סיפורי אימה על חרמות ונידויים חברתיים שמסתיימים בטרגדיה צפים מתוך בליל האקטואליה הישראלית. האחרון שבהם, בתחילת החודש עם התאבדתו של אלרועי בן־שבת, נער בן 13 מרעננה שסבל מחרם והצקות עד שלא היה יכול יותר. באותו שבוע בדיוק מלאה שנה להתאבדותו של דרור אל־עמי שעל אף שעברו שנים מאז החרם שספג מחבריו ללימודים בבית הספר היסודי הוא לא הצליח לרפא את הפצע בנפשו.
הסיפורים האלו הם רק קצה קרחון של טראומה מתמשכת שחווים צעירים רבים מדי יום. הניכור החברתי מלווה אותם במשך שנים, רומס כל חלקה טובה בנפש. רס"ן שני צרפתי, קצינת משאבי אנוש של חטיבת הנח״ל, סגן ע׳, טייס קרב בטייסת 102 וסגן ארין אבדר, קצינת שלישות בחטיבת החילוץ, הצליחו כל אחד להתגבר על השנים הרעות ופועלים לשים סוף להשפלה.
"הסיפור שלי הוא טריגר אז אל תיבהלו אם אני אתחיל לבכות תוך כדי", מזהירה אותנו רס"ן שני צרפתי (27) מחיפה. "מי שמכיר אותי היום, עם כל הביטחון שלי והרעש שאני עושה, לא מאמין שהייתי ילדת חרם. עברו עשרים שנה אבל אני זוכרת כל פרט ביום שזה התחיל. אני זוכרת בדיוק מה לבשתי ומה אכלתי. הייתי בת שמונה, הוזמנתי ליומולדת של מלכת הכיתה, הלכתי עם אמא שלי לקנות לה מתנה, כשבאתי לצאת ליומולדת קיבלתי הודעה ממנה באייסיקיו, 'היי חשבנו על זה כל הבנות ואת כבר לא מוזמנת'. עד היום אני זוכרת את מספר הטלפון של אותה ילדה כי התקשרתי לנסות להבין מה קרה. היום הייתי אומרת 'יאללה, בעיה שלה', וממשיכה. אבל באותו רגע, בתור ילדה, חרב עליי עולמי. בכיתי בכי היסטרי, בקושי הצלחתי לנשום. ההורים ניסו לעודד אותי, קנו לי מתנות, נסעו איתי לסבא וסבתא. אבל זה לא נגמר שם.
"מאותו יום אף אחד לא דיבר איתי בבית הספר. ההצקות הפכו ליומיומיות, כל פעם זה היה משהו קטן שהתווסף, דברים שמועכים לי את הלב עוד. למשל, היה לי שיער חלק עם פוני, אז אחד הילדים חשב שיהיה מצחיק לגזור את הפוני שלי עד אמצע הראש. זאת השפלה שקשה לתאר. אם הייתי רוצה לשחק עם ילדים אחרים, היו יורקים עליי".
ההורים או המורים היו מעורבים?
"הורים חווים את זה לפעמים אפילו חזק יותר מהילד. ההורים שלי מדהימים והגנו עליי כמה שיכלו, אבל הורים הם לא תחליף לחברים וילדה לא אמורה להגיע לבית ספר ולסבול. אמא שלי אמרה לי פעם, 'אם אני אעביר אותך בית ספר הבעיה תעבור איתך'. היא בעצם אמרה לי שהיא מאמינה שאני מסוגלת להתמודד, זה נתן לי הרבה כוח להבין שלא בורחים מבעיות.
"בבית הספר, הצוות החינוכי ניסה להקל על המצב. לקחו אותי לשיחות, הענישו לפעמים את מי שצריך. המצב החמיר כשהפכתי למתבגרת. סבלתי בבית הספר אז הייתי מגיעה וקופצת מעל השער, העיקר להיות במקומות אחרים. בתיכון זה היה הכי רע כי חוץ מהמצב החברתי, גם אני הידרדרתי. לפני כן תמיד הצטיינתי בלימודים, אבל מכיתה י' גם לא הייתי במעמד חברתי גבוה וגם התחלתי להיכשל בלימודים. בכלל, בני נוער יותר מתוחכמים ויודעים לסובב את הסכין במקומות הכי כואבים".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין מוצש של מקור ראשון
