קרבות הרייטינג בין ערוצי הטלוויזיה מזמן לא היו מותחים כל כך, ובשבועות האחרונים נכנסת לזירה שחקנית חדשה שעד היום לא ייחסו לה חשיבות יתרה. ביום ראשון רשמה מהדורת החדשות של ערוץ 14 שיא חדש של 8.1 אחוזי צפייה. המשמעות היא שצופים בה כבר יותר מ־300 אלף צופים. גם התוכנית "הפטריוטים" המשודרת אחריה רושמת שיאי צפייה, ואפילו תוכנית הבוקר בהגשת שי גולדן. כל אלה מציירים תמונה חדשה שמעוררת תהיות: האם ייתכן שערוץ 14 בדרך להפוך לערוץ השני בגודלו בטלוויזיה הישראלית, ולמה זה קורה?
"אנחנו עושים טלוויזיה טובה ומעניינת", מכריז ינון מגל, מגיש בכיר בערוץ ומנחה בתוכנית הפטריוטים. "זו תוכנית עם הומור שמציבה אלטרנטיבה שהיא גם תודעתית וגם מציגה אופן הגשה שונה מהערוצים האחרים, כזו שמאפשרת לקולות אחרים מהימין לבוא לידי ביטוי. יש לנו פאנל מאוד מוצלח של תותחים שיודעים לעשות טלוויזיה. יצרנו ז'אנר של שואו טלוויזיוני, חדשות בהופעה, וזה אנטיתזה לחדשות שמוגשות עם פרצופים וחיוכים מאולצים של 'את זה אני אוהב ואת זה אני לא אוהב', ברמז או באנדרסטייטמנט".
"אנשים מאסו בתעמולה החד־צדדית של הערוצים האחרים", אומר אראל סג"ל, מגיש "הדו"ח של אראל", ומוותיקי "הפטריוטים". "כשערוץ 13 הורידו את שרון גל ואת אילה חסון שהיו מגנט של רייטינג, הם יצרו עוד משפך אלינו"."לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין שערוץ 13 בלחץ", מוסיף מגל. "הם שלחו מייל שאוסר לראיין פאנליסטים שמופיעים אצלנו. אני שמח שזה קורה, אני שמח שערוץ 13 נפל, ואני מקווה ומתפלל שנצליח לעשות את אותו הדבר גם לערוץ 12".
לינור: "הערוצים האחרים מתעלמים מהשדרה המרכזית של עם ישראל. יותר משהוא ימני, ערוץ 14 יותר עממי"
"אנחנו שידורי המהפכה", מוסיף סג"ל, "אנחנו עושים תוכן אקטואלי טוב ושונה ואנשים מגיעים אלינו, כי בערוצים האחרים לא אומרים להם רק 'מהפכה משפטית', אומרים להם שהם נחותים. שאם אין להם סטרטאפ ברמת יוניקורן או אם הם לא היו טייסים – הדעה שלהם פחות נחשבת".
אמנם העלייה נמשכת כבר חודשים ממושכים, אבל אי אפשר לנתק את השיא החדש מההקשר שמספקת התקופה הנוכחית, נוכח הוויכוחים על הרפורמה המשפטית. "התוכנית כל הזמן הייתה במגמת עלייה", מציין מגל, "עברנו מערוץ 20 ל־14, ואחרי כן עברנו אולפן, הכנסנו קהל והפאנל השתפר, וגם יש איזו רוויה מהשקרים של ערוצי התעמולה. לאנשים כנראה נמאס מזה".
"יש קהל גדול מאוד שלא שותף להשקפת העולם של המיליה שבו נובטת התקשורת הישראלית", מוסיפה עירית לינור, חברת פאנל ותיקה בתוכנית הפטריוטים. "זה אומר שחברות החדשות של שלושת הערוצים האלה פשוט החליטו לוותר על רוב הציבור.
