ב־14 באוגוסט 1962 התקיימה חתונה מיוחדת מאוד במדינת ישראל הצעירה: הטייס הנערץ אבי לניר, בן למשפחה רוויזיוניסטית, נשא לאישה את מיכל ברזילי, בת למשפחה מפא"יניקית מקושרת. למרות הניגודיות בין המשפחות, מתחת לחופה לא הורגש מתח. הדבר מפתיע עוד יותר נוכח העובדה שסמוך לחתן ולכלה הנרגשים עמדה חנה לנקין, סבתו של החתן, אימו של אליהו לנקין שהיה מפקד תחנת האצ"ל בזיכרון־יעקב ופיקד גם על האונייה "אלטלנה", וגם זיסל פולונסקי, סבתה של הכלה ואימו של אריה פולונסקי, איש הגנה שהואשם בהלשנה על לא עוול בכפו ונרצח בידי אנשי אצ"ל ב־1939.
שישה עשורים לאחר מכן מתבונן נועם לניר, בנם של מיכל ואבי, איש עסקים מוביל ופילנתרופ, על התהום הפעורה בין חלקי העם וליבו נחמץ. משפחת לניר זוכרת היטב את הסכנות הטמונות במצב כזה. לניר מצטט מן הטור שפרסם העיתונאי עזריאל קרליבך למחרת הטבעת אוניית הנשק אלטלנה בידי כוחות ההגנה, אירוע שכמעט הוביל למלחמת אחים: "ולנוכח התהום האיומה הזאת הפעורה לרגלינו, ראוי לכולנו קטון ועד גדול לשבת ולפשפש, איש איש במעשיו, שכל אחד ואחד יש לו חלק בחטאת הרובצת עלינו, וכל אחד ואחד יש לידו לתקן, ולהרבות אהבה בישראל. ובל יוציא איש עצמו מן הכלל ויקום ואומר ידי לא שפכו את הדם הזה. כולנו ידינו מגואלות בדם אחים".
"הלוואי שכל אחד בארץ יקרא את המילים האלה, כי היום יש שנאה ופילוג גדולים שמסוכנים מכל אויב", אומר לניר. "משפחתי עמדה ארבע פעמים על סף מלחמת אחים. רצח אריה פולונסקי בידי האצ"ל, הפוגרום בקבוצת בית"ר בהרצליה על ידי אנשי קיבוצים מהאזור, הסזון (הסגרת אנשי אצ"ל לידי הבריטים; י"א), והטבעת אלטלנה. ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה ולא יקרה בדיוק מה שקרה, אבל כדאי ללמוד מהעבר.
אבא שלי היה בן שמונה כשראה מהחוף איך תותח מטביע את אלטלנה. הוא לא ידע שרגע לפני כן טייסי חיל האוויר הישראלי סירבו להפציץ את האונייה
"אבא שלי היה בן שמונה וחצי כשראה מהחוף איך תותח מטביע את אלטלנה. הוא לא ידע שרגע לפני כן טייסי חיל האוויר הישראלי סירבו להפציץ את האונייה. אחד הטייסים שלף אקדח והודיע שהוא יירה במי שיבצע את המשימה הזאת. 'לא טסתי עשרת אלפים מייל ואיבדתי חברים רבים כל כך כדי להפציץ יהודים', אמר. כעבור 23 שנה מונה אבי למפקד טייסת 101, אותה טייסת שטייסיה סירבו להפציץ את דוד שלו. נפלאות ההיסטוריה".
סא"ל אבי לניר ז"ל, אביו של נועם, היה מפקד טייסת 101 של חיל האוויר. במלחמת יום הכיפורים נפגע מטוסו והוא נאלץ לנטוש ונפל בשבי. הסורים ניסו לחלץ ממנו מידע חשוב, אך הוא סירב לחשוף אותו ומת בעינויים קשים. באותה מלחמה נהרג גם דודו של נועם, שרוליק ברזילי, מירי סורי על הטנק שלו.
מה דעתך על מחאת הטייסים?
