130 יום ישב א' בביתו כעריק מהשירות הצבאי. הוא עזב את הצבא אחרי "פיצוץ" עם מפקדיו, רגע לפני שהיה אמור לעלות למשפט על הפרת משמעת. בעקבות לחץ שהפעילה אימו, ובהנחיית עורך דין ששכר, החליט להסגיר עצמו. א' התייצב בשערי כלא 4 בצריפין וביקש לשלם על מעשיו.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה קם ונטש את הבסיס. הבעיות בבית הכניעו אותו, והוא בחר לעזוב הכול ולחזור לסייע לאימו ולאחיו. בחדר קטן, הוא פתח את כל מה שעל ליבו. רב"ט רוני דיסקין, מאבחנת במערך גחל"ת (גורמי חזרה לשירות תקין), ישבה מולו. היא עוד עשויה להיות המלאך הפרטי שלו ולהושיע אותו לקראת שירות צבאי טוב יותר.
במבנה יביל המוצב במרכז מתחם הכלא הם מנהלים שיחה פתוחה וגלויה. א' אומר שלא אהב את השיבוץ הראשון שלו בלשכת הגיוס, וגם לא את השיבוץ השני שקיבל. כשהגיע לטירונות הסבירו לו על התפקיד בחיל החימוש, וכבר אז הבין שהוא לא רוצה אותו. החדר שבו הם משוחחים נטול מצלמות או מכשיר הקלטה. דיסקין יושבת בצידו האחד של השולחן, א' יושב מולה, בלי אזיקים וללא פיקוח של מדריכי הכלואים. לחצן מצוקה ניצב ליד השולחן, ובמידת הצורך תוכל המאבחנת להשתמש בו. בכלא מספרים כי לא נעשה בו שימוש. במקרים החריגים ביותר הכלואים מרימים את הקול, אך לא מעבר לכך.
א' מתאר בפני דיסקין את החובות שצבר בחודשים האחרונים, 10,000 שקלים שהוא נדרש לשלם לעורך הדין ששכר. כדי לעמוד בדרישת התשלום לקח החייל הלוואות מחברת האשראי ומהבנק. הוא מספר על אביו שנפטר לפני כמה שנים, על הרכב שיש להם בבית, ועל קצבאות השארים שמקבלת אימו. השכונה שבה גדל היא לדבריו "שכונה קשה", ובשיחה הוא מפרט כמה כסף הוא מרוויח בכל עבודה שבה הוא עובד וכמה הוא מצליח לחסוך.
גם הרגלי העישון והשתייה של א' וחבריו עולים על השולחן, והוא מפרט על הרגלי האלימות של מקורביו. אחרי שסיפר בתחילת השיחה כי מעולם לא גנב, נזכר פתאום א' איך פרץ עם חברים למגרש בשכונה רק משום שהיה נעול. השיחה הזורמת והנוחה פתחה אותו כנראה. אחרי כן הוא מספר בביטחון כי התנהג יפה במהלך הטירונות, עשה מה שנדרש ממנו, ולפתע נזכר איך נפקד פעם אחת מלוחות הזמנים רק כי רצה להגיע לטקס יום הזיכרון בבית הספר.
דיסקין מתחברת במהלך האבחון אל העולם של א' ומדברת איתו בגובה העיניים. היא מגלה בקיאות מרשימה במונחים הנוגעים לעישון סמים – מה מעשנים ואיך, אילו סוגים פופולריים יותר ומה הכי מבוקש בקרב חיילים. היא אף יודעת להבדיל בין סוגי ההימורים השונים של א' וחבריו – כמה כסף הם משקיעים ב־Winner, כמה בכרטיסי לוטו וכמה הם מהמרים דרך האינטרנט.
אחרי שעתיים יוצאת המאבחנת מהחדר ומלווה את א' בחזרה לפלוגה שלו. כעת היא יכולה לספר בגאווה כי מסתמנת הצלחה. א' סיפר לה בסוף הפגישה ביניהם כי הוא בוחר לא להקשיב לעצת עורך דינו, ואינו רוצה להשיג פטור ושחרור מוקדם אלא מבקש לחזור לשירות.
