בין מחאת ההייטקיסטים למכתב הכלכלנים נגד רפורמת המשפט, בלטה קבוצה נוספת שביקשה לעצור את התוכנית שמובילים יריב לוין ושמחה רוטמן. הקבוצה כללה כמאה אנשים, בעיקר גברים לא צעירים, ולהם מכנה משותף אחד – כולם לחמו במלחמת יום הכיפורים. חלקם אף קיבלו עיטורים על מעשי הגבורה שלהם באותם ימים.
הקבוצה התכנסה ביום חמישי שעבר בצומת משמר הירדן הישנה, וחיכתה למשתתף נוסף שאיתו תכננו לצאת בשיירה ארוכה עד לכנסת בירושלים. מדובר בטנק צנטוריון, "שוט קל", שעשה את דרכו לחניון ההתכנסות היישר מרמת הגולן. על הטנק, שהגיע על מוביל מיוחד ששייך לאחד מחברי הקבוצה, נתלה העתק מוגדל של מגילת העצמאות והודבק כרוז שלפיו "לוחמי כיפור 1973 נאבקים על דמותה של המדינה". בשני מקומות רוססה בשחור המילה "דמוקרטיה".
אלא שדקות אחדות לפני הזנקת השיירה הגיעה למקום ניידת משטרה ועיכבה את נהג המוביל בטענה כי התקבלה תלונה על גניבת הטנק מאתר תל־סאקי. המשתתפים מצידם הסבירו כי מדובר בכלי מיושן, "גרוטאה" לדבריהם, ושהדבר נעשה בניסיון למחות נגד הרפורמה שלדעתם תביא לאובדן המדינה.
יעקב שה־לבן, מנהל האתר: "אני מפחד מפגיעה באחוות הלוחמים המיוחדת בין האנשים האלה שהצילו את המדינה"
בשיחה עם מקור ראשון מספר יעקב שה־לבן, קצין המורשת של חטיבה 188 שגם מנהל בהתנדבות את אתר תל־סאקי, על הרגעים שבהם הבין שהטנק נגנב: "הייתי בצד השני של התל, ולא קלטתי שגונבים. זה קרה לי ממש מתחת לאף", הוא אומר. "אחד המדריכים היה שם וראה אותו". במשך שעה שלמה הוא ואנשי האתר חשבו כי מאחורי המעשה עומדת חוליה מתוחכמת של גנבי מתכות. "רק כשהמשטרה תפסה אותם הבנו מה קרה ומי לקחו אותו. חלק מלוחמי יום כיפור והמשפחות השכולות קיבלו את זה מאוד קשה".
בשנים האחרונות שה־לבן מנהל את האתר בפועל, בהתנדבות, ומשמש כתובת ללוחמים ולמשפחותיהם בכל הקשור לתחזוקת האתר והפעלתו. רבים מהם יצרו איתו קשר בעקבות הפרסום על גניבת הטנק: "פנו אליי בני משפחות שכולות שסיפרו שהם לא ישנו כל הלילה. מבחינתם נחצה כאן קו אדום, כי לא מערבים בין שכול לפוליטיקה. המקום הזה הוא סמל לאחדות. יואב יקיר שנהרג כאן היה מכפר־רופין, ובֶני חנני למד בישיבת אור־עציון. אני לא חושב שהמשפחות שלהם היו רוצות שייעשה שימוש כזה במוות של הבן שלהם למטרות פוליטיות, חשובות ככל שיהיו".
שה־לבן רואה במעשה גם עניין של ניכוס המחאה. "לוחמים מתקשרים אליי ואומרים שחלק מהם תומכים במחאה וחלק מתנגדים לה, אבל לא ייתכן שהאנשים שלקחו את הטנק ותומכים במחאה מתיימרים לייצג את כל יוצאי מלחמת יום כיפור".