"הנטייה הפוליטית של ערוץ 14 מאוד גלויה, אף אחד לא מנסה לטעון שום דבר אחר. אין שם כל הזמן תחושה של 'כולנו נמות' בכל פעם שיש ממשלה ימנית. אני לא צופה בחדשות בטלוויזיה כבר קרוב לעשור, כי אני לא יכולה לסבול את החמיצות ואת הקו האחיד ואת ההיסטריה שתמיד קיימת. זה אפילו לא עניין של תוכן, אלא של טמפרמנט".
השאלה היא מה יקרה אם וכאשר הערוץ יגדל, האם הוא ישמור על נטייתו האידיאולוגית המובהקת או ישאף לגוון גם את הרכב המגישים באולפן, שכרגע נוטה במובהק לימין?
מגל: "יש הרבה אנשים משמאל שרואים את התוכנית. אנחנו משתדלים שבכל תוכנית יהיה מישהו משמאל שמאתגר את המחשבה ומעורר ויכוח. יש כאלה שאוהבים להסתכל על ערוצים שמאתגרים אותם וגם פה הם יכולים להסתכל על ערוץ שמאתגר אותם".
"ערוץ 13 הפך לערוץ של השמאל הקיצוני, ואנחנו רואים את הגודל שלו עכשיו", אומר סג"ל. "ערוץ 12 מנגן כאילו הוא מדורת השבט, אבל הוא גם ערוץ דיפ סטייט. אנחנו הפרינג' באיזשהו מקום. הטלוויזיה האקטואלית שלנו – עובדה שהיא יותר מעניינת מזו של האחרים. גם שמאלנים באים לראות אותה. אני נזהר מתחזיות פסקניות כי אין לי היכולת, אבל אנחנו נמצאים בשעת רצון. זה רגע קריטי. יש קהל גדול שבא ואומר: אנחנו לא מוכנים יותר לספוג את התעמולה שמוטחת בפנינו.
"ביום רביעי שעבר היה יום שידורים ב־12 ב־13, הפגנות מפומפמות מהבוקר עד הערב. כמה השתתפו בהפגנות האלה? לא השתתפו בהן המונים, ובכל זאת הטלוויזיה נתנה לזה נפח שידור מטורף. למה? כי הם שחקנים אידיאולוגיים. לבוא לערוץ 14 בתלונות על זה שהוא עושה תמונת מראה? בתוכנית הרדיו שלי אני משדר עם שמאלנים תמיד. את רואה איזו תועלת זה נותן לי? אמיתי. אני שואל את עצמי לפעמים – אני כן מאמין בזה, אבל הצד השני מאמין בזה? מי מחרים את מי בדרך כלל? מי פוחד יותר לדבר על הדעות שלו? איפה יש יותר 'אנוסים'? אני כן רוצה לדבר איתם, אבל אני לא רוצה להתרפס בפניהם".
סג"ל: "שני ראשי הממשלה הקודמים סירבו להתראיין אצלנו. אני חושב שהם לא באים כי הם פחדנים, כי הם חוששים שישאלו אותם שאלות שהם לא רגילים אליהן"
"אני יודעת שבכל התוכניות, בטח בפטריוטים, משתדלים ומצליחים להביא אנשי שמאל", אומרת לינור. "אני מאוד בעד כמובן, אבל אני לא בעד לשנות את הפרופיל. הערוצים האחרים מתעלמים מהשדרה המרכזית של עם ישראל, מהעובדה שלאחוז ניכר של הציבור היהודי יש כבוד לדת ולמסורת. אני חושבת שערוץ 14, יותר משהוא ימני, הוא יותר עממי. גם לקרוא לליכוד מפלגה ימנית – את יודעת, זה המיינסטרים. הרי בגלל זה המלחמה. לא בגלל שהליכוד הוא מגזר קיצוני. בגלל זה עד עכשיו בכל ערוצי התקשורת הייצוג הימני היה המגזר. הביאו דוסים, כאלה שאפשר להגיד עליהם 'אוקיי יש לו כיפה על הראש, קיבלתם את הימני שלכם'. הפחד הוא מהרוב, לא מהמגזר".
עוד לפני העלייה בנתוני הצפייה, ערוץ 14 היה נתון לביקורת על הסגנון הטלוויזיוני שלו. יש מי שרואים בו מקום מפלט של אנשי ימין שהיו פעילים בערוצים האחרים וחשו מופלים באולפנים, כשנאלצו לצעוק את עמדתם מול שלושה או ארבעה חברי פאנל מהמחנה השני.
