נדרשת קצת פרספקטיבה, נקודת מבט היסטורית, אומר תת־אלוף במיל' ארי סינגר, ששירת כקצין מילואים ראשי עד שנת 2021. "כבר ראינו משברים, ראינו איומי סרבנות, ובכל פעם אמרו שעכשיו מדובר במשבר הכי משמעותי שהיה. יש לי קילומטרז' די ארוך בנושא. התחלתי מילואים אחרי מלחמת לבנון הראשונה. התעסקתי כמפקד גם עם שתי האינתיפאדות, אוסלו ומלחמת לבנון השנייה. בשבועיים־שלושה האחרונים פגשתי עשרות קציני מילואים, הן במפקדות חטיבה והן במפקדות אוגדה", ומשבר של סרבנות, הוא אומר, לא פגש.
בסקר של מכון אקורד באוניברסיטה העברית שפורסם השבוע, נטען שיהיו אחוזי תמיכה מפליגים בסירוב המילואימניקים לשרת, אם "המהפכה המשפטית" תעבור.
"אני ממש לא מרגיש שזה המצב, בטח לא בקרב אנשי המילואים עצמם. אין לי שליטה לא על התקשורת ולא על הפוליטיקאים. מה שכן יש לי, זו השפעה על אי־אלו מפקדים. אני חושב שהכי חשוב זה לדעת למסגר את הסיפור בצורה אחרת שבסוף תביא את החייל המאיים או המסרב בפועל, לחזור בו ולהמשיך לשרת עם חבריו ליחידה. לדעתי, בעבודה טובה של מפקדים הדבר הזה לא קיים ולא יתקיים.
"כי באמת שום דבר לא השתנה", סבור סינגר. "אין שום דבר שמערער על חוק יסוד הצבא, אין שום דבר שמערער על השבועה שנשבענו כשהתגייסנו, אין שום דבר שמערער על ערכי צה"ל. גם לשיטת מי שאומר שישראל עומדת להיות מדינה לא דמוקרטית, אנחנו לא שם. ומעל הכול, מה שלא השתנה הם האתגרים הביטחוניים, מבפנים ומבחוץ. אני בטוח שחס ושלום אם יגיע יום פקודה לא יתייצבו מאה אחוז אלא 120 אחוז. אני מצר על כך שאנשים משתמשים במערך המילואים כאיזשהו קרדום לחפור בו. משתמשים בדרגה שלהם במילואים כדי להביע עמדה פוליטית. וחשוב להבדיל בין אנשי מילואים ובין 'בדימוס'. לא מעט ממי שמגדירים עצמם אנשי מילואים במחאה הזו, לבשו מדים לאחרונה לפני חמש או עשר שנים. הם לא במילואים, הם בדימוס.
"על מי שהוא בעל תפקיד פיקודי במילואים, צריכה לחול האתיקה של מפקד בקבע. ברגע שאני מוביל חיילים אחריי, אני לא יכול להיות מזוהה כאדם פוליטי. לדוגמה, חייל או מפקד בתקופת בחירות שנמצא במקום ה־87 ברשימת הליכוד למשל, מוקפא ממילואים. ברגע שלקחתי על עצמי אחריות, יש לי גם אחריות לא להיות מזוהה פוליטית. כאזרח אני יכול לומר מה שאני רוצה".
אני יודע שהרמטכ"ל וקצין מילואים ראשי עושים עבודה מצוינת. הם נפגשים עם עשרות קצינים, והמסרים צריכים לבוא בציר המפקדים. מסר ברור ששולל כל אפשרות לסרבנות
גם כשמדברים על 120 אחוזי התייצבות של מילואימניקים ביום פקודה, הם מגיעים כולם מתוך אחוז זעיר של האוכלוסייה שמשרת במילואים ונושא בכל הקשיים הכרוכים בכך. הציפייה עכשיו היא שהם גם לא יביעו עמדה פוליטית?
"לא. אני אומר שאין להשתמש בדרגה כדי להביע עמדה, ודאי אם אתה מפקד יחידה. לכל אזרח יש זכות לעשות מה שהוא רוצה. אני חושב שזה לא הוגן ולא לגיטימי להשתמש בדרגה או בשם היחידה שלך, לצבוע את המאבק כמאבק של אנשי מילואים.
