עו"ד ניצן כספי שילוני ממרכז צדק לנשים, פועלת בימים אלו לסיכול הצעת החוק שאושרה לפני כשבוע וחצי בקריאה טרומית, ואשר תאפשר לבתי הדין הרבניים לדון כבוררים בסכסוכים ממוניים. בשיחה עם "מקור ראשון" היא מציינת כי כל חיזוק של מערכת בתי הדין הרבניים, שהיא מערכת משפטית שאיננה נאמנה לערכים ליברליים של שוויון ודמוקרטיה, הוא מהלך בעייתי. "זו מערכת שבאופן אינהרנטי מפלה נשים", היא קובעת, "ויש כאן שאלה עקרונית האם מדינת ישראל צריכה להרחיב את כוחה וסמכויותיה של ערכאה כזו. בשנת 1953, כשחוקקו את חוק שיפוט בתי דין רבניים וקבעו שלבתי הדין הרבניים יש סמכות בענייני נישואין וגירושין הייתה מחשבה שיש מקום להעניק באופן נקודתי סמכות שיפוט גם לערכאה שלא הולמת את הערכים הליברלים של המדינה מתוך מחשבה שהנושא של דיני אישות הוא ייחודי ומתוך שיקולים של שמירה על אחדות העם. זה דבר משמעותי – ההרחבה של הסמכות הזו לעוד מקומות".
לדברי עו"ד כספי שילוני, הטענה הנשמעת תדיר מפי תומכי הצעת החוק, לפיה מדובר בסמכות שהייתה בעבר לבתי הדין ונשללה מהם בשנת 2006 על ידי בג"ץ, איננה נכונה, "לבתי הדין מעולם לא הייתה סמכות לדון בבוררות, בדיוק כפי שלבית המשפט המחוזי בלוד אין סמכות לדון בבוררות. רשות מנהלית יכולה לפעול רק בהתאם לסמכויות שהחוק מעניק לה, ואם החוק לא העניק לבית הדין הרבני סמכות לדון בבוררות, כמו שעכשיו החוק מנסה לעשות, אז לא הייתה לה את הסמכות הזו. כל הנרטיב הזה של 'הייתה סמכות ובג"ץ ביטל אותה' זה עוד חלק מה'פייק עובדות' שנוטים להדביק לפעולות של בג"ץ".
כספי שילוני מבקשת להשיב גם על הטענה שמדובר במתן סמכות לבית הדין לדון רק בנושאים שבהם יש הסכמה בין שני הצדדים, ומציינת כי עצם השימוש במושג 'הסכמה' בהקשרים רבים הוא בעייתי, "הסיפור הזה של 'הסכמה' הוא מאוד לא חד משמעי. כאשר מדברים על הסכמה, לא תמיד יש מהות מאחורי המונח הזה. הסכמה לא קיימת במצבים של יחסי כוח. כרגע ההצעה לא מחריגה באופן חד משמעי עניינים שקשורים בדיני עבודה ודיני משפחה, שני נושאים שבהם הנושא של הסכמה בעייתי במיוחד. למשל בדיני עבודה, ודאי יש יחסי כוח לא שוויוניים. אם למשל יחתימו את כל הגננות שעובדות בעמותה חרדית על כך שבמקרה של סכסוך עבודה הן חייבות להתדיין בפני בית הדין הרבני, האם יהיה להן את הכוח להתנגד לזה? יש לנו פה בעיה. אי אפשר באמת לקרוא לדבר כזה הסכמה. או אם אישה תחתום שכל הסכסוכים הממוניים שיתעוררו גם בעתיד בינה ובין הגרוש שלה יידונו בבית הדין הרבני בבוררות, בתמורה לגט, גם קשה לדבר על הסכמה. המושג הסכמה יש עליו הרבה ביקורת, הוא מאוד ניאו ליברלי במובן הרע של ניאו ליברלי, ולכן קשה להסתמך עליו".
בתגובה לטיעון הפלורליסטי, לפיו יש לאפשר למי שמעוניין בכך להתדיין בבתי הדין הרבניים על פי דין תורה, מזכירה כספי שילוני כי כבר היום הדבר ניתן, בבתי דין פרטיים לממונות ועל פי חוק הבוררות, "יש בד"צים, יש בתי דין פרטיים שפועלים במרחבים שונים, וכל אחד יכול לחתום על הסכם בוררות ולהתדיין בפני בתי הדין האלה. איזה צורך יש לבצע את הבוררות דווקא בבתי הדין של המדינה? אם מדברים על הסכמה צריך לקחת בחשבון שהלחץ לחתום על שטר בוררות כאשר מדובר בערכאה ממוסדת, שיש עליה לכאורה פיקוח יהיה יותר גדול מאשר הלחץ שניתן להפעיל כיום על מי שלא מעוניין להתדיין לפני בית דין פרטי לממונות". כספי שילוני אף מציינת, כי אפילו מבחינה הלכתית נראה שיהיה קל יותר להפעיל לחץ על מתדיינים להסכים להתדיין בפני בית הדין הרבני הרשמי, וזאת בשל הטענה הנשמעת לעיתים שמבחינה הלכתית הוא נחשב ל"בית דין קבוע". בניגוד לבתי דין פרטיים לממונות שאינם זוכים למעמד ההלכתי הזה.
בסיום מביעה כספי שילוני את החשש שניתוב סכסוכים כלכליים לבתי הדין יבוא על חשבון השירות אותו זכאיות לקבל ממדינת ישראל עגונות ומסורבות גט. "יש והיו עינויי דין בבתי הדין הרבניים, כלפי הנשים הכי אומללות ואלו שנמצאות במצבים הכי קשים שיש. כל הנשים המסורבות גט והעגונות. נשים מחכות חודשים ארוכים רק בשביל דיון. אז עכשיו בעצם המשאבים המועטים המוקצים להן, שגם ככה אינם מספיקים, יצטרכו להתחלק לכל מיני תיקים סתם אזרחיים של דיני ממונות? זה פשוט לעג לרש".
