חיים טופול, שהלך לעולמו אתמול בגיל 87, היה גדול שחקני הקולנוע הישראליים, לפחות מבחינת הצלחתו הבינלאומית, שאין דומה לה. הוא שיחק בכמה עשרות סרטים וסדרות טלוויזיה, אבל שני תפקידים שגילם הספיקו כדי להקנות לו מעמד מיתולוגי.
התפקיד הראשון שגילם היה דמותו של סאלח שבתי, בסרט שזה היה שמו ושהפך את טופול לדמות מוכרת בכל בית בישראל. סרט זה של אפרים קישון, משנת 1964, היה הייצוג הקולנועי הראשון של הבעיה העדתית. טופול גילם בו עולה ממרוקו, איש תמים וישר דרך שנשחק תחת גלגלי הממסד האשכנזי. התפקיד השני, זה של טוביה החולב בסרט "כנר על הגג" (1971), עשה אותו לדמות מוכרת בעולם כולו. הסרט הביא את סיפורה של העיירה היהודית המזרח־אירופית, זו שחרבה בשואה ועוד לפני כן עמדה בלחצים קשים של אנטישמיות, דלות כלכלית ותרבות מודרנית המאיימת להשמיד את זהותה המסורתית.
שני הסרטים הללו זיכו את טופול בפרס גלובוס הזהב, הפרס השני ביוקרתו בעולם הקולנוע אחרי פרס האוסקר: על "סלאח שבתי" הוא זכה בפרס השחקן החדש, וב"כנר על הגג" הוא זכה בפרס השחקן המצטיין גם ב"ליגת הבוגרים". שני הסרטים אף היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.
טופול היה סיפור הצלחה צברי למהדרין. הוא נולד ב־1935 בשכונת פלורנטין בתל־אביב. הגננת שלו הייתה סופרת הילדים ימימה אבידר־טשרנוביץ ("שמונה בעקבות אחד"). הוא למד תחילה בבית הספר הדתי תחכמוני ואף היה חבר בתנועת הצופים הדתיים, אבל בהמשך עבר לתנועת הנוער העובד. הוא התגייס למחזור השני של להקת הנח"ל, שם שירת לצד מי שיהיה לימים השחקן והבמאי אורי זוהר. בלהקת הנח"ל הוא גילם לראשונה את דמותו של סאלח שבתי, בסדרת מערכונים שכתב ללהקה הסופר אפרים קישון, ממציא הדמות.
כשהשתחרר מהלהקה ב־1957 הקים את להקת "בצל ירוק", יחד עם אורי זוהר, נחמה הנדל וגם רעייתו של טופול (שהוא הכיר עוד בלהקת הנח"ל) גליה. הלהקה העלתה חמש תוכניות והתפרקה ב־1961. באותן שנים הספיקה ליצור כמה מהשירים שהפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר הישראלי, רבים מהם בזכות כותבת צעירה, נעמי שמר. היא כתבה ללהקה את הלהיטים "נועה", "הי טירילי" ו"זמר נודד", וכותבים אחרים הוסיפו להיטים כמו "בראשית", "ליפא העגלון" ו"ונצואלה".
אחרי התפרקות הלהקה התמקד טופול בקריירת משחק. הוא הספיק לשחק בכמה הצגות בתיאטרון הישראלי, אבל הצלחתו העצומה בתפקיד הקולנועי של סאלח שבתי פתחה לו קריירה בינלאומית מסחררת. ב־1967 החל להופיע בלונדון, ואחר כך גם בניו־יורק, במחזמר שהקנה לו את פרסומו הגדול ביותר, "כנר על הגג", המבוסס על סיפוריו של הסופר היידי שלום עליכם.
מעניין שעל אף השוני העצום ברקע הביוגרפי של שני הגיבורים העיקריים שגילם טופול – האחד עולה מזרחי והשני יהודי ממזרח אירופה – היה ביניהם גם דמיון רב. שניהם היו יהודים טובי לב ותמימים, המבקשים להתמודד באמצעים חסרים עם קשיי החיים הנצברים סביבם מכל עבר. "כנר על הגג" זכה כאמור להצלחה כבירה, ובמיוחד השיר "לו הייתי רוטשילד", המבטא את חלומו הכמוס של טוביה החולב לזכות בעושר פתאומי ולצאת מדלותו, שהיא גם המקור למעמדו החברתי הנמוך.
