אחד הגופים המעורבים בניסיונות להגיע להצעה מוסכמת לרפורמה במערכת המשפט הוא מכון 'תכלית'. אולם, אנשי המכון אוהבים פחות את המונח "פשרה" הרווח בשיח הציבורי, ומעדיפים במקומו לדבר על "מרחבי הסכמה". כפי שמסביר ד"ר אלעד גיל, מנהל המחקר במכון: "התפיסה של 'תכלית' היא שדרושה פשרה, קודם כל כדי לרתום את כל המוסדות וגם את הציבור לעיקרון המארגן של הפוליטיקה שלנו ולכללי המשחק. אבל לא מדובר בפשרה במובן הזה של ניסיון לחתוך באמצע כל אחד מפרקי הרפורמה. אנחנו מנסים שניה לעצור ולחשוב מהם ההסדרים שבאמת חסרים לנו כדי לייצר כללי משחק יציבים ומוסכמים, ואיזה מרחבי הסכמה ציבוריים אמתיים אפשר ליצור סביב הדברים האלה. מתוך מחשבה גם מה נכון, וגם למה אפשר לרתום ציבורים לא בדיוק לפי קווי השבר הפוליטיים, אלה המקומות שבהם נולדות ההצעות שלנו. אלה הדברים שאותם אנחנו מבקשים לקדם, ואנחנו מציעים את זה גם ביחס לפרקי הרפורמה וגם ביחס לאותם הדברים שלדעתנו חסרים בה. כאשר הדבר הראשון בין הדברים האלה הוא חוק יסוד החקיקה".
לדברי ד"ר גיל, כל רפורמה חייבת לכלול לפני הכול חוק יסוד חקיקה, שיעשה סדר באופן שבו מחוקקים במדינת ישראל חוקי יסוד וביחס בינם לבין חקיקה רגילה. "אנחנו מתעקשים על זה, בגלל שחוק יסוד החקיקה ייתן לנו שלושה דברים. דבר ראשון הוא יגיד בצורה חדה וצלולה שבאה מנציג הריבון ולא רק מבית המשפט שחוקי היסוד של מדינת ישראל הם עליונים נורמטיבית על חקיקה רגילה ולכן הם הפרקים של החוקה העתידית של מדינת ישראל. הדבר הזה חייב לבוא בדמוקרטיה חוקתית עם הגבלה של הפרלמנט ושל הממשלה ששולטת בפרלמנט לחוקק חוקי יסוד חדשים ולשנות את חוקי היסוד הקיימים.
"ההגבלה הזו לא צריכה להיות נוסח החוקה האמריקנית, שעכשיו אתה כותב פסקאות נצחיות ודה-פקטו אף אחד לא יכול לשנות אותן. צריך פשוט לייצר מנגנונים שיביאו לכך שכאשר רוצים לשנות חוקי יסוד קודם כל הכנסת צריכה לחשוב על זה קצת יותר זמן, כי הזמן עושה את שלו ומוציא אותנו מצרכי השעה הפוליטיים, וגם צריך איזה שהוא רוב שחוצה מחנות. כלומר, זה לא יהיה משהו שמשרת רק צד אחד במערכת הפוליטית, אלא דבר שמשרת ערך ציבורי ממלכתי. זה הדבר הראשון יעשה.
"דבר שני הוא שהוא יעשה זה לעגן רשמית את הביקורת השיפוטית, על חקיקת הכנסת, שזה דבר שהוא נכון לדעתנו מבחינת הפרדת הרשויות, ולאור היותנו דמוקרטיה חוקתית. נכון שהדבר הזה כבר קיים היום, אבל הוא קיים בצורה שעבור בערך חצי מהציבור הישראלי היא לא לגיטימית. ברגע שזה יהיה בתוך חוק יסוד חקיקה, ויתבצע בהתאם להסדרים מוסכמים ותוך שגבולות הסמכות הזו ברורים ומוסכמים, זה יהפוך להיות משהו שיהיה מבוסס ציבורית ובעל לגיטימציה דמוקרטית אמיתית.
"דבר שלישי הוא יקבע בדיוק את גבולות הכוח של הרשויות ויעצור את המגמה שאנחנו רואים כבר כמה שנים במערכת היחסים בים רשויות השלטון שהיא מגמה של הסלמה. למה יש לנו מגמה של הסלמה? משתי סיבות. קודם כל, כל צד צריך להסלים כדי להתגבר על הצעד הקודם שהרשות השנייה עשתה, ודבר שני כי אין גבולות לאף אחת מהרשויות. הרשות השופטת צריכה לקבוע בעצמה את גבולות הסמכות שלה, והרשות המבצעת יכולה לקבוע את גבולות הסמכות שלה, כי היא יכולה לשנות את חוקי היסוד כרצונה. את כל הדברים האלה חוק יסוד החקיקה ישים בצד, ולכן הוא ממש לא משרת רק צד אחד במפה הפוליטית".