סיפורו של א' הוא רק דוגמה אחת לפעילות של מערך גחל"ת, הגוף שממונה על שיקום חיילים הכלואים בבתי הכלא הצבאיים. הכלואים, המכנים את המאבחנות "גחליליות", יודעים כי בעזרת השיקום שמציע להם צה"ל הם יוכלו לחזור לשירות תקין.
אין מדובר בשיקום שעוברים אסירים בבתי כלא אזרחיים, הכולל סדנאות גמילה או טיפולים שונים, אלא בתוכנית שבה מלווים את הכלוא ובונים לו מסלול שירות שיתאים לו כדי שיצליח לשרוד בשירות הצבאי ולסיים אותו בצורה תקינה. מדי יום פוגשות המאבחנות שני חיילים לפחות, ומנסות להעלות אותם על דרך המלך.
"לשקם זו מילה גבוהה. אנחנו זורעים בהם חינוך לוורידים ומציבים להם שאלה – מפה אתה הולך לאזרחות, ואיך אתה מתמודד הלאה?" מסבירה רס"ן אפרת זך, המובילה את התוכנית. "המטרה שלנו היא לשקם אותם צבאית, מתוך תפיסה שהשיקום הצבאי, והבשלות והבגרות שהם אמורים לקבל בדרך, יעזרו להם באזרחות".
לדבריה, הצבא הוא המוסד הרשמי האחרון שבו יש אפשרות לסייע לאותם צעירים לפני צאתם לאזרחות. "השאלה היא באיזו חוויה הם יצאו לאזרחות. אני מאמינה בסיום שירות תקין, לא רק בגלל ציונות וחוק גיוס חובה אלא גם בהיבט של מה יוצא לי מזה – הבגרות והבשלות, וזו נקודה קריטית. יש לי יכולת 'לשחק' בהם עוד קצת כמו פלסטלינה".
אזריה לא זכה
האבחון לא ניתן לכל הכלואים בכלא הצבאי, אלא רק לכאלו שנכלאו על עבירות "היעדר מן השירות", כלומר נפקדים ועריקים, רק לחיילי חובה ולא לקצינים, ורק למי שעוד לא הגיע לגיל 24. כלואים שמרצים עונש על עבירה פלילית – עבירות נשק, סמים או מין – ולא יחזרו לשירות בגלל אופי העבירה, לא ייפגשו את המאבחנות במהלך תקופת מאסרם. "אין לנו יכולות לסייע לעברייני מין למשל", מסבירה רס"ן זך את מדיניות צה"ל, שנמצאת בימים אלה בבחינה ועשויה להשתנות ולהפוך לכזו שמנסה לסייע שיקומית לכולם.
אך גם כעת, במתכונתו הנוכחית, מסוגל מערך גחל"ת לסייע לרוב הכלואים, שכן 65 אחוזים מהם מרצים עונשי מאסר קצרים יחסית על עבירה של היעדרות מן השירות – 4% על השתמטות, 21% על נפקדות ו־40% על עריקות. 26% מהכלואים יושבים על עבירות משמעת, ורק 9% מהכלואים בבתי הכלא הצבאיים מרצים עונשי מאסר על עבירות פליליות. "יושבים כאן מכורים לסמים, ובכל אופן לא משאירים אותם בצבא, כך שאין לנו יכולת לתת להם מענה שיקומי. אנחנו בוחנים איך להרחיב את זה בצה"ל כי יש לזה השלכות כלכליות", מסבירה ראש המערך.
אלאור אזריה למשל ריצה תשעה חודשי מאסר אחרי שהורשע בהריגת מחבל מנוטרל בחברון, אבל לא פגש במהלך שהותו בכלא את האבחנות, שכן העבירה שבה הורשע היא פלילית ועונש המאסר המקורי שנגזר עליו הוא 18 חודשים. כאשר מדובר על תקופת מאסר ממושכת כמו זו שהוטלה על אזריה, עוברים רוב הכלואים לאחריות שירות בתי הסוהר ולא חוזרים אחרי כן לשירות בצה"ל, ועל כן הוחלט שלא נדרש הסיוע של מערך גחל"ת.
