בערב חג הפורים, כאשר פרופ' דב שוורץ התבשר כי הוחלט להעניק לו את פרס ישראל, התברר לו גם שהשיח בישראל, שהוא חקר את התפתחותו לאורך הדורות, הגיע למצב עגום במיוחד. היה זה כאשר מפיקה בערוץ טלוויזיה מרכזי התקשרה אליו כדי לברר אפשרות לקיים עמו ריאיון. "השאלה השנייה שהיא שאלה אותי הייתה אם אהיה מוכן לקבל את הפרס גם אם הרפורמה המשפטית תעבור. הרגשתי כאילו התנגשתי בקיר. אמרתי לה שאת דעותיי הפוליטיות אני שומר לעצמי. אחרי זה ברור לי שבפריים־טיים כבר לא יראו אותי".
מה הרגשת כשקיבלת את בשורת הפרס?
"המחשבה הראשונה הייתה צער על שאבי ואמי, ניצולי שואת יהודי רומניה, לא נמצאים איתי ברגעים הללו. אבי נפטר לפני ארבע שנים בגיל 94. לא פשוט להיות בן יחיד להורים שהיו במחנות טרנסניסטריה ברומניה".
פרס ישראל בתחום מחשבת ישראל ניתן לפרופ' שוורץ, בן 61, תושב גבעת־שמואל, נשוי לגילה ואב לשישה, על פרסומיו הרבים בחקר ההגות היהודית לענפיה. בנימוקי הוועדה נאמר ש"חיבוריו ממפים את החוגים הפילוסופיים שפעלו בספרד, בפרובנס ובביזנטיון בשלהי ימי הביניים, ועוקבים אחר תולדות הרעיונות וקבוצות הוגים בעלות מכנה משותף הגותי". בשנת 2015 הוא כבר זכה בפרס אמ"ת בתחום מחשבת ישראל.
שוורץ נולד בחיפה ולמד בבתי הספר הריאלי ויבנה. "ההורים לחצו שאלך ללמוד באוניברסיטה, אבל אני נמשכתי ללמוד בישיבת כרם ביבנה ושם התחלתי לעסוק במחשבה היהודית. פשוט נסחפתי אל תוכה, בייחוד אחרי שהתגלגל לידי ספרו של הרב דוד הכהן (הרב הנזיר), 'קול הנבואה'". המשיכה הראשונית שלו, אומר שוורץ, הייתה אל ההגות היהודית בימי הביניים.
לפני תום הלימודים בישיבה פגש שוורץ את הרב שאר־ישוב הכהן, רב העיר חיפה ובנו של הרב הנזיר, והוא הציע לו להצטרף למכון הארי פישל שבנשיאותו ולשלב לימוד תורה עם עיסוק בכתבי הנזיר. "התחלתי ללמוד לקראת הסמכה לרבנות", הוא מספר. "באותה שנה אמר לי הרב הכהן שאביו למד באוניברסיטה וכדאי שגם לי תהיה השכלה פורמלית, אף שאני אוטודידקט".
שוורץ הצעיר החל ללמוד באוניברסיטת בר־אילן, ועסק תחילה בהגות היהודית בימי הביניים. לאחר שלוש שנים בלבד הגיש את עבודת הדוקטורט שלו. בהתראה קצרה הוצע לו ללמד שלושה קורסים, ובגיל 37 בלבד נעשה לפרופסור מן המניין ולאחר מכן דקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בר־אילן.
במהלך הקריירה האקדמית שלו כתב שוורץ יותר מחמישים ספרים וכמאתיים מאמרים, העוסקים בתקופות רבות במחשבת ישראל, מהוגי ימי הביניים ועד פילוסופיה יהודית מודרנית ופוסט־מודרנית. תחומי המחקר המרכזיים שלו הם הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, הגות הרנסנס ביהדות, הגות תנועת החסידות וחסידות חב"ד, וכמובן עולמה ההגותי של הציונות הדתית. הוא עומד שנים רבות בראש המכון לחקר הציונות הדתית באוניברסיטת בר־אילן ועורך את כתב העת האקדמי "ציונות דתית".
בעיני שוורץ, תרומתו העיקרית היא בתחום תולדות ושורשי הרעיונות, והבנת האופן שבו המחשבה היהודית התמודדה בכל תקופה עם האתגרים הרעיוניים השונים. "למחקר אין רייטינג, אבל חייבים להזדקק לשורשים כדי להבין את הדברים לאשורם", הוא אומר.
