המשנה ליועמ"ש לשעבר, עו"ד רז נזרי, כבר איננו חלק מהמערכת המשפטית הממשלתית, אך דווקא בכובעו כעו"ד בשוק הפרטי הוא פעיל מאוד, בפומבי וגם מתחת לרדאר, במאמצים לגיבוש נוסחאות פשרה סביב הרפורמה המשפטית. בשיחה עם מקור ראשון מציין נזרי שההצעות אותן הוא מעלה אינן רק תולדה של הצורך בפשרה. "פשרה זו מילה שעלולה להישמע כאילו מדובר בהצעה שהיא רק בדיעבד. זה לא המצב במקרה הזה. אני חושב, וחשבתי כבר לפני שנים, שהמערכת זקוקה לתיקונים. גרוני ניחר מדברים שאמרתי בכנסים כבר מחודש ינואר 2017 שאז הייתי משנה ליועץ למשפט חוקתי ונכנסתי לעניינים האלה יותר לעומק. אני קידמתי את הרעיון של חוק יסוד חקיקה שנותן לבג"ץ סמכות מפורשת לפסול חוקים בהרכב מיוחד וברוב מיוחד, והתגברות מצד שני כדי לתת מענה לשאלה מי הסמכות האחרונה. לכן בעיני כל ההצעות שאני מעלה הן לכתחילה".
עם זאת, לנזרי חשוב להדגיש שגם מי שלא רואה את הדברים כמוהו חייב לחתור כיום לפשרה, משום שהכרעה חד צדדית תפגע בחברה הישראלית. "גם מימין וגם משמאל חייבים להבין שכרגע חייבים לעשות שינוי משמעותי אבל אי אפשר להעביר את כל הרפורמה כפי שהיא. אם נעשה את הכול כאן ועכשיו אנחנו נתרסק, יהיה כאוס חוקתי. הכנסת תחוקק, בג"ץ יפסול, והרחובות גם ככה חצי בוערים. מנגד, אם לא יהיה שום שינוי, כמו שהמפגינים אולי רוצים, אז הצד השני יצא לרחובות, ירגיש שהמונופול המשפטי שוב דרס אותו, ואנחנו גם נתדרדר. אין שום מדינה דמוקרטית שהיא כמו שרוטמן ולוין רוצים, ומצד שני, אין שום מדינה דמוקרטית מערבית שהמצב שם כמו אצלנו, שבית המשפט מייסד חוקה, פוסל חוקים, קובע סבירות רחבה ויכול לעשות כל מה שהוא רוצה. זה פשוט לא קיים".
נזרי מדגיש שעל פרטי ההסכמות ניתן להידבר, אך בכל זאת מעלה רעיונות שבעיניו הם בסיס נכון להידברות. הסוגיה המורכבת ביותר, שנמצאת בלב המחלוקת, היא הוועדה לבחירת השופטים. בעוד רוטמן ולוין לא מוכנים כרגע לכל פשרה בנושא, בעיני מתנגדי הרפורמה הנושא נחשב לסדין אדום. נזרי מבקש להציע דרך ביניים, שלא תעניק לקואליציה את האפשרות למנות שופטים כאוות נפשה, ומנגד תשנה את המצב הקיים כיום, המעניק ווטו לשופטים בבחירה של עמיתיהם לכס השיפוט בעליון.
"אפשר להגדיל את הייצוג הפוליטי", מסביר נזרי, "אבל לא נכון ליצור מצב שבו ניתן יהיה לבחור שופט בקולות השרים וחברי הכנסת של הקואליציה בלבד. זה באופן אמתי יפגע בעצמאות בית המשפט, גם אם לא במהות אז בנראות, והנראות הזו חשובה מאוד. בימין רבים לא מקבלים את זה, אבל העובדה שמערכת המשפט הישראלית נחשבת לעצמאית בהחלט מאפשרת להגן על שרים, פקידים בכירים ואנשי צבא ישראלים מפני ניסיונות לעצור אותם בחו"ל. העולם צבוע, זה נכון, אבל זה המצב. אם ההרכב יאפשר לבחור שופטים בקולות הקואליציה בלבד זה יגרום נזק אדיר. אפשר לחשוב על הרבה אפשרויות, אבל הכלל חייב להיות שתמיד נציגי הקואליציה יצטרכו לפחות עוד קול אחד. או מהשופטים, או מהאופוזיציה, או מנציגי ציבור שיתמנו בהסכמה בין שר המשפטים לנשיאת העליון. המשחק הטכני לא קריטי, והמספרים לא קדושים, כל עוד העיקרון נשמר. בעולם זה משחק מאוד".