האם זאת באמת הדרך, להציב את אותו היחס רק מהצד ההפוך?
"כן, זאת הדרך", אומר מגל, "אנשים עושים תיקון לעוול שנמשך עשרות שנים. אנחנו רוצים להביא לידי ביטוי את הדעות שלנו, ותודה באמת שהם התחילו להביא גם ימני מחמד לאולפן. אז גם אנחנו עושים את מה שהם עושים, ואנשים אוהבים את זה. אנחנו פשוט עושים טלוויזיה יותר טובה מהם. הדיונים אצלנו יותר אינטליגנטיים מאצלם, הפאנליסטים שלנו יותר טובים טלוויזיונית, יותר מכירים את הפורמט ויותר חכמים. אנחנו משנים את הטלוויזיה של ישראל".
"שנים אנחנו היינו האחד הזה", אומר סג"ל, "למה אני חייב להיות חצי חצי? הם עושים חצי חצי? אני צריך לשחק יותר הוגן מהם? כשנגיע להיות במעמד של ערוץ 12 אני מבטיח לך שיהיה גם שווה להביא למהדורה איזה אמנון אברמוביץ'. כשיהיו לנו משאבים כמו לערוץ 12 עם חברת קוקה־קולה מאחורינו, גם לנו יהיה מספיק ביטחון עצמי להביא דמות דומיננטית מהצד השני. אין בעיה, זה יקרה".
"הייתי כמה פעמים שמאלן־הכאפות שלהם, עד שלא הסכמתי יותר", טוען מנגד דוד ורטהיים, עורך וואלה ברנז'ה. "ייתכן שהרייטינג שלהם יכול היה להיות גבוה הרבה יותר. הם אולי עולים או נצמדים לכאן 11 ולרשת 13, אבל הם עדיין בשחקנים הקטנים, ואני לא בטוח שאחרי שתעבור התקופה הקיצונית הזאת שבה הציבור באמת צמא למידע זה יימשך. יכול להיות שמה שאנחנו רואים פה עכשיו הוא בעצם תקרת הזכוכית של הערוץ, ואם הוא לא ישנה את האסטרטגיה שלו הוא גם לא יוכל לעבור אותה. נגיד ככה – אם זו הייתה מניה, לא בטוח שהייתי אומר תקנו אותה, כי יכול להיות שהיא הגיעה לטופ שלה.
"בניגוד למה שחלק גדול מהאנשים שמחזיקים בערוץ הזה ומככבים בו מנסים לחשוב – שאנשים צופים צפייה פוליטית – אני חושב שזה לא נכון", הוא מוסיף. "אני חושב שאנשים צופים קודם כול בתוכן שהם חושבים שהוא תוכן טוב או ראוי. הראיה הכי טובה לזה היא כמובן ארץ נהדרת או חדשות 12, שהן עדיין התוכניות הכי נצפות. הציבור שהוא ימני ברובו בוחר לצפות גם בתוכניות 'שמאלניות'. במילים אחרות, אני חושב שההצלחה של ערוץ 14 היא הרבה יותר כישלון של הערוצים האחרים.
"כדי להפוך להיות שחקן אמיתי, הם צריכים לדעתי לעשות עוד כמה מהלכים. ביניהם שהשמאלנים שם לא יהיו שמאלני־כאפות, שיהיו עוד תוכניות, אולי גם כתבות צבע ומגזין רציניות. כל זמן שהם נותנים לברדוגו לראיין את נתניהו ולמוטי קסטל לראיין את שרה נתניהו הם לא בכיוון הזה".
בינתיים, השמועות מדברות על כך שמתפתחת מחאה בקבוצות ווטסאפ של הימין, שאנשים מעודדים זה את זה לצפות במהדורה ולהשאיר טלוויזיות פתוחות.