האם יש ציר משותף לכל תחומי העיסוק שלך?
"היה מקובל לחשוב שהמיסטיקנים והמקובלים יצרו חבורות, אבל הפילוסופים, כמו הרמב"ם, היו אינדיווידואלים יותר. אני הראיתי שהמחשבה היהודית מתפתחת בידי חוגים באופן קולקטיבי, ולא רק באמצעות אדם אחד שהוא המורה הגדול. אחד השיאים בכך הוא הציונות הדתית, שיצרה פילוסופיה של קבוצה חברתית, פוליטית ורעיונית, עם מחשבה קיבוצית וקווי זהות ותרבות משותפים, שהחזיקו מעמד עד סוף שנות השמונים בערך".
ואז החלו פיצולים והתפלגויות. מה הביא לכך?
"במשך שמונים או תשעים שנה שמרה הציונות הדתית על האיזון בין העומק התיאולוגי והאידיאולוגיה, ובין החיים הנורמליים. הציוני הדתי היה אזרח בשני מישורי קיום. בשנות השמונים והתשעים חלו תופעות שפוגגו את הכול, כמו מהפכת הצעירים במפד"ל וירידת סמכותם של הרבנים הציוניים, וכניסת האינטרנט והכפר הגלובלי. הציונות הדתית ספגה זעזועים ניכרים מבחינת הסמכות הרבנית והחינוכית.
"מצד שני היו גורמים מתוך האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב שעלו לארץ והתיישבו במקומות כמו אפרת ואלון־שבות. ישיבת הר עציון נתפסה תמיד כמשהו שונה באורתודוקסיה המודרנית, למשל בנוגע למעמד האישה. התופעות האלה חלחלו בעקבות עליית מעמדם של הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל, מלחמת לבנון ועוד. ב־25 השנים האחרונות הנורמות הללו חדרו אלינו והחברה הדתית־לאומית עברה שינוי של פתיחות עצומה. חוט השדרה התיאולוגי התערער. אבל אני חושב שעם כל התהפוכות, עדיין יש מכנה משותף חזק".
איך מתיישבים זה עם זה בצלאל סמוטריץ', איתמר בן־גביר, נפתלי בנט ויאיא פינק?
"הציונות הדתית שינתה הגדרה. עד ראשית שנות התשעים היא התבססה על דגשים של המושג גאולה, אבל מאז ואילך היא עברה להגדרה מינימלית אך חשובה: ייחוס ערך דתי למדינת ישראל. מזה נובע הכול. תחת ההגדרה הזאת אפשר להכניס גם את הרב טאו ותלמידיו וגם אנשי שמאל שומרי מצוות המייחסים ערך דתי למדינה. החרדים, למשל, לא שם. כמה שהמחנה יהיה קרוע, זה הגורם המאחד".
הוא לא מאחד דיו כדי למנוע את הקרעים בחברה ובפוליטיקה.
"כי מעצם הווייתה הציונות הדתית פועלת גם במישור החיים הנורמליים. בכל בית כנסת דתי־לאומי אומרים תפילה לשלום חיילי צה"ל. גם לפני 1967 הציונות הדתית החזיקה יסוד משיחי סמוי, שלא שימש באופן מוחשי לפירוש ההיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. התפיסה הזאת הנחתה את מנהיגי המפד"ל מיד בתום המלחמה: משה שפירא היה מוכן להחזיר את יהודה ושומרון, והרב סולובייצ'יק, ממקום מושבו בבוסטון, קבע ש'התערבות רבנים בשאלה אילו שטחים מותר להחזיר לערבים ואילו אסור להחזיר נראית לי בלתי סבירה ביותר'".
בספרו "מהפכת הצעירים" כתב שוורץ שהדור הצעיר בציונות הדתית עבר "טרנספורמציה דרמטית, שהציפה את השיח המשיחי. כעת הם תפסו את האל כפועל באופן ישיר בהיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. הרב צבי יהודה עלה כמנהיג רוחני ואיתו הקוקיזם, שייחס להתנחלות ביו"ש משמעות גאולית".