"לגבי הכמות הקטנה של משרתי מילואים פעילים, בעיניי הם אומנם אחוז קטן אבל הוא כמו תרכיז. כשמכינים מיץ, שמים טיפת תרכיז שנותנת טעם ומשמעות לכל המים. משרתי המילואים הם אחוז קטן עם השפעה מכרעת על החברה הישראלית. אני חושב שאחד הדברים היפים של מערך המילואים הוא, ואני מצטט ממסמך אסטרטגיית צה"ל – ש'מערך המילואים הוא נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל ויש בו פוטנציאל לחיזוק החוסן הלאומי והחברתי, מפני שחיילי המילואים הם שליחים הדדיים – של הצבא בחברה ושל החברה בצבא".
היית מצפה מהמפקדים היום בקבע, עד הרמטכ"ל, לומר אמירות יותר ברורות בנושא?
"אני יודע שהרמטכ"ל וקצין מילואים ראשי עושים עבודה מצוינת. הם נפגשים עם עשרות קצינים, והמסרים צריכים לבוא בציר המפקדים. מסר ברור ששולל כל אפשרות לסרבנות גלויה, אפורה, איומים בסרבנות – בין אם האיומים מפורשים או מרומזים".
חובה שהיא גם התנדבות
סינגר נולד בניו־יורק ועלה ארצה עם הוריו בגיל 13. למד בישיבת ההסדר בחיספין, השתחרר משירות סדיר בשריון לאחר מלחמת שלום הגליל בתפקיד מפקד מחלקה, ובמסגרת שירות המילואים, התקדם לתפקידי מפקד גדוד, מפקד חטיבה, סגן מפקד אוגדה, רמ"ט אוגדה סדירה וקצין מילואים ראשי. בימים אלו משרת במילואים כעורך ביקורות במפקדות חטיבה ואוגדה, וגם שותף לממד"ה, מערך מדעי ההתנהגות. בחייו האזרחיים סינגר הוא יהלומן. הוא מתגורר בפדואל, אב לשישה.
"המילואים בעיניי הם שליחות, מערך המילואים יקר לי. יש אכן פרדוקס במערך המילואים", הוא מוסיף, "כי הוא מתגייס על פי חוק אבל מבוסס על התנדבות ועל ערך הרעות והשליחות. זו גם התנדבות וגם חובה חוקית. אנחנו כאנשי מילואים יודעים לחיות עם הדיסוננס הזה, שלא תמיד ברור מבחוץ למי שלא עושה מילואים. כל מי שמגיע לשרת יודע שהלוחמים איתו בפלוגה הם אחים שלו. יכולים להיות ויכוחים אידיאולוגיים גדולים, אבל בשנייה אחת אם צריך לצאת לסיור או לתרגיל, יוצאים אליהם. זו רעות. מערך המילואים הוא אחד המקומות היחידים שבו משרתים יחד באהבה, שלום ורעות כל חלקי הפסיפס של החברה הישראלית. לא כור היתוך, פסיפס.
"וקומה מעל ערך הרעות נמצא ערך השליחות. המשלח שלי הוא מדינת ישראל ועם ישראל לדורותיו, אלו שהיו ואלו שיהיו. מכוח אותה שליחות יש לי מחויבות גדולה מאוד לעם ישראל ולמדינת ישראל. שום דבר מזה לא השתנה עכשיו. פקודות ברמה הטקטית אני מקבל מהמפקדים שלי. הצבא כולו מקבל פקודות על פי חוק יסוד הצבא מהממשלה החוקית. לכן השימוש במילואים לדיונים כאלו הוא ממש לא במקום. זה לא אומר שזה לא קשה, זה קשה. אבל כשמבינים את המהות של מילואים, המסקנה היא חד־משמעית".
יש בכל זאת קווים אדומים? נאמר, אם אחרי העקירה מגוש קטיף משרת מילואים אמר שהוא לא מסוגל ללבוש מדי צה"ל, זה מקובל עליך?
"יש דבר אחד שמצדיק סרבנות, והוא פקודה בלתי חוקית בעליל. כך על פי החוק. כשמדברים על חייל שמתקשה ללבוש מדים, עוברים מהשאלה המשפטית לשאלת הלכידות, ובעיניי זו בדיוק העבודה של המפקדים. כמפקד אני קודם כול אנסה לצייר לחייל את גודל המשימה שהוא מבצע. גם ב־2005, האם לא נגן על גבול הצפון בגלל שמבצעים עקירה בגוש קטיף? מה הקשר? זו עבודה של מפקדים לומר שאין קשר. לפעמים צריך לעשות את זה בשמאל דוחה ולפעמים בימין מקרבת, כלשון חז"ל. זו הציפייה שלי ממפקדים שמובילים חיילים".
מה אתה חושב על ההחלטה להחזיר כל כך מהר לשירות את הטייס ג', שככל הנראה ארגן איומי סרבנות?