"חלק מאנשי טייסת 69 הם חברים שלי. הם חונכו לעבוד גם בתרחישים בלתי אפשריים, ואחד העקרונות הגדולים שלהם הוא להתריע מפני כל סכנה בכל מתאר עתידי. כשהם לא מתריעים מספיק חזק, יכולים לקרות אסונות. הטייסים האלה נמצאים עכשיו בלחץ גדול מצד המשפחה והחברה, וחלקם טסים באל־על וחוששים שהם ינחתו מחר בלונדון ויעצרו אותם. הם ביקשו לשוחח עם מפקד הבסיס ולהביע את חששותיהם. זה לא חריג, עשו את זה גם במלחמת יום כיפור. מפקדי טייסות ישבו והרגיעו טייסים שפחדו לטוס. אף אחד כאן לא סירב פקודה, אף אחד לא הודיע שלא יבוא למילואים. הם רק רצו לדבר. יום אחד הלכו למילואים, וביום שני הם ביקשו לדבר על ערכי מוסר. אנחנו נמצאים במתח, מה יקרה עם המתאר העתידי הדמיוני הזה יתממש?
"בתוך 12 שעות הם הפכו לבזויים, שפלים, בוגדים, נפולת של נמושות. איפה זה מעמיד אותם? תראה איזו התלהמות ברשתות, מה כותבים עליהם בצד השני", אומר לניר בכאב. הוא מצטט את דברי סגן עמיחי מרחביה ז"ל, שחצי שנה לפני נפילתו במלחמת לבנון השנייה שלח מכתב לרמטכ"ל דאז ושיתף את תחושותיו הקשות אחרי ההתנתקות: "אני מתבייש בצבא ומאוכזב מהמפקדים המסתתרים מאחורי מילים ריקות של חובת ציות ומשמעת בשעה שהם פועלים למטרה מושחתת ולא מוסרית", כתב מרחביה. בתגובה, הרמטכ"ל דן חלוץ השעה אותו. "עמיחי היה מסוגל להמתין במפקדת הגדוד חצי שנה עד שהחזירו אותו לפקד על מחלקה, אבל לא כולם עמיחי מרחביה. לדעתי אם היו אז רשתות חברתיות, ההיסטוריה הייתה שונה. לא בטוח לאיזה כיוון".
בדמוקרטיה לכל אזרח יש פתק אחד בקלפי, אבל בימין מרגישים שיש טייסים, יוצאי שייטת, רופאים ואנשי הייטק שבטוחים שהקול שלהם שווה יותר.
"אני שומע את הטענה הזאת שוב ושוב וזה לא נכון. זה כמו שחסידות כלשהי מתנגדת לגיוס בניה לצבא בניגוד לעמדת הרוב בישראל, זה הופך אותה לשווה יותר ממני? המשחק הדמוקרטי הוא משחק של פשרות וראיית האחר, רק שכאן יוצאת שנאה לאליטה ומתייגים אותה כאיזה דמון. תפסיקו עם זה".
בבית של דניאלה וייס
נועם לניר, נשוי ואב לארבעה, תושב בני־ציון שבשרון, הוא מאנשי העסקים המובילים בישראל וגם נדבן גדול. חלק ניכר מזמנו מוקדש לפעילות למען ניצולי השואה בישראל, ובעשור האחרון הוא פועל רבות בעולם המכינות הקדם־צבאיות. גם בגיל 56 הוא ממשיך להתנדב למילואים. הוא מראה לי עשרות התכתבויות עם חניכי מכינות שהוא מלווה, שעוסקות בשירותם הצבאי. הוא אינו איש רגשן, אך ההודעות הרבות מהחניכים שמודים לו על עזרתו ומספרים כי התקבלו ליחידה מובחרת, סיימו קורס קצינים או קיבלו תעודת הצטיינות, מסיבות לו נחת רבה. "יש לי הודעות וטלפונים כאלה כל היום, זה ממלא את חיי במשמעות", הוא אומר.
המחאה היא עוד פרויקט חברתי שלך?
"לא, זו מלחמה על הבית".