קצין המורשת מוטרד בעיקר מהקרע שעלול להיפער בין הלוחמים. "אני יודע על לוחמים שמבחינתם הרפורמה היא סוף מדינת ישראל וכל האמצעים כשרים בדרך לעצירתה, ומצד שני יש להם לא מעט חברים לצוות שתומכים בה. יש שם שיח חירשים, ואני מפחד מפגיעה באחוות הלוחמים המיוחדת בין האנשים האלה שהצילו את המדינה. אני מנסה לגשר אבל תוקפים אותי משני הכיוונים. אלה אומרים לי 'זה שלנו, ובאותו כוח שיצאנו להציל את המדינה ב־1973, אנחנו יוצאים עכשיו להציל את המדינה מהרפורמה'. מהצד השני יש ששואלים אותי למה אני עדִין איתם, וטוענים שהם צריכים לשבת בכלא בלי קשר למה שהם עשו למען המדינה בעבר. דעתי האישית לא משנה. אני מעריך את האנשים האלה, שעושים הכול כדי להילחם על משהו שהם מאמינים בו. אבל יש דברים שלא עושים".
פנינו לקבלת תגובה מכמה לוחמים שהשתתפו בקרבות מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן בכלל ובתל סאקי בפרט. כולם סירבו להשיב, בעיקר מחשש שמא הביקורת שימתחו על לקיחת הטנק תוביל לקרע בין החברים.
חלק ממי שצידדו השבוע בשימוש בטנק גרסו כי הוא לא היה שייך לאתר אלא עמד מחוץ לו, כמו טנקים רבים שצה"ל הציב ברחבי רמת הגולן. שה־לבן לא מתרגש מהטיעון הזה ומציין שברשותו מסמכים המבהירים כי הטנק המדובר כן נמצא בתחומי האתר. לדבריו, בשנת 2000 החל צה"ל במיזם נרחב שבמסגרתו חטיבות שריון שפורקו מסרו את הטנקים המיושנים שלהן, ואלה פוזרו ברחבי הגולן כהנצחה או לצורך הטעיית האויב במקרה של מלחמה עתידית.
"יש לי רשימות על כל הטנקים, כולל תאריך ומיקום מדויק", אומר שה־לבן. "הטנק הזה נמצא במפנה הצפוני של האתר אבל הוא לגמרי בתוכו. חלק מההדרכות אפילו מתחילות שם. השנה נעשה כאן פיתוח לקראת ציון יובל למלחמת יום כיפור, ולפי התוכניות הטנק נמצא בחלק בלתי נפרד מהמקום. כואב לי שבמקום להגיד 'לא הבנו שזה חלק מהאתר, מתנצלים בפני מי שנפגע', הם הולכים ראש בראש".
לקחת טנקים אחרים שזרוקים ברמת הגולן זה פחות בעייתי?
"אפשר להתווכח על זה. יכול להיות שבטנק מסוים נלחמו ונהרגו חיילים, אבל אפשר לומר לפנים משורת הדין, שאם היו פונים אליי ואומרים שהם רוצים לקחת טנק לכמה ימים, הייתי מדגיש שזה עלול לפגוע באנשים, מפנה אותם לטנק שנמצא באיזו פינה בגולן, ואומר 'אף אחד לא ישים לב ולא יגיד כלום אם הוא ילך לכמה ימים, אבל לא שמעתם את זה ממני'. בטווח הקצר זה שירת אותם כי כולם דיברו עליהם, אבל בטווח הארוך זה פגע בהם מאוד, כי אנשים לקחו את זה קשה".
שה־לבן מספר כי הטנק הושב למקומו עוד באותו יום בשעות הערב. למחרת בבוקר התייצבו באתר חיילים מחטיבת הגולן וניקו את כתובות הגרפיטי.
קווים שלא חוצים
32 חיילים נהרגו בקרב הקשה על תל־סאקי, שזכור בין היתר בשל תושייתו של רב"ט יצחק ניגרקר. ניגרקר יצא מהבונקר אל החיילים הסורים שהקיפו אותו ואמר להם שהוא הניצול היחיד. הם האמינו לו ושבו רק אותו, ובכך ניצלו חייהם של חבריו. בתחילת השבוע הגיע ניגרקר לאתר, ותלה על אחד הטנקים שלט עם המילה "סליחה" וציור של מגן דוד.
