מילה לפתיחה: יש משהו מיוחד באישיות של מפוני גוש קטיף. החום, התמימות והפשטות, במובנן היפה ביותר של המילים. אהבה גדולה לכולם, רוחב לב ואמונה אמיתית בטוב. כשפגשנו אותם בניצן, התפעמנו לראות את זווית הראייה שלהם על ההפגנות מול הכנסת נגד הרפורמה, ואיך ליבם יצא אל המפגינים שמבקשים לשמור על בית המשפט העליון, שלא נתן להם את הסעד שביקשו כשפגעו בזכויות היסוד שלהם. הם בעד הרפורמה, אבל ההפגנות קשות להם. הם לא נוקמים ולא נוטרים, ודווקא הם קוראים לפשרה – לא כזו שתעקר את הרפורמה, אבל שתתחשב בכאבם של המפגינים.
ניצן יום רביעי, 13:00
יפה דהן, גמלאית
על המפה: היו הרבה אירועים משמעותיים במדינה אבל לנו היה אירוע משמעותי אחר: נולד לנו נכד. עשרים שנה גרנו בנווה־דקלים, היום אנחנו בניצן.
המצפן: הצבעתי לנתניהו. בפעם שעברה הצבעתי לסמוטריץ' ובעלי הצביע לבנט. עד היום הוא לא סולח לעצמו. לא הצבעתי לסמוטריץ' הפעם כי הייתה לי תחושה שהם יתחזקו ורציתי לחזק את ביבי. זו הייתה הפעם הראשונה שהצבעתי לליכוד.
הכתומים: העם שלנו קרוע וזה כואב מאוד. מצד אחד אני שמחה מאוד שנוכל ליישם את מה שחלמנו ורצינו, ומצד שני השמחה לא שלמה בגלל הפילוג בעם. אני שומעת בתקשורת שמעלים את נושא ההתנתקות, ובאמת עכשיו עולות מחשבות על מה שהיה לנו אז ומה שקורה עכשיו. בג"ץ לא נתן לנו סעד. הרגשנו שאנחנו מדברים אל הקיר, ועשינו הכול כדי שזה לא יקרה.
מה שחשוב לי הוא שיהיו הסכמות. צריך ללכת לפשרות. הקרע מתרחב ואני קרועה בתוכי. אני מרגישה שלמרות שהרוב אצלנו, הקול שלהם נשמע חזק יותר.
יוסף אביטן, בעל מינימרקט
על המפה: גרנו בגן־אור וגם שם הייתה לי מכולת קטנה וגם משק. אחרי הגירוש הגענו ישר לפה, גרנו בקרווילה ובנינו את הבית בבאר־גנים. חצי שנה אחר כך פתחתי כאן את המינימרקט. לא חשבתי לחזור לזה, אבל לא היה משהו אחר. היינו בני חמישים אז, ואף אחד לא הגיב לקורות החיים ששלחתי. היה מכרז של המועצה, וחזרתי למכולת. אמרו שיבנו מרכז מסחרי, שיפנו את הקרווילות, חלק יהיה למגורים וחלק למסחר ותעשייה. כל ראש מועצה שינה את התוכניות.
המצפן: הצבעתי לאיילת שקד, לצערי היא לא נכנסה. הקיצוניות ברשימה של סמוטריץ' הפחידה אותי. אתה רואה את אלמוג כהן, זה לא מכובד. בן־גביר רוצה לשנות את כל המדינה בתוך חודשיים. אין לו ניסיון והוא רוצה פתאום לשנות הכול. במקום נתניהו לא הייתי נותן לו תפקיד כזה. אני זוכר את שפירא, את זבולון המר ז"ל, הם היה מנהיגים. המר היה מתון, מחושב. גם כשהמפד"ל היו 12 מנדטים הם ביקשו חינוך, דתות, לדאוג לישיבות.
הכתומים: דרך ארץ קדמה לתורה. הרפורמה מצוינת אבל באיזי, בדרכי נועם, בהבנה ובהסכמה. אז לא יהיו ארבעה שרים בוועדה, יהיו שלושה. לא צריך בתוך חודשיים לגמור את כל הסיפור. אתה רואה מה שקורה בחוץ, אז תאט קצת. זה לא סוף העולם. כדי לשנות דברים צריך לעשות אותם בצורה חכמה יותר. יש ארבע שנים. קודם צריך להרגיע את האינפלציה.
