אנשי רפואה שהופנו לאזור האסון. הצוותים החלו לעבוד במשמרות וישנו בחדרי בית החולים – שבעה־שמונה אנשי צוות בכל חדר. המים, לדברי לבני, היו מזוהמים, ולכן הם השתמשו לשתייה ולמקלחות רק במים מבוקבקים.
בשירותו הצבאי נזרוק הוא ראש מדור היערכות בתי חולים בפיקוד העורף. זו משלחת הסיוע החמישית שלו: הוא היה בהאיטי לאחר רעידת האדמה ב־2010, ביפן לאחר אסון הצונאמי ב־2011, בנפאל לאחר סופת השלגים ב־2014, ובפיליפינים לאחר הטייפון לפני כשנתיים. "ממדי ההרס כעת גדולים מאוד", הוא מציין. "קשה לראות עיר משגשגת ובנויה יחסית, נמצאת במצב כזה".
רס"ן נזרוק מספר על ילדה שהגיעה לבית החולים בשמיכה, ללא בגדים. "אחרי שטיפלו בה וחיברו אותה לעירוי נוזלים, היא התחילה לחזור לעצמה. הציוד שלנו כלל כל מיני בגדים תרמיים בגדלים ענקיים, אבל בסופו של דבר אמרתי שיש לי חולצה שיכולה להיות לה כמו שמלה, כי אני בגובה מטר ושמונים. זה פתר את העניין עד שהקרובים שלה הגיעו".
הילדה הראשונה שד"ר לבני טיפלה בה הייתה בת 12. "ניכר שהיא לא קולטת את גודל הזוועה. היא סיפרה לנו שאימא שלה הייתה לידה וש'אימא מתה'. אחותה מאושפזת בבית חולים אחר. רגע אחרי שסיפרה לנו על מות אימה, היא הוסיפה בחיוך ביישני ותמים: אתם יודעים שכולם מחאו לי כפיים כשיצאתי מבין ההריסות? נוצר בינינו קשר טוב, היא כל הזמן הודתה לי. מול הזוועה שהתחוללה, היא הביעה תום ילדותי".
ילדים הצליחו לשרוד יותר ממבוגרים?
"יכול להיות. אולי היו חללים קטנים שאפשרו להם להיפגע פחות. יש גם שאלה איך הם שרדו כל כך הרבה ימים. המקרה הכי קיצוני היה של ילד קטן שהגיע אלינו במצב של היפותרמיה מסכנת חיים, וגם אחרי שעתיים של חימום – חום גופו היה 28 מעלות. אחת התיאוריות שהעלינו הייתה שאולי כדי לשרוד, הגוף הוריד את קצב חילוף החומרים".
"להחזיר את החיוך"
זו הפעם הראשונה שרופאי שיניים מתלווים למשלחת הרפואה של צה"ל; כך הגיע ד"ר לוין בפעם הראשונה לאזור אסון, יחד עם רופא השיניים ד"ר ואפי חאמד. ברעידות אדמה, אומר לוין, יש גם טראומה דנטלית: "אנשים נחבלים בשיניים. טיפלנו בכחמישים איש. אחת מהם ילדה בת עשר שחולצה לאחר חמישה ימים. היא הגיעה לבית החולים כשהיא מלווה בדודה שלה, כי איבדה את כל המשפחה. קראו לי לבוא כי היא התלוננה על השיניים הקדמיות. הפריע לה שהיא לא מצליחה לחייך. טיפלנו בכל מה שצריך והשלמנו את השיניים שהיה צריך להשלים. למחרת היא חזרה למפגש נוסף ויצאה עם חיוך מאושר. הצלחנו להחזיר לה את החיוך אחרי כל מה שאיבדה".
לוין טיפל גם בשוטר טורקי שביתו התמוטט, משפחתו נעדרת מאז האסון, והוא חי במכוניתו. "הוא התלונן על השיניים. עשינו לו טיפול שורש והצלחנו להקל על הכאב הפיזי, לתת לו שקט לפחות בעניין הזה".
סגן מור חגי בת ה־22, מפקדת קורס פרמדיקים בבה"ד 10, שירתה בחדר המיון של המשלחת. "זה לב העשייה, כך שנתקלתי בכול מהכול", היא מספרת. "השגרה שלנו נראתה די רגילה ביחס לכל חדר מיון, אבל הפציעות היו אופייניות יותר. קשה לתפוס שילדה בת שבע אומרת ששני ההורים שלה נהרגו כשהם ניסו להציל אותה. הבנתי איפה אני נמצאת רק כשהתלוויתי עם רופא ילדים ליחידת החילוץ וראיתי בעיניים את ההרס העצום. את לא יכולה לתאר שמתחת כל ההרס הזה יש אנשים, אבל יצא אלינו ילד בן תשע ששרד. קשה ליצור מגע עם כל מטופל, אבל הרגעים הקטנים שבין אדם לאדם, בשפת גוף ובהבעת פנים, הם חוויה מיוחדת".
העבודה עם הטורקים, על רקע הקשיים ביחסים בין המדינות, הייתה מרתיעה מעט בהתחלה. "הלכנו במדי בית חולים שיש עליהם מגן דוד", אומרת חגי. "טיפלנו בפליטים סורים ובאוכלוסיות שלא חשבתי שאתקל בהן. אבל יש משהו מיוחד במפגש בין אנשים, במיוחד ברפואה. יצרנו קשרים. אחת האחיות הטורקיות מהמיון חיבקה אותי אחרי שהעברנו משמרת לילה ביחד, והתחברנו באינסטגרם. הרבה רופאים שיתפו אותנו בסיפורים על המשפחות שלהם".
נזרוק: "הייתה אחות טורקית שעבדה איתנו, שנראתה דתייה, ולא ציפינו ממנה לפתיחות או לחמימות", מתאר רס"ן נזרוק. "היא סיפרה לנו שלפני כמה ימים הבת שלה ציירה דגל ישראל כי הם שמעו שישראלים באו לסייע". למרות ניסיונו הרב בתחום משלחות הסיוע, בכי עולה בגרונו: "אני מתנצל, אני טיפה יותר עייף ממה שחשבתי".
הצוות סיים את משימתו לאחר שסייע לצוות בית החולים המקורי לשוב ולהפעיל את המקום. "זה היעד האידיאלי", אומרת חגי. "אם היינו עוזבים ולא היה מי שיטפל באנשים, לא הצלחנו במשימתנו. אחרי שנכנסנו לבית החולים הנטוש אפשרנו להם להתגבר על החשש, ועודדנו את החזרה שלהם לשגרה".