תרגום שמו הערבי של המקום הוא "תל המשקה", בשל תעלת מים שהייתה במקום בעבר, או על שם מי התהום הגבוהים שמותירים את האזור ירוק כל ימות השנה. הוא נמצא מצפון ליישובים נוב, רמת־מגשימים וחיספין. המוצב הוקם על התל לאחר מלחמת ששת הימים, והוא כולל בונקר עילי קטן וכמה מיגוניות מבטון. כעת יש שם אנדרטה לזכר החיילים שנפלו בקרב וחדר הנצחה.
במהלך השנים אירח המקום מבקרים רבים ומגוונים, לא רק כאלה שהתעניינו במורשת הקרב שלו: ב־2016, במסגרת הפרויקט "שכנות טובה" של צה"ל, הוקמה בסמוך לתל מרפאה ובמסגרתה העניק ארגון אמריקני טיפול רפואי לפצועים ממלחמת האזרחים בסוריה. ב־2019 עבר הבונקר בתל־סאקי שיפוץ מסיבי, כולל הוספת תאורה, לקראת צילומי סדרת הטלוויזיה "שעת נעילה", שבה דימה התל את מוצב החרמון שנכבש במלחמת יום כיפור.
הרב אל"מ (במיל') אליעזר שנוולד, ראש ישיבת "מאיר הראל" במודיעין, לימד בעבר בישיבת הגולן שבחיספין, והחליט לאמץ את האתר המוזנח ולשפץ אותו. מאז המקום קרוב לליבו והוא עומד בקשר עם לוחמי העבר והמשפחות השכולות. "האתר הזה לא ירד כך מהשמיים", הוא אומר, ומספר כי לפני שני עשורים היה שותף בתכנון המקום עם משרד הביטחון, צה"ל והמועצה האזורית.
"גניבת הטנק היא דבר שלא ייעשה", סבור הרב שנוולד. "אתר תל־סאקי מוקדש אך ורק להנצחת 32 הלוחמים שנפלו בו ולמורשת הקרב של מלחמת יום הכיפורים. הוא נועד להביא בני נוער ולחנך אותם לאור גבורת הנופלים. ברגע שאתה פוגע בזה זה חמור מאוד, לא משנה מי אתה ומה הסיבות. מישהו הרשה להם לייצג את כל לוחמי יום כיפור? יש להם ערובה לכך שכולם הסכימו לדעתם? הרי היו שם קיבוצניקים ובוגרי גרעיני נח"ל, לצד אריאל 'פיץ' ויסמן שהיה בבני עקיבא, וכולם נפלו בקרב החילוץ של תל־סאקי. הם נלחמו כתף אל כתף. אתה יודע לומר מה דעתם בשמיים על רפורמת המשפט? לא מתקבל על הדעת שהם שמים את עצמם כנציגי השריונרים או הלוחמים.
"גם אנחנו הפגַנו בתקופת המאבק על ימית, על הגולן, נגד הסכמי אוסלו ונגד ההתנתקות", ממשיך הרב שנוולד. "אפשר וחשוב להתווכח ולהפגין על נושאים פוליטיים, אבל יש דברים שאסור להם להיות כלי בתוך הוויכוח הפוליטי. אסור שמורשת הקרב תהיה חלק מהוויכוח, אסור שהיחידות בצה"ל יהיו חלק מזה ואסור שהנופלים יהיו חלק מזה. כנראה נצטרך להמשיך להילחם על המדינה הזאת עוד שנים רבות, אבל אם אתה שם את השריון כצד בוויכוח הפוליטי, את הטייסים בצד אחר ואת הסיירות בצד נוסף, איך בסוף נילחם פה אחד ליד השני?"
משפחות שכולות פנו גם אל הרב שנוולד ולדן אלמגור, ממקימי עמותת הרעות והמורשת, וטענו שהמעשה פגע בזכר הנופלים. "אני מצדיע ללוחמים שמוחים, הם גיבורים, אבל המחשבה שמותר להם לעשות מה שהם רוצים כי הם לחמו במלחמה – מכעיסה. ב־23 השנים שעברו מאז שהקמנו את האתר קיימנו שם עשרות אירועי זיכרון, עצרות ותפילות, ואני מכיר את רוב הסיפורים של האנשים שנפלו בתל. יש שם גיוון מכל עם ישראל. המפגינים מתיימרים לומר שלכל הלוחמים יש דעה מסוימת בעניין הרפורמה, וזה חמור".