תהליך האבחון מתחיל עוד לפני מתן גזר הדין. ה"גחליליות" עונדות שרוך חום על מדיהן והכלואים מזהים אותן בקלות. תפקידן הוא לאתר את הכלואים שמעוניינים לחזור לשירות תקין. "הרוב 'עפים' על זה. חיילים בפלוגה שואלים 'באת לקרוא לי?' ממש מחכים לזה", מתארת דיסקין. "זו עזרה שכל אחד רוצה. יש חיילים שמסגירים את עצמם רק כדי לראות גחל"ת".
המאבחנת לא יודעת על החייל שום פרט מראש, ובאה לשיחה ניטרלית לגמרי. באחד האבחונים פגשה דיסקין בחייל שצבר חוב של 100 אלף שקלים. לדבריה, יש מי שמגיעים אחרי איומים או שחוו אלימות מצד המַלווים. "המון מגיעים עם בעיה כלכלית בבית, והעבודה והעזרה בבית היא הסיפור. ויש כאלו שקשה להם במערכת כי הם בחובות לשוק האפור". אחד מתפקידי האבחון הוא למצוא את הנקודות שבהן אפשר לסייע – מתן סיוע משפטי או חופשה מיוחדת לעבודה וצמצום החובות.
במסגרת הקיצוצים בצבא נבחנה הפסקת האבחונים, מתוך מחשבה שהם רק מעודדים כליאה. הטענה בצה"ל הייתה כי רק כאשר כלואים מגיעים לכלא הם זוכים לאוזן קשבת, ורק שם יש ניסיון לסייע להם במצוקתם הפרטית. "זו אמירה ביקורתית כלפינו כמערכת, כמפקדים", אומרת רס"ן זך. "בשנים האחרונות הצבא הבין שבמערכת היחסים בינו לבין החייל, המערכת היא המבוגר האחראי. אנחנו מגייסים אותם, וצריך למצוא את הדרך להחזיר אותם אלינו ולהחזיר את האמון שלהם בנו".
16 בנות בשנה מוכשרות למלא את התפקיד הזה, אחרי מיונים וקורס של 11 שבועות. "מלמדים אותן למשל איך להגיב נכון כשמספרים להן משהו שמבחינתן הוא נורא", מתארת רס"ן זך את הכשרת המאבחנות. "אפשר לשמוע סיפורי זוועה על חיילים שעברו הטרדות מיניות ומספרים את זה כאן בחדר פעם ראשונה בחיים, ופתאום זה צף להם כשהם בנקודת משבר בכלא. מלמדים את הבנות איך לעבד נכון את הסיפור ולא 'לקחת אותו הביתה'. אנחנו מלמדים אותן להיות פסיכולוגיות קטנות".
בשיחתן עם הכלוא המאבחנות לא כותבות את הדברים, ורק בהמשך הן ממלאות דו"ח מסודר. הן מפרטות בו כמה שיותר פרטים על האווירה בחדר, וכמובן על השיחה עצמה. גם השאלות שעולות בשיחה אינן כתובות לפניהן, שכן בקורס הן לומדות לנהל שיחה על בסיס שאלות קבועות.
"אם ישב מול הכלואים איש מקצוע או אדם מבוגר, קל וחומר קצין במדים, הם לא ייפתחו כמו שהם נפתחים בפני החיילות. רק ככה הם מבינים שהמערכת שמענישה אותם היא זו שתעזור להם", מסבירה רס"ן זך.
הגברים בוכים בחדר
המאבחנות שואלות את החיילים על הכול, מהילדות ועד מערכת היחסים עם המפקדים. "לא מעט פעמים הם אומרים שזו הפעם הראשונה שהם מספרים משהו", מתארת דיסקין, "יש חיילים ש'יורים' מידע כי זו ההזדמנות שלהם".