"כן, יש הרבה תגובות כאלה שאני מקבל", מאשר מגל, "שאנשים מפעילים את כל הטלוויזיות בבית. לצערי זה לא משנה כי ה'פיפל מיטר' הוא זה שמודד, אבל הטלוויזיה הפכה להיות הפגנה. אנשים מצביעים במחאה שלהם נגד ערוצי התעמולה".
מגל: "אנחנו פשוט עושים טלוויזיה יותר טובה מהם. הדיונים אצלנו יותר אינטליגנטיים, הפאנליסטים שלנו יותר טובים"
למרות ההצלחה אנשי הערוץ חשים שהקולגות מהערוצים המתחרים לא מפרגנים ומתייחסים לערוץ ככזה שבו אנשים "צורחים את דעתם".
סג"ל: "אם הם יצליחו להראות לי שהטלוויזיה של חדשות 12 או 13 או 11 נותנות תמונה מגוונת יותר ממה שאנחנו נותנים, נדבר. אולי אנחנו תמונת מראה, במציאות שבה התקשורת מהנדסת את התודעה ויותר משישה עשורים אותו קו מדבר. אנחנו באנו פעם ראשונה לא כעבדים, לא כמשרתים ולא כעלה תאנה, אלא כגוף שלא מתרפס ואומר את דעתו. אני לא באמת שם על הביקורות, זה לא מעניין אותי. לקרוא לנו צרחנים? אני לא אשתחצן, אבל אני לא מנומק? אני לא בא עם טיעונים? אני לא מנהל דיונים גבוהים בשעה 22:00 בלילה? איפה יש את זה היום בטלוויזיה הישראלית".
האם אנחנו מתקרבים לעידן שבו כל כלי התקשורת הופכים להיות אידיאולוגיים? "במקרה שיהיה פיצול כזה, זה עדיף על המצב הקיים", אומרת לינור. "אין לי בעיה שהתקשורת תהיה מוטה לכיוון כזה או אחר, בטח תקשורת פרטית, אבל מבחינת הכיסוי העיתונאי הוא צריך להיות הוגן. ופה אני לא יכולה לומר לגבי הערוצים האלה שהם מסקרים דברים שקורים כהווייתם".
סג"ל: "הארץ הוא עיתון אידיאולוגי, וזה מה שגורם לו לשרוד. אם היה צריך להימכר בצורה לא אידיאולוגית הוא לא היה נמכר. כלומר הנאמנות האידיאולוגית של כלי תקשורת כמו הארץ ומקור ראשון שומרת עליהם בחיים".
יש לך רצון שאנשי שמאל יצפו בך?
"אני בטוח שאנשי שמאל צופים בערוץ. גם אני ראיתי במשך שנים ערוצים אחרים. אני קורא גם עיתון הארץ. למה? גם כי אני מזוכיסט, וגם כי אני רוצה להבין את תודעת היריב. אני רוצה ללמוד אותה, וכן, מעניין אותי להתעמת. רענן שקד היה אצלי פעמיים בתוכנית והוזמן להיות מגיש אורח קבוע. הוא ויתר על זה, אמר שמודיעין רחוקה לו. אבל ההזמנה שלי פתוחה".
"הרגלי צפייה הם דבר שלוקח לו הרבה שנים להשתנות", אומר דוד ורטהיים, "ואנחנו באמת רואים שיש כאן עלייה עקבית שאי אפשר להתעלם ממנה. יש כאן אלמנט של פריחת הדובדבן. הם באמת השקיעו במיתוג של הערוץ המחודש והפעם יש איזו הרגשה שהלקח נלמד, כלומר הם הבינו מה המיתוג שיכול למשוך הכי הרבה אנשים שהם לא בהכרח הליבה הברורה שצופה בערוץ.
"הדבר היותר משמעותי הוא ההתגייסות הפוליטית המוחלטת, גם של נתניהו וגם של הממשלה שלו, וההחלטה לבוא להתראיין דווקא בערוץ הזה. לכל דבר כזה יש משמעות. הוא עדיין נתפס כערוץ מאוד תועמלני, אבל מצד שני מבחינה חדשותית הם הצליחו להביא אירועים שמושכים קהל. גם אם הקהל שמגיע יודע מראש שמדובר בבמה מאוד נוחה, הוא עדיין בא.