הראל שרם ז"ל נפל ב־1993 בדרום לבנון. הוא היה תלמידו של הרב שנוולד בישיבה בחיספין, ומשפחתו הקימה לזכרו את "מכון הראל" והשתתפה בהקמת האתר בתל סאקי, שיפוצו והחזקתו. "עד היום המשפחה באה לתל סאקי כדי להיפגש עם בני נוער. השבוע הם גילו שמישהו פגע בדבר שיקר להם. זאת תחושה נוראית".
מירב שרם־שטורך קיבלה את הבשורה על נפילת אחיה הראל כשהייתה בכיתה י"ב. מותו השפיע עליה עמוקות, אך החינוך שקיבלה מהוריה לא הניח לה לשקוע. "למרות הכאב וכל מה שהיה, אימא שלי חשבה שצריך להמשיך ולתת לעם ישראל. שאלו אותה אם היא כועסת על המדינה והיא אמרה שלא, כי היא יודעת למה אנחנו פה ומה המדינה צריכה מאיתנו".
מה הרגשת אחרי שראית שהטנק נלקח?
"היה לי קשה מאוד. זאת מוסכמה בעם – לא נוגעים בחללי צה"ל ובהנצחה שלהם לצרכים כאלה. מאז שאני שייכת לעולם השכול, מעולם לא חשבתי ש'מגיע לי' או שהמדינה צריכה לתת לי דברים. גניבת והשחתת הטנק גורמת לי לתהות בכאב גדול על הניגוד הצועק בין החינוך לנתינה של הוריי השכולים, ובין מה שעשו הלוחמים לשעבר. בשם זה שהם לחמו הם חושבים ש'מגיע להם' לקחת את הטנק, ושהם יכולים לפגוע בקודשי הציונות וברגשותיהן של משפחות השכול. בעיניי, בגניבת הטנק הם חיללו את זכר הנופלים וגבורת הלוחמים. כשיש משהו שמעריכים אותו והוא קדוש כמו חללי צה"ל, לא מעיזים לגעת בו. מה שהם עשו הוא זילות לנופלים. באיזו זכות הם לקחו דבר שאנחנו עמלנו עליו בחרדת קודש?"
הרב שנוולד אומר כי בהפגנות ובמחאות הימין שבהן השתתף בעבר, הוא הקפיד על שני דברים ברורים: "יש קווים אדומים שאותם לא חוצים, ויש גם מחר. הרי המחלוקת הזו תיפתר בצורה כזו או אחרת, והשאלה היא מה יקרה איתנו מחר, מה יהיה על המדינה והערכים החשובים. קשה מאוד לבנות ולעצב דברים וקל מאוד להחריב, כמו שקל לחיות באשליה שאתה צודק ולכן הכול מותר לך.
"ההתנתקות הייתה טראומטית מאוד עבור המגזר שלנו וגם עבור המשפחה שלי", אומר הרב שנוולד, ששכל את אחיו החייל מאיר ז"ל בכפר־דרום, ובמסגרת היציאה מגוש קטיף נעקרה משם גם האנדרטה שהוקמה לזכרו. עם כל הקושי, גישתו למדינה לא השתנתה: "שנה אחרי ההתנתקות פרצה מלחמת לבנון השנייה. מישהו אמר שבגלל ההתנתקות אנחנו לא מתגייסים? יש דברים שבכלל לא נפתחים לדיון. צריך ללמוד כאן אחריות וצניעות, לא לחשוב שאני תמיד קודם למדינה. ניסינו לשנות דברים, נאבקנו ונכשלנו, וגם כשלא הצלחנו נשארנו בסוף עם אחד".
"אני מאוד מבינה את המצוקה ואת הקושי שאנשים חשים מול השינויים של הרפורמה המשפטית", מבקשת מירב להוסיף, "אבל השאלה הגדולה היא איך בוחרים להתמודד עם כאב וקושי. האם בשם המצוקה מותר לחצות גבולות? אותנו חינכו אחרת. כשהראל נהרג הרגשתי מצוקה בלא מעט לילות, ולמדנו לתעל את זה למקומות אחרים כמו נתינה".
