תיאודור הרצל, מחבר "מדינת היהודים" ומייסד ההסתדרות הציונית העולמית שהאמין ש"אין זו אגדה", לא היה בעל עמדות דתיות. קודשי ישראל לא היו בראש מעייניו.
לפי יומנו, התרשמותו מביקורו ליד הכותל בשבת פרשת לך־לך בחשוון תרנ"ט (28 ו־29 באוקטובר 1898), הייתה שלילית: "היינו ליד הכותל המערבי. אינני מסוגל להתרגש התרגשות עמוקה, שהרי במקום הזה רווחת פשיטת יד מכוערת וספסרית".
אבל ברומן "אלטנוילנד" שחיבר הוא צייר תמונה אחרת. דמותו של קינגסקורט מבקשת "לדעת שורש דבר על אודות בניין ענק מלא הוד, שהאיר בלבנת זוהר ובכתם פז; גגו נשען על עמודי שיש, יער של עמודים, ועל כל עמוד כותרת זהב". המדריך, פרידריך לבנברג, מסביר: "זה בית המקדש". בהמשך, לקבלת השבת "צעדו כפות רגלי[הם…] על קרקע בית המקדש בירושלים", והם הלכו "אל ההיכל. ויגיעו עד בית המקדש", כי הרי "הוא שב ונבנה יען כי המועד בא". ומה ראו? בין השאר, "באכסדרה החיצונית היה מזבח נחושת כביר מאוד, וגם הכיור הגדול, שנקרא לפנים בשם ים של נחושת, אשר עשה שלמה".
התיאור ברומן מסתיים בכך ש"ראה ויבן פרידריך את ערך בית המקדש". ובהמשך הרצל מסביר: "דבר לא־נראה זה חש פרידריך במקדש החדש בירושלים. ליבו רָחַב ורָוַח. הנה עמדו הבנים השבים של עם א־לוהים העתיק וירוממו את נפשותיהם אל הלא־נראה. הם עמדו כאבותיהם לפנים על הר המוריה. דבר שלמה קם וניצב כמו חי: 'ה' אמר לשכון בערפל. בנה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים'".
אלא שיש צד שני לביקור והוא הביקורת הקשה שהוטחה בהרצל. ביומנו אין שום אזכור של כניסה לתוך מתחם הר הבית, אף שהיה פעמיים ליד הכותל, ב־29 באוקטובר 1898 ולמחרתו, ב־30 באוקטובר בשעות הבוקר. ובכל זאת, העיתון "החבצלת" בגיליונו מיום 6 בנובמבר 1898, פרסם של"ד"ר הערציל הידוע ונושאי כליו" הייתה "מטרה נסתרת… והיא: לעבור על איסור כרת אשר לא יושג בכל התבל כולה בלתי בירושלים והוא – ביאת המקדש… ואומנם חפצו זה הצליח בידו".
על סמך שמועה זו, בתרס"ג (תחילת 1903), באחד ממכתביו המופיע בקונטרס "ומעיין מבית ה'" כתב האדמו"ר החמישי מחב"ד, הרב שלום דובער שניאורסון, ש"בהיות הערצל בארץ הקודש… חילל התורה והמצווה בריש גלי, שנכנס לעיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן כשכבר נכנס השבת קודש, והלך על מקום המקדש… לעשות את הרע בעיני ה'… וראש הציונים העמיד את צלם הלאומיות, היא המרידה בה' והכפירה בתורה ובמצוותיה גם במקום היכל ה'".
ביומנו כתב הרצל ב־31 באוקטובר שכאשר היה בבית הכנסת "תפארת ישראל", "מעל גזוזטרת בית כנסת עתיק ראינו בזוהר הבוקר את מראה מקום המקדש, הר הזיתים ואת כל הנוף רווה האגדה". ככל הנראה לא בא הרצל אל תוך הר־הבית עצמו. למתנגדיו בקרב היהדות החרדית הייתה אמונה אחרת.
לגבי תומכיו החילונים, פרופ' שלמה אבינרי ראה צורך לציין ברשימה שפרסם בהארץ ב־21 במאי 2009 ש"קצת מפתיע הדבר, שהרצל החילוני חוזה גם את הקמת בית המקדש ('כי הגיע הזמן'). רק כדי להסיר ספק, המקדש שבחזונו אינו מוקם במקומם של המסגדים ואין מקריבים בו קורבנות".
ככל שקראתי, אין אזכור למסגדים באלטנוילנד, ואתר המקדש מתואר כך: "מרובע כביר אחד לקח היכל השלום האדיר והנערץ".