"הדבר השלישי שגרם לעלייה הזאת הוא היחלשות של הערוצים האחרים. הם נכנסו לנישה שבאמת אין לה אלטרנטיבה. הערוץ מראש לא נכנס למשחק של הערוצים האחרים שמביאים תוכניות ריאליטי, ולא משקיע את הסכומים האלה שגורמים גם להפסדים גדולים והולך לנישה שהיא די זולה הפקתית – תוכנית אולפן שמביאה קצת וייבים שלא רואים היום, כי כבר אין 'פופוליטיקה'".
על ההחלטה של נתניהו וסביבתו להתראיין רק בערוץ 14 אומר סג"ל כי "שני ראשי הממשלה הקודמים סירבו להתראיין אצלנו. יאיר לפיד לא מתראיין אצלי מ־2017. בני גנץ לא התראיין אצלי אף פעם. מרב מיכאלי, ברגע שהיא נבחרה ליו"ר העבודה הפסיקה להתראיין אצלי. הם לא מסכימים לבוא להתראיין אצלי. אני חושב שהם לא באים כי הם פחדנים, כי הם חוששים שישאלו אותם שאלות שהם לא רגילים ששואלים אותם. תשאלו את הערוצים האחרים למה זה שיאיר לפיד בא רק אליהם זה לא לגנאי.
"בשנה וחצי של 'ממשלת הריפוי' הצד השני התנהל כמו פראבדה על סטרואידים", הוא מוסיף, "אנחנו אידיאולוגיים ואנחנו לא מתביישים בזה. אנחנו מאמינים במדינה יהודית ודמוקרטית, מאמינים בזכותנו על הארץ ובכל הערכים הבסיסיים של הציונות כמו שבן־גוריון האמין בהם. אנחנו הדבר האמיתי ואנשים מבינים את זה. כי אנחנו מדברים על ההיסטוריה ומראים את ההקשרים ההיסטוריים. אנחנו לא מראים תוכניות של אנשים שאוכלים על אי ורבים ביניהם. אצלנו מדברים על חנה ארדנט ועל סול אלינסקי. על הדברים שבאמת קשורים לחיים שלנו כאן במובן העמוק ביותר".
למה הצופים נוטשים
מבחינת ההרכב האנושי של הערוץ, קשה שלא להבחין בהבדל. בעוד בערוץ 12 כמעט כל מי שמגיע לקאדר הפרשנים והמגישים הבכירים שירת בגלי צה"ל, ערוץ 14 בחר לשים בראש המהדורה המרכזית שלו פליטת ריאליטי בלי רקע בתקשורת.
"כאילו ששושלת היוחסין של גל"צ היא בקרת איכות", מגיבה על כך לינור. "מה שגלי צה"ל עושה זה שהיא נותנת את קורס הכשרת העיתונאים הארוך והיסודי ביותר בתקשורת, אבל גם יש לה די־אן־איי שמושתל בכל מיני מקומות, ואם את חושבת שיש ליונית לוי איזשהו יתרון על מגי טביבי בגלל שהיא הייתה בריאליטי… לא ידוע לי שיש איזו הסתייגות בערוץ 12 או 13 מפליטי ריאליטי. זה שאתה לא שותה מאותו מעיין שממנו שותים כל שאר ערוצי התקשורת זה דבר טוב ומגי נהדרת. וזה שהיא הייתה קודם בריאליטי, נו באמת. מה זה אומר? השאלה היא איך היא עושה את העבודה שלה, והיא עושה את העבודה שלה לא פחות טוב ואפילו יותר טוב, ואגב גם הרבה יותר נקי. זה הרבה פחות בוטה מבחינת 'הנה אני כאן תראו אותי. אני יונית לוי, אני קרן מרציאנו, אני דנה וייס, אני הילה קורח'. היא עושה את התפקיד שלה באופן הרבה יותר מעודן".
