התמונה שהגיעה מפיגוע הירי בחווארה בישרה רעות. נראתה בה שמשת רכב ישראלי בלב הכפר העוין, מנוקבת כולה מירי כדורים. מהדיווחים הראשוניים עלה כי ברכב היו שני נוסעים שנפצעו מהירי, אחד מהם באורח קשה.
כשעתיים מאוחר יותר הגיעה צפירת ההרגעה. בקבוצות הווטסאפ של היישוב איתמר, מקום מגוריו של הפצוע בפיגוע, דיוויד שטרן, הופצה ההודעה הבאה: "ברוך ה' המצב שלו יציב. הוא פגע במחבל, הוא ירה בו. התמונות של הכדורים שאתם רואים זה תמונות שהוא ירה, ולא המחבל. הוא פגע במחבל ובזכות זה הצליחו לתפוס את המחבל. הפצוע אומנם סובל מכאבים ומורדם, אבל ברוך ה' במצב יציב". החורים בשמשה, התברר, נוצרו הפעם דווקא מכדורים שעשו את דרכם מתוך הרכב החוצה. המחבל, לית נאסר מהכפר מאדמא, אותר פצוע על ידי קצין צה"ל זמן קצר לאחר מכן, והועבר לחקירה.
מי שהכיר את דיוויד שטרן לא הופתע מהמהירות, הנחישות והמקצוענות שבהן פעל לנטרול המפגע שפתח לעברו באש. אחרי הכול, מדובר בבוגר של אחת מיחידות הלוחמה הטובות בעולם. שטרן, יליד ניו־יורק, שירת ביחידת עילית של חיל הנחתים (המארינס) האמריקני. את הידע שצבר שם הוא מנחיל כיום בהכשרות לכיתות הכוננות ביישובי השומרון, וכן בקורסים ללוחמי צה"ל.
רס"ן א', קצין ביחידה מובחרת, הוא חבר ועמית קרוב של שטרן, דייב כפי שהוא מכונה בסביבתו הקרובה, זה שבע שנים. "נפגשנו באחת הגזרות ששירתי בהן, והתרשמתי מההיכרות הטובה שלו את תחום הצליפה ואת עולם הלוחמה בכלל. אחרי ששמעתי על ההיסטוריה שלו, הייתי צריך לבחון מה הוא שווה בשטח ולא רק על הנייר. הלכנו לכל מיני יחידות, ומאוד התלהבו ממה שהוא מביא איתו. התחלנו לאמן יחד בכל מיני מסגרות מיוחדות בצה"ל, כולל היחידה שאני חלק ממנה, ומשם המשכנו לאמן את כל צוותי הצלפים בצבא. שמו הלך לפניו ברחבי הצבא, וכל הזמן מבקשים לנצל את ההתמחות שלו בתחום הצליפה ובתורת הלחימה.
רס"ן א', קצין ביחידה מובחרת: "מה שמייחד את דיוויד זה היכולת שלו להעביר הלאה בצורה הטובה ביותר את הידע והשיטות שלו. הצוותים שעוברים את ההכשרות שלו זוכים בתחרויות הצליפה של הצבא"
"דייב נושם ובועט את המקצוע", מוסיף א'. "הוא לא רק למד את כל תורות הלחימה הכי מקצועיות, אלא גם פיתח שיטות משלו שאותן הוא מלמד אחרים. מה שמייחד אותו זה איכות ההדרכה והיכולת המרשימה שלו להעביר הלאה בצורה הטובה ביותר ובאופן ידידותי למשתמש את המידע, הידע והשיטות שלו. לא סתם הצוותים שעוברים את ההכשרות שלו זוכים בתחרויות הצליפה של הצבא. עם הזמן צברנו גם הרבה חוויות משותפות. זה אדם נעים שכיף לדבר ולהתחבר איתו, אדם שהוא רמה מעל מה שרואים ביום־יום, והוא מעלה את כולם יחד איתו".
אני מניח שלא הופתעת כששמעת איך הוא פעל בקור רוח בזמן הפיגוע.
"מהדיווחים הראשונים היה נשמע שהוא במצב אנוש. נסעתי מיד לבית חולים, במחשבה שהולכים להיפרד ממנו. אמרו שהוא קיבל כדור בראש ועוד אחד בבטן. הנשק שהמחבל ירה ממנו זה רובה מסוג קרלו, נשק מאולתר שלפני כל כדור צריך דריכה מחדש. כשראיתי שהרכב מנוקב בשמשה הקדמית, המחשבה הייתה שדייב נהרג בהתחלה מכדור בראש, ואז המחבל ישב על הרכב וירה שוב ושוב ושוב באין מפריע כדי לוודא הריגה. רק אחרי שדיברתי עם כמה אנשים הובנה התמונה המלאה, שהיריות על החלון זה המקבץ שדיוויד ירה. זו הייתה הקלה גדולה מאוד.