למרות התנגדותו החריפה לרפורמה במערכת המשפט, לניר חריג למדי בעולם ההייטק – בין השאר בשל ההיסטוריה המשפחתית שלו ודעותיו הפוליטיות. "בגיל 16 הייתי בבית של דניאלה וייס בימית. הייתי בנוער התחיה, ואני זוכר את סבסטיה ואת ההתיישבות בחברון. הייתי לא מעט בקדומים אצל פרופ' יוסף בן־שלמה, שאימא שלי עשתה אצלו דוקטורט. אחרי הסכם השלום עם מצרים אימא לקחה אותנו לגור בקצרין כי צריך ליישב את הארץ. בשבתות היינו מחתימים בחופים אנשים על עצומות נגד ירידה מהגולן. רוב חיי אני עם הגוש האמוני, ועד היום יש לי חברים רבים מהגוש הזה והערכה גדולה כלפיהם".
בשנים האחרונות, בעקבות הקשר שלו לעולם המכינות, רכש לניר חברים חדשים מעולם המכינות הדתי־לאומי. השיחות איתם על רפורמת המשפט מכעיסות אותו: "התגובה הפבלובית שלהם היא 'אנחנו סבלנו בהתנתקות, עכשיו אתם תסבלו'. המקרים אינם דומים, וגם אסור לנקום על דבר שקרה לפני 18 שנה, לא משנה כמה עמוקה הצלקת. אנחנו משחקים באש. כשיש לך ילד חלש יותר מהשאר, אתה תטפל ותתמוך בו יותר או שתוציא לו עין?"
אומרים לי 'אנחנו סבלנו בהתנתקות, עכשיו אתם תסבלו'. המקרים לא דומים, וגם אסור לנקום על דבר שקרה לפני 18 שנה. אנחנו משחקים באש
סדר העדיפויות של הממשלה הנוכחית מאכזב אותו. "הייתה לי תקווה שנשוב ליציבות שלטונית, שיהיה סדר עדיפויות וטיפול בבעיות הבוערות של המדינה: פשיעה חקלאית, איראן, גיוס החרדים. במקום זה אנחנו בקרע מטורף שאני לא בטוח שיש לו תיקון. זה שינוי חוקי המשחק שנעשה באווירה רעילה ובעוצמה מטורפת. בואו ניקח עוד שלושה חודשים, נקים ועדות עם דיונים טובים ונעימים".
מה שמפריע לך הוא האווירה והקצב של הרפורמה או התוכן?
""אני מדבר על הכול, כבר אי אפשר לנתק דבר מדבר. הקצב וההיקף מבהילים ונותנים תחושת חירום לי ולאחרים. החקיקה הדרמטית והקצב הבלתי רגיל נותנים תחושה של דריסה חסרת רסן. אז אני מרגיש חובה לעמוד נגד זה בכל האמצעים העומדים בידי במסגרת החוק. הייתי אמור להיות עכשיו בחופשה, וביטלתי אותה כדי להניף את דגל ישראל ברחובות".
למה בעצם אתה מתנגד לפרטי הרפורמה המשפטית?
"אם הכול יעבור, המערך הדמוקרטי של המדינה לא יתקיים יותר. מה ימנע מממשלה שנבחרה ברוב קולות לדחות את הבחירות לפעם ב־12 שנה? הרי יש להם רוב ברור בכנסת. אתה רוצה לחיות במדינה כזאת? זה הפחד הקמאי של האנשים ומה שעובר להם בראש בעקבות הרפורמה. מרגישים שהמדרון חלקלק ובסופו מחכה לנו קיר או תהום. ההערכה שלי היא שאנחנו הולכים למשבר חוקתי. בג"ץ יפסול חלק מאותם חוקים והממשלה תפסול את בג"ץ, ואבוי לנו".
בימין טוענים שיש בחירות אבל בסוף בג"ץ קובע את המדיניות.
"אני שומע את הטענה הזאת כל יום", אומר לניר ומסרב להיכנס לגופם של דברים. "אני רק קורא לכולם שאם אתם רוצים לעשות אירוע כל כך דרמטי שמפלג את העם בצורה קיצונית ויוצר קרע בין אחים, אז תיכנסו לחדר, תעשו את השינויים בצורה מאחדת ומקרבת ולא שיישארו כאן קורבנות בצד הדרך".
האחריות להגיע לפשרה מוטלת לדבריו על הקואליציה: "הכוח נמצא בימין עם 64 האצבעות שלהם. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים כדי למנוע משבר חוקתי. הם החזקים והמנוסים, זה בידיהם".
מי מנהיג היום את המחאה?
"העם".