כואבות לי ההפגנות והקרע בעם. אנחנו היינו יותר רגועים. מה שקורה היום לא מכובד. עומדים שם ראשי ממשלה לשעבר, שרים ורמטכ"לים לשעבר, וכולם צועקים. וזה משפיע, אין אפס. אצלנו אף אחד לא צעק. היום כולם נגד הקואליציה, ואז בגירוש על חודו של קול התקבלה החלטה לגרש מאות משפחות ואף אחד לא דיבר. אני כואב את זה, אבל יכול להיות שאפשר להגיע לפשרות.
שוש בן־חיים, נטורופתית
על המפה: אנחנו מנווה־דקלים. גרנו בכפר הנופש באשקלון, אחר כך בקרווילה ארבע שנים, ואז בנינו פה. הייתי מורה בגוש קטיף. כשגירשו אותנו המשכתי לעבוד בהוראה אבל לא הייתי מסוגלת יותר. עשיתי הסבה מקצועית והיום אני נטורופתית.
המצפן: הצבעתי לציונות הדתית ובעלי לליכוד. אני לא מרוצה. אני לא אוהבת שהם הגיעו לשם ועכשיו כאילו מת העולם, שוברים את הכלים. אני רואה את בן־גביר והחבורה שלו, ואיך שאלמוג כהן מדבר. תכבדו את עצמכם. אולי הזמן קצת ירגיע אותם.
הכתומים: אני בעד הרפורמה אבל צריך להתפשר, כי בכל זאת יש פה אנשים שכואב להם. לא לשנות באופן עקרוני, אבל במה שאפשר – להתפשר. ההפגנות כואבות לי. כואב לי שהעם שלי מתנהג ככה. וכואב לי שבזמן הגירוש לא יצאו המונים בשבילנו. העם לא היה איתנו. כולם היו נגדנו, אמרו שנשתמש בנשק ולא קרה כלום. גם עכשיו לא יקרו כל נבואות הזעם שלהם, כמו שהנבואות שיהיה שקט בעזה לא קרו.
אין לי שאיפת נקמה כלפי בית המשפט העליון. הייתה לי ציפייה מבג"ץ, ובכלל, עד הרגע האחרון לא האמנתי שזה יקרה. הבן שלי היה אז בצבא והוא אמר לי, "אמא, תתכונני, זה יקרה". אני אמרתי שזה לא יקרה עד שדפקו החיילים על הדלת. זו טראומה בפני עצמה. זה היה זוועה, הרגע הזה שצעדו שלשות של יס"מניקים בשחור לתוך היישוב וכולם בכו.
הזמן עושה את שלו, אבל עדיין יש פינה בלב, אי אפשר לשכוח את זה. מישהו אמר השבוע בטלוויזיה "אז עברתם דירה, אפשר לחשוב". איך אפשר להגיד על דבר כזה "לעבור דירה"?
בני דיין, בעל בית קפה
על המפה: אני בן 55. גרתי בשליו, שש משפחות שישבו ליד ציר פילדלפי. אחרי שהכרתי את אשתי עברנו לניסנית בצפון הרצועה. היה לי בית קפה במחסום ארז ומסעדה שמכרה לפועלים הפלסטינים. אחרי הגירוש הייתי חלק מקבוצה שעלתה לבוסתן הגליל ליד עכו. כשחזרתי לפה לא נתנו לי קרווילה כי לא הייתי בהתחלה, אז פלשתי עם הילדים לקרווילה שהייתה במקור של חיילות. לפני ארבע שנים עברתי לבית שבניתי בבאר־גנים.
המצפן: ביבי. כל החיים הצבעתי לליכוד. פעם אחת ב־99', כשהיו שני פתקים, היינו צריכים תקציב 450 אלף שקל לבריכה, והתחייבתי שכל 65 בתי האב בוחרים ש"ס. וכך היה.
הכתומים: הרפורמה חייבת להיות. השופטים ממנים את עצמם. כשהגעתי לוועדה במנהלת סל"ע קיבלתי 110 אלף שקל פיצוי על עסק שהכניס 60 אלף בחודש. קיבלתי 850 דולר למטר על הבית. לך תבנה בית ב־850 דולר למטר.
ההפגנות מיותרות, 90 אחוז מהן לא קשורות לרפורמה או לבג"ץ. הם פשוט לא רוצים שלטון ימין במדינת ישראל. זה בכלל לא דומה להפגנות שלנו. הייתי מצייר את כל השלטים של ההפגנות. עדיין עמדו מולנו מניר־עם ומנחל־עוז והפגינו בעד הגירוש.