בצד המעשי מציעים בתכלית לקבוע שני מסלולים לחקיקה ותיקון של חוקי יסוד. מסלול אחד, מהיר, שמבוסס על רוב של 80 חברי כנסת, ובו התיקון יכנס לתוקף מידי, ומסלול שני שבו הרוב נמוך יותר, אבל דורש אישור של כנסת נוספת, עוקבת, לתיקון. הרעיון הוא לדמות מצב של אישור בשני בתי פרלמנט, מוסד שלא קיים בפוליטיקה הישראלית. "מעבר לזה, בהנחה שמדובר בשינוי חוקתי משמעותי, הצורך לאשר אותו גם בכנסת העוקבת הופך את הבחירות שבאמצע, לפחות במידה מסוימת, למעין משאל עם", מציין ד"ר גיל, "אם הציבור חושב שהשינוי לא נכון הוא לא יצביע בעד הצד הפוליטי שמבקש לעשות את השינוי ולא יאפשר לו להשלים את המהלך בכנסת העוקבת".
בנוגע לאופן ביצוע הביקורת השיפוטית מבקשים בתכלית לרסן את היכולת של בית המשפט העליון להתערב בחקיקה באמצעות קביעת גודל ההרכב הנדרש לפסילת חוק ודרישת רוב מיוחד לפסילה. עם זאת, ד"ר גיל מבקש להדגיש כי בנושא הזה הנוסחאות האפשריות הן רבות ומגוונות וב'תכלית' לא סגורים על נוסחה ספציפית. מנגנון נוסף שניתן לדעתו לשקול הוא פסקת התגברות. אך זאת בתנאי שהיא לא תחוקק ברוב קואליציוני רגיל, ויוחרגו ממנה הסדרים מסוימים שנמצאים בליבת הזכויות, כמו הזכות לחיים, ענישה רטרואקטיבית, שוויון בבחירות וכדומה.
שני פרקים משמעותיים נוספים ברפורמת לוין ורוטמן, הקשורים זה בזה, הם "חוק היועמ"שים" וביטול עילת הסבירות, "צריך לייצר שיווי משקל חדש ביחסים בין הייעוץ המשפטי לממשלה לבין הממשלה עצמה", קובע גיל, "צריך להגביר את האחריותיות של הממשלה ולאפשר לה תחת מנגנוני קבלת החלטות שיוסכמו מראש לסטות מעמדת היועץ המשפטי לממשלה ולקחת בעצמה את האחריות על ההחלטות שלה. בנוסף, צריך לייצר גם ליועצים המשפטיים יותר למטה בדרגות ברשות המבצעת תמריצים להיות קשובים יותר לצרכים של המשרדים שלהם, ולא רק להיות תחת האתוס של 'שומרי סף' שמייצר לעומתיות. הסבירות בעינינו היא כלי חשוב במשפט המנהלי שאם ניקח אותו בבת אחת זה ייתן רישיון חופשי לגופי הרשות המבצעת לנהוג בצורה לא נכונה, לא זהירה ולפעמים גם לא חוקית. אנחנו כן חושבים שצריך להצר את הגבולות שלה, ולהפוך אותה למוגבלת יותר על ידי מבחן שקיבע בחלוק לאופן ההפעלה של העילה הזו, שתהיה מאוד מצומצמת".
אולם, בעוד במרבית הנושאים יתכן שקל יחסית לאתר את אותם "מרחבי הסכמה" עליהם מדברים ב'תכלית', גם שם מודעים לכך שלב המחלוקת סביב הרפורמה נעוץ בסוגיית בחירת השופטים. ד"ר גיל מציין כי לצד הצורך להחליש את כוחם של שופטי בית המשפט העליון בבחירת חבריהם, קיים החשש מפוליטיזציה מלאה של התהליך, שתפגע בראש ובראשונה ברמת השפיטה. לדבריו, הרעיון של העברת השליטה הבלעדית במינוי השופטים לקואליציה לקוח לכאורה מארה"ב. אולם, לנוכח ההבדלים בין השיטה הישראלית והאמריקנית החשש מפני השתלטות פוליטית מוחלטת של צד אחד על בית המשפט בישראל גבוה בהרבה מהחשש שדבר כזה יקרה בארה"ב.
לכן, מציעים במכון שיטה משולבת, שתחזק את כוחה של הקואליציה ותחליש את המונוליטיות של השופטים, אך בלי לתת לממשלה שליטה מלאה בתהליך. על פי ההצעה, בוועדה יכהנו שלושה שופטים, אך בניגוד למצב היום לא כולם יהיו מבית המשפט העליון, כך שיישבר הנוהג הקיים היום בו שלושת השופטים מצביעים כאיש אחד. נציגי הרשות השופטת יהיו נשיא בית המשפט העליון, שופט בית המשפט העליון בדימוס, ונשיא בית משפט מחוזי שיבחרו כלל נשיאי בתי המשפט המחוזיים בארץ.
משפטן נוסף שמכהן בוועדה יהיה משפטן הכשיר לכהן כשופט בית המשפט העליון, שימונה בהסכמה בין שר המשפטים לנשיא בית המשפט העליון. עוד יכהנו בוועדה שלושה שרים, אחד מהם שר המשפטים (שימשיך לכהן כיו"ר) ולפחות שניים מהם יהיו גם חברי כנסת, ושני ח"כים שתבחר האופוזיציה, אך במנגנון כזה שבו לא יהיו שניהם מאותה מפלגה. הרוב הדרוש לבחירת שופטים יהיה 6 מתוך הנציגים בוועדה, ומטרתו היא לדברי ד"ר גיל "לאפשר לקואליציה להביא לבחירת שופטים או על ידי קואליציה עם הרשות השופטת, או על ידי קואליציה עם נציגי האופוזיציה, או תמהיל ביניהם. אבל אף פעם לא לבד".