לפיד, גנץ וסער הם גורם חשוב?
"מה פתאום, זה חלק מהפופוליזם שיש פה. לפיד לא מוביל את המחאה וגם לא גנץ, גדעון סער, מרב מיכאלי או מישהו אחר. זו מחאה עממית של אנשים שמרגישים איום על הערכים שלהם והם יילחמו על המקום שבו הם חיים. אני רואה בזה גם דברים יפים. אנשים שיוצאים להילחם על ביתם הם אנשים מגובשים, מחויבים, ערכיים. אנשים שהשיח אצלם בבית הוא שונה, טוב ומלכד יותר".
"די־אן־איי של מיעוט נרדף"
לניר מוצא צד חיובי בבחירתו של שר המשפטים להודיע באופן רשמי ומפורט על השקת הרפורמה. האפשרות האחרת, חקיקה שקטה שתגרום להגירה איטית של אוכלוסיות חזקות והתפוררות החברה, הפחידה אותו יותר. "המהלך של הממשלה היה כל כך שלומיאלי מבחינת שירות המטרות של עצמה", הוא סבור. "האגרסיביות עוררה התנגדות שטרפה את הקלפים. אם הייתי היועץ שלהם הייתי אומר להם 'חבר'ה, בואו נעביר כל פעם חוק אחד, בשקט, ותוך כדי נטפל בבעיות המרכזיות של מדינת ישראל'. אבל הם בחרו לרסק את האופוזיציה המפורקת ממילא, שעכשיו קמה לתחייה".
אם זאת מחאה עממית, עם מי מדברים כדי להגיע לפשרה?
"אם אני שוטר ועומד מול מפגינים, אני לא מנהל איתם משא ומתן לפשרה על ההפגנה, ומצד שני אני גם לא יורה בהם צרור כמו שרואים במדינות אחרות. אני שם סייגים ברורים להפעלת הכוח שלי, כדי שגם אני וגם הוא נוכל לחיות. שם טמון המפתח".
אז הציפייה היא שהחקיקה פשוט תיעצר?
"צריך לפתוח את בית הנשיא להתדיינות, בלי סטופרים ובלי הוצאת עיניים".
מהצד השני, איזה גזר מתנגדי הרפורמה יכולים לתת?
"זאת ממשלת ימין על מלא. קחו לכם מה שאתם רוצים. בחיים לא הייתם בפוזיציה כזאת. אני צריך לתת? אני בפוזיציה לתת? להיות מיעוט נרדף זה בדי־אן־איי שלכם. לא הבנתם שאתם שולטים בעסק היום? לא התרגלתם לזה שאתם כבר לא באופוזיציה?"
מה יגרום לך להפסיק לצאת להפגין?
"שום מנהיג לא אמר לי לצאת לרחוב, יצאתי לבד מתוך תחושת בהילות. ברגע שחשתי איום על הערכים שלי שעליהם אני מוכן למסור את נפשי, יצאתי לרחוב. נפסיק להפגין כשנרגיש שהערכים שלנו אינם מאוימים או כשישברו אותנו, ואז אבוי לנו. אגב, בהפגנות הראשונות לא הייתי כי פחדתי שזה שידור חוזר של הפגנות בלפור, ולשם לא הגעתי. במסר 'רק לא ביבי' אין ערכיות. גם אם אתה מתנגד לראש הממשלה ולדרכו, להגיד 'רק לא הוא' זה לא משהו שממלא אנשים בתוכן".
איזו אווירה ציבורית אתה צופה שתהיה כאן בתקופה הקרובה?
"אני אעשה ככל יכולתי כדי למצוא שערים וגשרים ולהרבות אהבה בישראל, אבל לצערי התסריט הריאלי – והלוואי שאני טועה – הוא הסלמה של המצב ומשבר חוקתי".
לניר מלווה את עולם ההייטק הישראלי שנים רבות, והוא מכיר את כל הכוחות הפועלים בתחום. ההכרזות של חברות הייטק שיעבירו כספים לחו"ל הציפו אצלו תחושות סותרות. "עולם ההייטק לא נכנס לפוליטיקה. בעשרים השנים האחרונות הוא שינה את פני החברה הישראלית, אבל הוא עדיין חי בבועה משלו. אני לא אמכור את ביתי ולא אעזוב את הארץ, זה נוגד את כל הדי־אן־איי שלי. הקשר שלי להיסטוריה של העם והארץ גדול ממני. אני מנסה לא לתקוע אצבעות בעין של אף אחד ואני לא רוצה להרגיז, אבל נחוש להילחם על דרכי וערכי בארץ הזאת.