"למעשה הפיגוע קרה כי דייב עשה מעשה טוב ונתן למחבל זכות קדימה", מוסיף רס"ן א'. "המחבל ניסה לעקוף אותו והחביא את הנשק, ואז שלף אותו והתחיל לירות. דייב התעשת באופן מיידי, תוך שהוא מתגונן מהירי ומתפעל את הזירה. אחר כך הוא נסע עוד מאה מטר למקום קצת יותר בטוח, שם לעצמו תחבושת, יצא מהרכב והעביר את עצמו לאמבולנס. הפציעות שהוא חווה לא גורמות לאיבוד הכרה. הוא חטף כדור ביד ששבר את העצם, כדור שפגע בחזה ובכתף אבל לא יצר פגיעה של ממש, וכדור שפגע בראש אבל לא במשהו משמעותי מבחינת תפקוד המוח".
שיקום דרך אמנויות לחימה
שטרן, בן 42, נשוי לרחל ולהם ארבעה ילדים. הוא גדל בניו־יורק, בן למשפחה יהודית־אמריקנית טיפוסית. "מגיל צעיר הוא נכנס לתחום של אמנויות לחימה", מספר גיסו, שלמה בלס. "בהמשך הוא התגייס ליחידת עילית במארינס ושירת שם ארבע שנים, דבר מאוד לא קל לצעיר יהודי. הוא ספג שם מדי פעם גם הערות אנטישמיות, אבל תמיד היה גאה להיות יהודי. פעם אדם בכיר ממנו תקף אותו על היהדות שלו, והוא מיד לימד אותו לקח".
לפני כשני עשורים עלה שטרן לישראל ובחר להתגורר ביהודה ושומרון – תחילה בתפוח, בהמשך בכוכב־יעקב וכיום באחת הגבעות ליד איתמר. לצד עיסוקיו כמדריך ירי ונשק, הוא רועה צאן ובבעלותו עדר כבשים.
"דייב הוא מאוד אידיאליסט. ברגע שהוא חשב שנכון לעלות לארץ, הוא עזב את ארה"ב ובא לכאן", אומר גיסו שלמה. "הוא לא רצה לראות בהתיישבות משהו שנחמד ללמוד עליו בספרים או לומר עליו דברי תורה. יש בו משהו מאוד טוטאלי, מאוד מאמין. אם משהו נכון בעיניו, דייב מיישם עד הסוף. הוא רצה להיות מחובר לאדמה, ויש לו רקע בחינוך ובעבודה עם נערים בסיכון, אז הוא התחיל בתחום הזה, ובאמצעות הדברים שלמד בארה"ב הוא עזר לנערים בסיכון להשתקם דרך חיבור לאמנויות לחימה, ולימד אותם לפתח משמעת עצמית וביטחון אישי. הוא עושה דרך הדברים האלה הרבה טוב.
"זה היה חסר לו שהוא לא שירת בצה"ל, אז הוא ניסה להתגייס כאיש מילואים או בתפקיד כלשהו בצבא", מוסיף שלמה. "בסוף אנשים שהכירו אותו והבינו את היכולות שלו, ראו שטוב יהיה לנצל את הידע שלו ולשלב אותו בהדרכה. מאז הוא מדריך בצבא בתחום הזה ועושה חיל".
בימים הראשונים לאחר הפיגוע התקשה שטרן לדבר ולהתראיין, מלבד סרטון קצר שהופץ ובו פירט את השתלשלות הפיגוע: "ביום ראשון נסעתי עם אשתי בחווארה לכיוון ירושלים. הגעתי לכיכר והמחבל עבר את הכביש. עצרתי לו, שיעבור את הכביש. שמתי לב שהוא חוסם יד אחת בצורה מאוד חשודה. ישר שמתי יד על האקדח והתחלנו לירות כמעט ביחד. הוא ירה עלינו, אני יריתי עליו. ראיתי מהחלון בצד שאחרי שיריתי משהו כמו עשרה כדורים הוא ברח. התקדמתי עם האוטו כמה מאות מטרים ועצרתי. התחלתי לשים חוסם עורקים ותחבושת, ואחרי כמה דקות האמבולנס הגיע ולקחו אותי לבית חולים".
בהמשך ביקש שטרן "להגיד קודם כול תודה להשם ולכל עם ישראל על התפילות והתמיכה. אני באמת מרגיש את האהבה של כולם. תודה רבה". הוא הוסיף גם מסר למערכת הביטחון על האופן שבו עליה להתנהל לדעתו בחווארה ובשומרון בכלל: "חייבים להחזיר את המחסומים, אי אפשר להמשיך ככה. אנחנו בנס יצאנו מהפיגוע, אבל מה יהיה עם המשפחה הבאה".