כיום, הוא אומר, היסוד המשיחי הודחק או נזנח בחלקים ניכרים מהציונות הדתית. "מאז ומעולם הציונות הדתית הייתה בנויה על יסוד האומר שמה שקורה בארץ הוא שלב הכרחי בתהליך הגאולה. השאלה היא כמה עמוק זה הודחק ומה האיזון בין הצד ה'נורמלי' לצד האידיאולוגי העמוק", הוא מסביר. "כשגוש אמונים עלה הוא הוציא החוצה את כל ההדחקה, ורוב המחנה הלך איתו. התהליכים שתיארתי מסבירים מדוע זה נעלם, ומדוע הציונות הדתית התפרקה לאלף וריאציות וזרמים".
בציבור הכללי עניין המשיחיות מיתרגם לפעמים למשהו הזוי ומנותק.
"זו ראייה חד־צדדית. רוב הציונות הדתית צמחה מבני עקיבא, תנועה סוציאליסטית־דתית שלא יכולה להיות בה פעולה הנוגדת את ביטחון מדינת ישראל. ראינו את זה בהתנתקות. בני עקיבא מדגישה את חשיבותם של הרווחה החברתית וצבא העם. באופן כללי, בוגר בני עקיבא לא יכול להיות בעל תפיסה משיחית אנרכיסטית".
מה בנוגע לנערי הגבעות או החוגים הדורשים לבנות את בית המקדש עכשיו?
"נערי הגבעות הם סיפור מרתק. הם נאחזים במקום לא בגלל 'משיחיות', אלא כי זה המקום שגדלו בו. כמו הנוער הערבי, ברור להם שזו אדמתם. הם לא מכירים משהו אחר.
"בכל שלושים שנה צומח דור חדש שלא מכיר את האיזונים של הדור הקודם, והוא יוצר את המהפכות. גם המהפכה המשפטית היא כזאת. המפד"ל, מראשית המדינה ועד עליית הליכוד לשלטון, ידעה שצריך ליצור את האיזונים מול תנועת העבודה, ואז באו צעירי המפד"ל בראשות זבולון המר וחוללו את המהפכה".
היחס לדמוקרטיה בציונות הדתית זכה אצל שוורץ לספר שלם: "על חבל דק". לדבריו, מאז ומעולם היה ברור שהציונות הדתית פועלת בעולם דמוקרטי, והמדינה היא יהודית ודמוקרטית ללא קונפליקט. "עם השנים התפתחה אלימות מילולית שהשחיתה את השיח", סבור שוורץ. "האלימות המילולית שהחברה הישראלית סיגלה לעצמה בלתי ניתנת לעצירה. כל אחד מרשה לעצמו לפנות בלשון בוטה לאנשי סמכות, אפילו לראש הממשלה, גם כשאפשר להטיח את אותם הדברים בלשון מנומסת. השפה נושאת את עצמה ונעשית למוקד של אלימות, וכך עולים להנהגה אנשים שלפני שלושים שנה לא היית חולם שיהיו מנהיגים".
כשהאלימות המילולית מושלת ואי אפשר לנהל דו־שיח, אומר שוורץ, אין גם מכנה משותף. "קח למשל את מה שקרה בחווארה. אמנם הייתה שם חבורה של פורעים ונדליסטים, אבל ברגע שעומד נציג ציבור או קצין בכיר ומשתמש במילה 'פוגרום', שיש לה משמעות היסטורית, השפה מקבלת עוצמה משל עצמה וכבר קשה לשים גבולות. אי אפשר לנהל מדינה בריאה על בסיס שיח כזה".
השבוע נפטר פרופסור שלום רוזנברג, מגדולי הוגי הדעות בדורנו. הכרת אותו?
"לפני חמישים שנה כתב פרופ' רוזנברג דוקטורט מופתי בהדרכת פרופ' שלמה פינס, שבו הוא מיפה את הזרמים בלוגיקה בכתבים יהודיים בימי הביניים. הדוקטורט נעשה ל'מפת דרכים' לכל מי שעוסק בלוגיקה. הוא כתב מאז גם עבודות שמתארות את התופעה הדתית, כמו מחקר מקיף על התפילה. פרופ' רוזנברג כתב בשפה פופולרית וחיבר ספרים בלשון שווה לכל נפש על המתח שבין תורה ומדע, על ספר הכוזרי ומשמעויותיו המודרניות ורבים אחרים. הוא היה מרצה מרתק, ודווקא הדילוגים שלו מנושא לנושא, בבקיאות מפליאה,יצרו פסיפס שריתק את לב שומעיו. זו אבדה גדולה".