"אימא שלי ניתקה יחסים בשנות השמונים עם חברים שעזבו את הארץ. זו הרוח בבית שבו גדלתי. אני לא מקיים את הצו הזה, אבל ליבי נשבר. השבר שאני רואה במחאה הזאת הוא לא בין מזרחים לאשכנזים, אלא יותר בין פריפריה למרכז. מתרחשים שינויים טקטוניים בחברה הישראלית, וכשהמפריד גדל, אז באירוע קיצוני הוא מרסק את היסודות שעליהם אנו עומדים. אני לא כאן כדי לאיים, ואני גם לא אוהב את זה כי זה לא מביא תועלת. אני רק מנסה לשקף את המציאות כפי שאני רואה אותה כדי לבנות הבנה בין הצדדים".
בניגוד לחברות ההייטק שמעבירות את מוקדי פעילותן לחו"ל, לניר מתגאה בפעולה הפוכה שהוביל: הקמת מכינות לצעירים יהודים מחו"ל, בשיתוף מכינות הגליל העליון. "עשינו קמפיין באינטרנט, ולמחזור הראשון הגיעו 20 ילדים מאמריקה. עכשיו יש כבר 80. הביקוש גדול. אני יכול להביא 1,500 ילדים בשנה למכינה קדם־צבאית, שקרוב לחצי מהם ימשיכו לצבא, אבל לא מצליח להשיג מימון מהממשלה. אני קורא להם: בואו נתעסק בזה. בואו נפתח את הארץ שלנו. בכסף קטן ובמיקוד מטרה אנחנו יכולים לעשות פה כל כך טוב. במקום להתסיס, במקום להוציא את דיבת הארץ רעה, בואו נעשה כאלה פרויקטים ונעשה פה ארץ מופת".
יש תרחיש שתפסיק להשקיע בארץ בגלל הרפורמה?
"לא, אבל יש מקומות שאצמצם בהם, ומקומות אחרים שבהם אתן יותר".
ללניר תוכננה פגישה עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' רגע לפני טיסתו לארה"ב, אך היא לא יצאה לפועל מטעמי לוח זמנים.
מה עם רוטמן ולוין?
"אני ולוין קרובי משפחה, שיחקנו יחד בילדותנו. אבל לא נפגשנו בעניין הרפורמה. אני כל יום קורא ושומע על שליחים מטעם עצמם ונציגים של שום דבר שמדברים ומלהגים, ומאיימים ומתחננים. יש לי חדשות לכולם – אפשר להפסיק עם זה, לא קורה שום דבר באותן פגישות ליליות. העיד על זה גיורא איילנד. ממשלה שנבחרה ברוב קולות באופן מכריע, מחזיקה בשתי אופציות: להגיע למשבר חוקתי, או להנהיג לפשרה שתרגיע את הרוחות".
מה דעתך על קריסת הבנקים בארה"ב? איך זה משפיע על הכלכלה שלנו?
"אנחנו מערבבים פה אירועים עולמיים כי נדמה לנו שאנחנו מרכז העולם, אבל זה לא קשור אלינו, אנחנו רק נגזרת. בארה"ב היה אירוע כלכלי קלאסי של עליית ריבית אחרי תקופה של חזירות. אני לא מתרגש מזה. היה יותר מדי כסף בשוק וצריך לייבש אותו. זה חלק מהתהליכים הכלכליים. דיברו על זה בישראל כי סיליקון ואלי בנק היה פעיל מאוד פה, אבל האירוע מאחורינו. סביר שיהיו עוד כאלה בהמשך".
"בגיל 31 הייתי שבר כלי"
במשך שנים חי לניר בצל הסיפורים על אביו ודודו שנהרגו ב־1973, ועל מורשת אבות המשפחה שהקדישו את חייהם להקמת ביתו הלאומי של העם היהודי. "חלום חיי היה ללכת בדרך אבותי ולמות בעד ארצנו", אומר לניר. כשהוא התגייס לקורס טיס, כל המפקדים התרגשו מנוכחות בנו של הטייס המיתולוגי. "הם עשו מאמץ אדיר כדי שאצליח".