"אני סומך על מפקד חיל האוויר ששקל את כלל השיקולים הן בהחלטה להדיח והן בהחלטה להחזיר, אבל אני לא מעורה בפרטים".
כמה מסדר יומו של קצין מילואים ראשי הנוכחי עוסק כרגע בנושא הסרבנות?
"זה עיקר סדר יומו. הקמל"ר מומחה לרוח המילואים. הוא יושב על עצב רגיש של צבא־חברה, וזה מה שמעסיק אותו. האג'נדה שלו היא להעמיד מערך מילואים כשיר עם רוח גדולה. לכל הקמל"רים היה עבר פיקודי עשיר, הם הובילו חיילים בסיטואציות מבצעיות. אני חושב שהוא עושה בדיוק את הדברים הנכונים שהוא צריך לעשות".
הופתעת מכך שהמחאה נגד הרפורמה זלגה כל כך מהר לאיומי סרבנות?
"כל נושא הצבא הוא ממלכת אי הוודאות, אז אנחנו רגילים להפתעות. זה מושג מתחום הלחימה שהוא חלק מהעניין. אני לא בוחר את האתגרים שעומדים בפניי. כל פעם יש איזו הפתעה אחרת, ואנחנו יודעים להתמודד איתה. המאיימים בסרבנות הם אנשים טובים, הם באים ממקום טוב. לכן אני לא אקרא להם בשמות", הוא רומז לאמירות פוליטיות חריפות, "ואני מבין את המצוקה שלהם".
קיבוץ גלויות ערכי
"הפיקוד בצבא הסדיר הרבה פעמים מגיע מפה", הוא מצביע על הכתף; "במילואים זה מגיע מכאן", הוא מצביע על הראש והלב, "ואנחנו משפחה. להתחיל לדון מה יקרה אם, אני לא מתעסק בזה. אני מתעסק במה שקורה עכשיו, במציאות הנוכחית ובמשימות הנוכחיות. לתת כל מיני תרחישים אפוקליפטיים, זה להבדיל כמו שבני זוג יושבים בארוחת בוקר ודנים עם הילד מה יקרה אם יתגרשו. יש דברים שעצם הדיון בהם בשלב מוקדם מדי עושה נזק.
"קיבלנו דוגמה מאלפת בנושא מארצות הברית בשבוע האחרון. שני בנקים שהתמוטטו בלי שום סיבה, רק בגלל פחד של הלקוחות. ואם אני מסתכל על מה שמאפיין את המשבר הנוכחי במדינת ישראל, קודם כול זה הקיטוב האידאולוגי שהופך לקיטוב חברתי ורגשי. שנית, יש אנשים שבאמת חוששים שאורח החיים האישי שלהם עומד להשתנות בגלל רפורמה כזו או אחרת או אי העברת הרפורמה. ושלישית, יש איזה פחד שלפעמים מייצר שיח לא רציונלי. התפקיד שלנו הוא להרגיע.
"נדמה לי שאפשר להפוך את המשבר הזה להזדמנות. אחרי 75 שנה יש פה משבר אמון שצריך לפתור. יש פה ייחוס כוונות רעות למי שחולק עליי, וצריך לפתור את זה. אם במשך 75 שנה התעסקנו בשאלה האם נתקיים או האם נחיה, עכשיו אנחנו עוברים שלב, לשאלה לשם מה נחיה. זה מעבר מממלכתיות הֶסדרית, איך אני ואתה נסתדר, לממלכתיות חזונית. בכל מעבר כזה יש לפעמים כאבים. בשנים הראשונות של המדינה עסקנו בקיבוץ גלויות פיזי, עכשיו צריך להתעסק בקיבוץ גלויות ערכי. ואני אופטימי".
אתה לא מודאג שנחצה פה קו בשבועיים האחרונים?
"אני בטוח כאמור שחלילה אם יהיה מצב חירום, תהיה התייצבות מלאה עם אפס סרבנות. ובגלל שאני מייחס כוונות טובות לכולם אני יודע שכולם רוצים את טובת המדינה, אולי חוץ משולי שוליים.