ב־1971 הופיע טופול גם בגרסה הקולנועית של "כנר על הגג", שזכתה להצלחה גדולה עוד יותר מזו שגרף המחזמר המקורי, אשר הועלה "רק" בלונדון ובניו־יורק.
הצלחת הגרסה הקולנועית של "כנר על הגג" הפכה את טופול, אז בן 36 בלבד, לשחקן בינלאומי מבוקש. הוא כיכב בכמה סרטי קולנוע בריטיים ואמריקניים, ביניהם אחד מסרטי ג'יימס בונד ("לעיניך בלבד", 1981), ובסדרות הטלוויזיה "רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזיכרון", שעסקו בקורות מלחמת העולם השנייה מזווית הראייה של שתי משפחות אמריקניות בדיוניות והיו מבוססות על ספריו של הסופר היהודי־אמריקני הרמן ווק. הצלחתו של השחקן התל־אביבי אף הביאה את ה־BBC להפיק סדרה תיעודית המציגה את ישראל דרך עיניו.
ההצלחות המרשימות הללו לא גרמו לטופול להתנכר לארצו. הוא תמיד ראה בעצמו פטריוט ישראלי, ואף ביטא בפומבי עמדות קרובות למחנה הימין, גם בתקופות שבהן זה היה אף פחות מקובל בחוגי התיאטרון והקולנוע הישראלי מאשר כיום. בין השאר, הוא שמר גם על חברות אישית קרובה עם האלוף במילואים רחבעם (גנדי) זאבי, גם אחרי שזאבי הוקע בשיח הציבורי בישראל בשל תמיכתו בטרנספר והגילויים על הטרדות מיניות שביצע לכאורה בשנות שירותו הצבאי.
לצד קריירת המשחק שלו היה טופול גם צייר חובב, בייחוד של דיוקנאות. סדרת ציורים שלו, שהוקדשה לדיוקנאות נשיאי ישראל, הונפקה כבולים של השירות הבולאי בשנת 2013. הוא פרסם גם סדרת ציורי דיוקנאות של גיבורי העלייה הראשונה, בספר שיצא לאור ב־1992 ועסק בתיעוד מסעותיהם בארץ.
טופול היה גם נדבן גדול. הוא הקים את הסניף הישראלי של ארגון "וראייטי" העולמי ועמד בראשו שנים רבות, ואף כיהן כשגריר בינלאומי של וראייטי העולמי. מפעלו הפילנתרופי העיקרי היה הקמת "כפר נהר הירדן", הממוקם בגליל התחתון ומיועד לילדים החולים במחלות חשוכות מרפא. גם בראש המפעל הזה הוא עמד שנים רבות.
למעשה, רוב הפרסים שקיבל טופול בישראל הוענקו לו בזכות פעילותו הפילנתרופית ולא בשל הקריירה המקצועית שלו. כאלה היו למשל תארי דוקטור לשם כבוד שקיבל מאוניברסיטאות חיפה ובר־אילן; אות יקיר תל־אביב, פרס יו"ר הכנסת, ומעל כולם – פרס ישראל שהוענק לו בשנת 2015 בהיותו בן 80, לא בתחום אמנות הקולנוע או המשחק, אלא כפרס על מפעל חיים של "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה", כלומר בזכות מפעלו הפילנתרופי.
בשנים האחרונות חלה טופול באלצהיימר, ורמת ההיכרות שלו עם הסביבה פחתה במהירות. כבר לפני כמה חודשים סיפר בנו עומר בריאיון לידיעות אחרונות כי אביו כבר אינו מזהה אף אחד מבני המשפחה. שלשום פרסמה המשפחה כי טופול נמצא בשעותיו האחרונות, וביקשה להניח לה להיפרד מיקירה בפרטיות. אתמול, כאמור, הוא הלך לעולמו.