בסופו של דבר הודח לניר מהקורס היוקרתי והגיע לבקו"ם בלב כבד כדי לקבל שיבוץ חדש. "שמעתי שם שמקימים יחידה סודית שאסור להגיד את השם שלה בקול רם. התרגשתי כי דמיינתי שאהיה כמו מאיר הר־ציון, ועוד שנייה אני יוצא עם יחידה 101 לגנוב את הגבול לפטרה". אחרי ארבעה שבועות באותה יחידה, לימים יחידת דובדבן, לניר מצא עצמו בחוץ. "שמו אותי בקורס מטיסי מזל"טים, זה קורס שאף אחד מעולם לא הודח ממנו… אני הייתי החניך הראשון שהועמד בפני הדחה. כל כך רציתי להיות חייל מצטיין ולא הצלחתי, שעד היום אני משתתף בפרויקטים לטובת צה"ל, תורם כל מה שאני יכול בשביל לתקן את אותו דבר, שלא מתּי בעד ארצנו".
שנים לאחר מכן, בחגיגות היובל למדינת ישראל בשנת 1998, הוזמן נועם לניר לטקס הוקרה מיוחד למקבלי אותות ועיטורי גבורה מכל מלחמות ישראל. באותו ערב הוקרן סרט תיעודי על אביו, אבי לניר, בעל עיטור העוז. הטקס שודר בטלוויזיה והגיע ל־90 אחוזי רייטינג, דבר שהגביר את הלחץ על נועם. "ישבתי בשורה השביעית באולם, וכל מדינת ישראל יכלה לראות איפה אני נמצא בגיל 31 ואיפה אבא שלי היה בגיל 31. הפכתי לשבר כלי". כמה שבועות אחר כך אושפז לניר במחלקת טיפול נמרץ באיכילוב עם התקף חרדה קשה, והבין שעליו לטפל בכך.
עם שחרורו קנה לניר מחשב והחל לפתח מיזם. שבע שנים לאחר מכן הוא הונפק בשווי של מיליארד דולר. כעת כבר לא הרגיש כישלון. "ארבע פעמים מאז לקחתי מיזם מאפס ועשיתי ממנו המון. הבנתי שאין אדם שחף מהפסדים וכישלונות, ולא תמיד אתה יודע לצפות מה נכון ומה לא נכון. יש דברים שאתה בטוח שהם 'בינגו', ואחרי זמן מה אתה מוצא שוקת שבורה. בגיל 31 הייתי שבר כלי, אבל המשכתי לעשות כמיטב יכולתי ולמצוא את העשייה בסיפור הציוני והיהודי, סיפור כל כך מיוחד, כדי שהמקום הזה ימשיך להתקיים בדורות הבאים".
אתה חושב לעבור לפוליטיקה?
"אני לא מתאים. כשאני נכנס למערכת אני מאבד אותה. אני לא יודע לרדת לפרטים ואין לי סבלנות לתהליכים של אנשים. החברה הישראלית מפורקת וזקוקה למבוגר אחראי".
מי יכול להיות המבוגר האחראי היום?
"זה כמו לשאול בשנת 125 לספירה מי יהיה בר כוכבא. אני מאמין שהמצב הכאוטי הזה יצמיח כוחות חדשים שאנחנו לא מכירים עדיין וקשה לדמיין אותם. הם עדיין סמויים מהעין, אבל ככה זה במהפכות. ב־2011 הייתה המחאה החברתית אבל היא נשטפה בנסיקת ההייטק. החבר'ה יצאו מהאוהלים ברוטשילד, קיבלו 'תן ביס' והלכו למשרדי ההייטק. לא יצאה מהם הנהגה מהותית. אני מקווה שהפעם המצב הוא אחר. המנהיג הבא צריך לתת תחושה של אחדות, לקבץ את נידחי ישראל סביב הסיפור והחזון המשותף. זה הדבר הכי קריטי. כי אם לא יהיה לנו דבר מאחד, אף אחד לא יהיה מוכן לשלם מחירים בעבור האחר".