"אצלי זו גם אידיאולוגיה", מוסיף סג"ל, "אני לא לוקח אנשים שעובדים בגל"צ. בעיניי זה פסול כי זו אנומליה מטורפת. זה בית ספר לעיתונות שמלמד שמותר לתקוף רק פוליטיקאים, אבל המדינה ומוסדותיה הם קדושים. זה קצת מגוחך, כי כולם ראויים לביקורת".
אז האם אנחנו אכן נמצאים בפתחה של מהפכה בשוק הטלוויזיה? "טלוויזיה היא מדיום ויזואלי בסופו של דבר", אומרת לינור. "וקורה כאן משהו. יש שינויים שחלו בכלי התקשורת וכשאתה לא חושב שתהיה לך תחרות אתה לא שם לב שנולדים כל מיני דברים שאולי כדאי לתת עליהם את הדעת. המוצר שכאן 11 וערוצים 12 ו־13 נותנים מבחינת האקטואליה והחדשות הוא אותו מוצר בדיוק. אותו סוג של אנשים, אותן נטיות פוליטיות ואטימות לשאלה מי הצופים שלהם ואת מי הם מנסים למשוך. בכתבה שפורסמה בגלובס דיברו על כך שהייתה ירידה גלובלית במספר הצופים במהדורת החדשות בטלוויזיה בשנתיים האחרונות. אז קודם כול יש נטישה של צופים, וצריך להבין למה".
וערוץ שמתמקד רק בחדשות ולא מייצר דרמה וסאטירה יכול באמת להיות הערוץ השני בגודלו בישראל?
"זה בהחלט יכול להיות. לתאגיד אף פעם לא היה אכפת בגלל שהוא לא מותנה רייטינג. ערוץ 13 הולכים ראש בקיר עם האידיאולוגיה של רל"ב (רק לא ביבי, רמ"ב) והם ויתרו גם על שרון גל וגם על אילה חסון שהיו היחידים שאיכשהו הציבו תחרות ל־12. הם לא שמו לב שיכולה להיות תחרות גם מכיוון ערוץ 14".
סימן שאלה נוסף שעולה מאז הנסיקה באחוזי הרייטינג הוא על יכולתו של הערוץ לתרגם את ההצלחה בהיבט המסחרי. רק לאחרונה הכריז מגל על חרם צרכנים על מוצרי שטראוס, בעקבות ההחלטה של מנהליה להשקיע רק 7,000 שקל בקמפיין שלה בערוץ לעומת סכומים גדולים בהרבה שהשקיעה בערוצים האחרים. "יש לנו בעיה בגלל הפרסומות", מסביר סג"ל, "אנחנו לא מקבלים את הנתח שמגיע לנו לפי הרייטינג שלנו. ברגע שזה יגיע לאיזון ונוכל להביא דברים חדשים, זה גם יקרה. אני באמת חושב שזו שעת רצון".
"הקמפיין הזה של העולם נגדנו משרת אותם במידה מסוימת", מפרש ורטהיים, "אבל בסופו של דבר אנשי פרסום ומדיה, מההיכרות העמוקה שלי איתם, הם אנשים מאוד ציניים. הם לא אנשים אידיאולוגיים. עזבי רגע את אילן שילוח, רוב אנשי המדיה הם אנשים שרואים כסף. איפה שהם רואים מדיה אפקטיבית הם ישקיעו בה.
"אני מבין את הניסיון הזה מבחינה פוליטית, לתייג את המפרסמים כשחקן, אבל אני חושב שזה ניסיון פוליטי וטקטי של הערוץ כדי לייצר איזושהי לכידות ותחושת 'כולם דופקים אותנו'. אני חושב שאחרי שהתקופה הזאת תעבור והווליום ירד קצת, השאלה הראשונה תהיה אם הערוץ יצליח לשמור על הנתונים שלו. אני לא בטוח בכלל, וגם השאלה היא מה יעשו המתחרים. כי הם לא ייתנו לנגוס בהם לאורך זמן, הם יעשו את הבדיקות שלהם. לא מן הנמנע שיושבים כרגע בקשת או ברשת או בתאגיד וחושבים איך עושים תוכנית אקטואליה שתתחרה בפטריוטים. אני לא יודע אם זה קורה, במקומם הייתי עושה את החשיבה הזאת".