בנוגע לעילת הסבירות מציע נזרי לא לוותר עליה, משום שהיא נדרשת, ומאפשרת לבקר החלטות בעייתיות של דרג מקצועי. אולם הוא מציע לקבוע כי החלטות ממשלה, או החלטות של שרים שקיבלו גיבוי בהצבעה בממשלה, חסינות מביקורת שיפוטית בעילה הזו, "הממשלה, שכל כובד אחריות ניהול ענייני המדינה מוטל עליה, יודעת מה סביר ומה לא, לא פחות טוב מהשופטים. זה גם מתקשר לדו"ח אגרנט במקורו, לא מה שברק עשה ממנו, שהבחין בין החלטות מנהליות של פקידים ושרים לבין החלטות ממשלה. הממשלה אמנם חייבת לשמוע את עמדת היועץ אבל היא רשאית לקבל עמדה אחרת. הממשלה היא הגוף המנהלי הבכיר ביותר במדינת ישראל ולכן לא הגיוני שבג"ץ יגבר עליו בשאלות של סבירות". עם זאת, את הייעוץ המחייב נזרי לא מציע לבטל, אלא לפעול בכיוון של שינוי באופן שבו היועץ תופס את תפקידו. "ברגע שהיועץ יגדר את עצמו לתחום המשפטי המובהק, אז זה לא היועץ שמחייב אלא החוק. אם היועץ מגודר, ויודע את תפקידו, אז הוא לא משתמש בפטיש 5 קילו כדי להרוג זבובים". בנוגע ליועמ"שים במשרדים מציע נזרי לא להפוך אותם למשרות אמון, אך להגדיל את ייצוג הדרג הפוליטי בוועדה הבוחרת אותם, וכן לאפשר לשר לפעול לפיטורי יועמ"ש שלא ממלא את תפקידו, בתיאום עם נציבות שירות המדינה.
במקביל לכל ההצעות הללו מציע נזרי לעגן את עליונות חוקי היסוד, כללי הביקורת השיפוטית ופסקת ההתגברות ב'חוק יסוד החקיקה' שאותו הוא מציע. על פי ההצעה, חוק היסוד יקבע הליך מיוחד לחקיקה ותיקון של חוקי היסוד, ומנגד יבהיר שלא ניתן לבקר אותם, לא מכוח 'עקרונות היסוד של השיטה' ואפילו לא באמצעות מגילת העצמאות. חקיקה רגילה של הכנסת תהיה כפופה על פי ההצעה לביקורת שיפוטית בהתאם לחוקי היסוד, אך הכנסת תוכל לחוקק חוק מתגבר ברוב של 65 חברי כנסת.
"אם נסדיר את הליך חקיקת חוקי היסוד יהיה גם ברור לכולם שבג"ץ לא יכול להיות מעל החוקה. את התוכן של החוקה קובעת הרשות המכוננת. גם ביקורת על חוק רגיל אסור לה להיות דבר של מה בכך. ביקורת כזו חייבת להיות רק בהרכב מורחב ורק ברוב מיוחד. ומצד שני, כן, גם התגברות. בג"ץ הרי פוסל חוקים גם לפי מבחן המידתיות השלישי, עד כמה התכלית הראויה והמטרה שמשיגה את האמצעי עומדת מול הפגיעה בזכויות. זו בסוף הכרעה שבאה מהבטן, לא מתמטיקה. אני חושב שהתגברות ברוב של 61 היא לא טובה, כי היא מאפשרת לכל רוב קואליציוני להתגבר. הצעות של 70-80 הן מצד שני גם כן לא ריאליות בעיני. התגברות ברוב של 65, זה רוב ריאלי, מבטא קונצנזוס מסוים בבית הנבחרים. אם גם מגבילים את תוקף חוק מתגבר לארבע שנים, וקובעים שלא ניתן להתגבר מראש אלא רק אחרי פסילה בבג"ץ, זה בעיני הסדר מאוזן, שנותן לכנסת את המילה האחרונה בסוגיות של מהות וכך ראוי".