"יש עשרות מעגלי שיח של אנשים שנפגשים", אומר סינגר בשיחה שקיימנו ביום שלישי, לפני שיצא למחרת ליום מילואים נוסף. "הנה דוגמה חיה מאתמול: אני נמצא בקבוצה של יוצאי פלוגה ג' של גדוד 8108 בחטיבה 679, טנקיסטים שנלחמו במלחמת יום כיפור ועשו מילואים. אני מהצעירים ביניהם. עשו מפגש לרגל חמישים שנה למלחמת יום כיפור והחליטו על לימוד משותף. אתמול היה לימוד, והוביל אותו הרב יעקב מדן. היו שם דתיים, חילונים, מכל גוני החברה הישראלית. ישבנו ולמדנו ספר יהושע. למדנו על התיישבות, על ברית בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין שכנינו, על מלחמת העצמאות, על מלחמת ששת הימים, וכולם יחד באהבה גדולה. אבל מפגש כזה ככל הנראה לא יגיע לחדשות. אני לעומת זאת יודע שיש מפגשים רבים כאלה, ולכן אני אופטימי. אם יודעים לשמור על גבולות הגזרה ולהבחין בין עיקר וטפל, ויודעים לייחס כוונות טובות גם למי שלא מסכימים איתו – אז נוכל לצלוח את המשבר".
ראינו פה איזה קו מעמדי בתוך הצבא. הדיבורים על סרבנות הגיעו מטייסים ויחידות עילית שמזוהות עם פלח מסוים של האוכלוסייה, בעוד לחפ"שים ברור שימשיכו לבוא. זה לא מדאיג אותך?
"לא. כמי שמכיר את כלל הצבא, יש מקומות עם איזון מסוים מבחינת הרכב אוכלוסייה, ויש מקומות עם איזון אחר. מבחינתי כל חייל שעוזב את הבית והולך לעשות מילואים הוא יחידת עילית. היום בצבא הרב־ממדי צריך את כולם – את הטייס, את החי"רניק וגם את מי שיושב על הדסק ב־8200 ומספק מודיעין לכולם. כשהייתי מג"ד והייתי מדבר לחיילים, הייתי אומר להם שאני עושה מילואים יותר מכל אחד שם, ומצד שני שאם היינו יכולים למדוד את המאמץ שכל אחד עושה בשביל להגיע למילואים – אני לא במקום הראשון או השני ואולי גם לא במאה".
"מודל השירות יצטרך להשתנות"
"מבחינה מסוימת", אומר סינגר, "הימים האלה הם שעתו היפה של מערך המילואים, כי כולם רואים עד כמה הוא חשוב. בכל יחידה סדירה לוחמת יש מאות חיילי מילואים, אם לא יותר. אי אפשר למשל לדבר על חטיבת הצנחנים בלי לדבר על מילואים. אנחנו מערכת מבצעית אחת, ופגיעה במילואים זו פגיעה בצבא. ואני חושב שלנו כמפקדים יש אחריות גדולה מאוד לא רק כלפי החיילים, אלא שליחות הדדית להביא את ערכי הצבא לחברה – אמינות, שליחות, דוגמה אישית, רעות. ואנחנו גם ההורים של דור המשרתים הבא. מה שאנחנו מקרינים זה מה שיעבור לילדים שלנו".
אחת השאלות שאולי עומדות בבסיס המשבר הנוכחי, היא כמה אחוזים מהציבור יתגייס ויגן בדור הילדים שלנו. שר הביטחון לשעבר בני גנץ טען השבוע שנתניהו ויתר על השוויון בנטל, ש"הרימו דגל לבן על פרויקט צבא העם".
"לא צריך לפחד, אלא לנשום עמוק ולראות לאן אנחנו הולכים", משיב סינגר ולא מתייחס לאמירות הפוליטיות. "מסיבות טובות מודל השירות יצטרך להשתנות, ומושג השירות יצטרך להתרחב. אני יודע שעובדים על זה היום בצבא. ברגע שנרחיב את מושג השירות נוכל להכניס גם חרדים וערבים לשרת את המדינה, חלק בשירות צבאי וחלק אזרחי. שם יימצא הפתרון. אין לי ספק שנגיע לשם.
"בהנחה שלא רוצים להגדיל את הצבא, בעוד עשר שנים לא יהיה מה לעשות עם כל המתגייסים. לכן צריך לשנות את מודל השירות, לעשות מדרגות של שירות אזרחי וצבאי, ולוחמים שהם בפסגה. אני מאמין שבתמורות של החברה הישראלית גם נראה את החרדים יותר בצבא, בשילוב יותר נכון שלהם. לכל דבר אפשר למצוא פתרון בהידברות. עסקתי בשנים האחרונות כמעט בכל סוגיה רגישה של צבא־חברה. זה אחד מתחומי המומחיות של הקמל"ר. הפוליטיקאים יצטרכו לפתור את הסוגיה הפוליטית, ולנו תישאר הרבה עבודה להבין מה קרה פה, לאחות את השברים האמיתיים והמדומים ולהמשיך הלאה יותר מחוזקים. אני באמת לא נבהל".