בשורה התחתונה, המאבחנות מנסות להבין מהן הנסיבות שהובילו את החייל לקום ולעזוב את הצבא – וזאת באווירה של אמון, של שיח בין חברים, ולא באווירה של חקירת מצ"ח. "גם אני חיילת, גם אני עושה שמירות וחווה את מה שהם חווים", אומרת דיסקין. "אנחנו באותו מקום, ובסופו של דבר הם מבינים שאנחנו באים לעזור".
בתחילת הפגישה מבהירה המאבחנת כי מה שלא דורש דיווח, דוגמת עישון סמים בעבר, לא יעבור למשטרה הצבאית או למשטרת ישראל. מנגד, אם בשיחה ייחשפו מעורבות בגניבה של ציוד צבאי או ניסיון לפגוע באחר, המידע ידווח לרשויות.
"הרבה פעמים בוכים בחדר", מספרת זך. "זה המקום שלהם להיכנס למין בועה, והמאבחנות מצליחות להוציא מהם דברים מדהימים". לדבריה, רבים מהכלואים מגיעים עם טענות על הממסד שדפק אותם, וסבורים כי מחפשים לפגוע בהם כמה שיותר. "אנחנו מנסות להסביר שהדברים בידיים שלהם, ושל מחפשים אותם כל הזמן. אנחנו רוצות שעברו לשלב הבא: איך מקדמים את החיים שלהם".
בתוך חודש וחצי מהפגישה עם המאבחנת מגבשים גורמי המקצוע את ההחלטה, ואז מתקבלת התשובה איך אפשר לסייע לחייל. חוות דעת של המאבחנת ושל גורמי בריאות הנפש, לצד נתוני החייל במערכות הצבא, כמו משך היעדרותו מהשירות – ישפיעו על ההמלצות שיינתנו לקראת המשך השירות. במקביל, הצבא מנהל קשר עם עובדת סוציאלית של המשפחה, אם יש כזו. במקרים של מצוקה כלכלית נבחנים מסמכים של הבנק כדי להבין את היקף הבעיה. בשלב האחרון נוצר קשר עם מפקדי היחידות, כדי לבנות לכל חייל 'חבילת מסלול' שתתאים לו ולצבא.
רס"ן זך מסכמת ואומרת כי התפקיד של מערך גחל"ת הוא לחבוש את "כובע המערכת" ואת "כובע הפרט", ולמצוא את דרך המלך ביניהם. "האם נכון להחזיר אותו ליחידה באותו תפקיד תוך מתן חיזוקים – או שנכון יותר לשנות לחייל את התפקיד, ואף לערוך שינוי בתנאים? אנחנו בוחנים מתן תנאים מקילים כדי לשלב עזרה בבית, ולפעמים רואים שזה לא מסתדר, ומחליטים לעצור".
ואמנם, חלק מהכלואים שנפגשו עם מאבחנת חוזרים בהמשך השירות לכלא. כאשר מדובר ב"עריק סדרתי" או בחייל שנרשמות נגדו עבירות משמעת חמורות, מביא הצבא את עניינם לוועדה של הפסקת השירות ומבקש לפטור אותם משירות על רקע "התנהגות רעה וחמורה".
רב"ט דיסקין מתארת פגישה עם חייל שערק לתקופה של שמונה חודשים, ובמהלך כל תהליך האבחון רצה לקבל פטור משירות. "ראיתי שהוא אדם שמסוגל לשרת, והיו המון דיבורים ושכנועים, ובסוף הוא אמר לי: 'רציתי רק להשתחרר, אבל הצלחת לערער אותי'. ואז דיברנו על תפקידים שיכולים להתאים לו, והוא ביקש להמשיך לשרת. אני יכולה לתת את הפוש והעזרה ולפתוח להם את הדלת, אבל זה כמובן דורש רצון מצידם".
