שופטי בית המשפט העליון, יצחק עמית, ענת ברון ועופר גרוסקופף, קיבלו ערעור שהגישה חברת "גט טקסי", על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א לאשר ניהול תובענה ייצוגית נגד החברה בשם הנוהגים העובדים עמה. את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית הגיש נהג המונית אור שרון. לטענתו, גט מפרה את ההסכם בינה לבין הנהגים, מאחר שבנסיעות מסחריות היא איננה משלמת לנהגים את מלוא התמורה שקיבלה בעד הנסיעה (בניכוי עמלה). בתביעה נטען כי בניגוד למצב בנסיעות פרטיות, גט משלמת לנהג מחיר נמוך יותר, ואת פער המחירים נוטלת לעצמה.
החברה טענה מנגד, כי בעוד בעד נסיעה פרטית משלם הלקוח לנהג על פי מונה או לפי מחיר שסוכם ביניהם, בנסיעה של לקוח עסקי התמורה המשולמת לנהג נקבעת על פי מחיר המופיע ביישומון קודם שהנהג מקבל על עצמו את הנסיעה. כאשר נהג מחליט לקבל על עצמו נסיעה הוא מאשר את המחיר מראש. מחיר זה אינו זהה בהכרח למחיר הנגבה על ידי גט מהלקוח העסקי עבור הנסיעה, שכן זה מסוכם במשא ומתן מסחרי בין גט לבין הלקוח העסקי. המחיר שגט מקבלת מהלקוח עשוי להיות גבוה מהתמורה שתשולם לנהג בגין הנסיעה, ואף נמוך מהמחיר הזה.
לאחר שעיינו בחוזים שבין גט לנהגי המוניות הפועלים במסגרתה קבעו השופטים כי הצדק עם טענות החברה, "זכות הנהג בנסיעה עסקית היא, כאמור, לתמורה שהוצגה לו (בניכוי עמלת גט) – הא ותו לא; לפיכך, הנהנית והמפסידה מתוצאות המשא ומתן המסחרי מול הלקוח העסקי ביחס לתנאי ההתקשרות עימו היא גט. הוא הדין בנוגע לשירותי המשלוחים. ויובהר כי אין מחלוקת שהנהג יודע ומאשר מראש את המחיר שישולם לו על ידי גט (ובאחריותה) בגין נסיעה עסקית או שירות המשלוחים, וכי ממחיר זה (ולא מהתמורה המשולמת על ידי הלקוח העסקי לגט) גם נגזרת עמלת גט, שבגינה מתקיימת התחשבנות בין הנהג ובין גט".
לנוכח זאת המליצו השופטים לצדדים להסכים על דחיית התביעה הייצוגית וההסכמה לכך ניתנה. אולם, למרות דחיית התביעה המליצו השופטים לצדדים להסכים המקביל על כך שהתובע המייצג לא יחויב בהוצאות, ואף לא יצטרך להשיב לגט את ההוצאות שנפסקו לטובתה בבית המשפט המחוזי. הנימוק שניתן להמלצה החריגה, אשר התקבלה בהסכמה, הוא בעובדה "שניסוח הסכם גט רחוק מלהיות מיטבי (ולפי הנמסר לנו מצוי בהליכי עדכון מתקדמים)".