את המסר הזה מבקשים גם בני המשפחה להדגיש. "דייב מוצף בפניות והוא לא כל כך מצליח לענות לכולם", אומר שלמה. "הוא ורחל ביקשו ממני לדבר במקומם ולהדהד את המסר. כשנוסעים בכביש של חווארה מרגישים כמו מטרות. רמת הביטחון שם, בעורק חיים ראשי, חייבת להיות יעד מבחינת מערכת הביטחון. אם היה אפשר ליישם את אותה נחישות ומקצועיות של דייב מול אותו מחבל, ברמה הרחבה יותר – כולם יצאו נשכרים".
איתמר, יחד עם יישובי גב ההר האחרים – יצהר, אלון־מורה והר־ברכה – סמוך לכפר חווארה. מיקומם של היישובים מביא לכך שכל יציאה מהם למרכז השומרון או לירושלים עוברת בתוך הכפר. מדי יום סופגים שם נהגים ישראלים יידויי אבנים, הצקות והתנכלויות. לפני שלושה שבועות נרצחו שם האחים יגל והלל יניב מהר־ברכה. הירי לעבר דיוויד שטרן בוצע באותה שיטה.
העורק הראשי של הארץ
משפחת שטרן היא פנינה ייחודית בנוף של איתמר. המבטא הזר, העבר המרשים בארה"ב, והחיבור לאדמת השומרון דרך טיפוח חווה חקלאית ועשייה ביטחונית – הם שילוב יוצא דופן. לאה גולדשמיט, תושבת איתמר, מלווה את בני המשפחה עוד מימי הגעתם ליישוב.
"רוב התושבים באיתמר הם ישראלים, ודוברי האנגלית הם מיעוט לא גדול", מסבירה לאה. "זו קהילה מאוד מגובשת בתוך עצמה, ויחד אנחנו מלווים ומבינים אחד את השני, עם התרבות הקצת שונה שיש לנו. אני חושבת שכל מי שבוחר לעלות לארץ הוא מיוחד. דייב ורייצ'ל לא נולדו פה, אלא באו לכאן בהחלטה שלהם. כאילו קול מבפנים קרא להם לעזוב כל מה שיש להם ולבוא ליישב את ארץ ישראל. זה לא דבר קל".
לדברי לאה, "דייב גדל במשפחה לא מאוד דתית. סבתא שלו ניצולת שואה. כמו כולנו, משהו מאחורי המוח הציק לו. הוא חזר בתשובה ובא לארץ. מבחינתו הוא חזר לעצמו, למהות ולשורשים שלו. בארה"ב מי שלוחם במארינס מקבל כבוד בכל מקום, פה הוא מקבל כדורים על האוטו. אבל הוא בא בשביל הנאמנות למדינה ולעם. הוא לקח את הכלים שלמד שם ומיישם פה. מלמד קרב מגע, לוחמה, צליפה.
"והוא בא לחיות פה, בלב של ארץ ישראל. אם תיקח מפה ותסמן את הלב, תראה שגב ההר זה הלב. כשהגעתי לגור באיתמר בשנת 1985, חווארה הייתה שתי חנויות ובית קטן. אבל מאז, בעזרת האיחוד האירופי, גורמים בעולם הערבי ומקורות נוספים, החליטו לחנוק אותנו. חווארה הולך וגדל, במקביל להתיישבות שצמחה והתפתחה. הציר נהיה מסוכן. אנחנו חשים את חוסר הביטחון בכל נסיעה בו. הפלסטינים מנסים לחסום את העורק הראשי ללב הפועם של ארץ ישראל. המזבח של הר עיבל, תל ארומה העתיק. הגענו לפה בשביל הלב, לשמור על הלב. משפחת שטרן לא גרה פה בגלל הנוחות שלהם, אלא כי הם פטריוטים. דייב ורייצ'ל באו לכאן להקים חווה להחיות את השממה, הם שלא מחפשים כבוד לעצמם אלא למדינה".
בעיני לאה, "הפיגוע הזה מסמל דבר חשוב – נגמרה התקופה של היהודי המסכן. אנחנו כבר לא במקום של הגלותי חסר האונים שחוטף ולא מגיב. דייב הוא סמל של הדבר הזה, יהודי שמגיב, שמחזיר, שמייצג את עם ישראל החזק. הוא סמל של המהפך הזה".
ביום רביעי בשעות הערב שוחרר דייב מבית החולים בילינסון. בדרכו הביתה ביקש לעצור בתחנת המשטרה ולקחת את הנשק שנאסף מהזירה בשעה שהוא פונה באמבולנס.
בכניסה לאיתמר קיבלו את פניו מאות מתושבי היישוב בדגלי ישראל, שלטים צבעוניים, שירת "דוד מלך ישראל", ריקודים וחיבוקים. גם בגבעה שבה הוא גר המתינה לו קבלת פנים חמה. "הנה הוא בא", קראו ילדי השכונה כשהבחינו ברכב המתקרב, וכשהגיע פרצו מחדש ריקודי השמחה.
