הרחק מהרוחות שמסעירות את הציבור הישראלי בימים האחרונים, בבית העם במושב משמר־איילון יושבים שבעה בני משפחתו של אור אשכר. מנחמים נכנסים ויוצאים, מנסים למצוא מילים לנחם את בני המשפחה האבלה. אחרי מסע פרידה ארוך בן 11 ימים, נקבע בתחילת השבוע מותו של אור אשכר בן ה־32, שנפצע אנושות בפיגוע הירי ברחוב דיזנגוף בתל־אביב ב־9 במרץ.
אשכר, רותם מנסנו ומיכאל אוסדון, שהיו בדרכם לחתונה, נפצעו. המחבל, תושב הכפר נעלין, חוסל בעת המרדף אחריו. בליל הפיגוע הגיע אשכר לבית החולים לאחר החייאה ממושכת בשטח, והועבר לחדר הניתוח שם, נגד כל הסיכויים, הצליחו הרופאים לייצב את מצבו. ההודעה שפרסם השבוע מנהל בית החולים איכילוב פרופ' רוני גמזו עם מותו של אשכר לימדה על אותן התכונות שחבריו ומכריו מעידים עליהן. "לצערנו, עוצמת הפגיעות הייתה קטלנית ולאחר מאבק הירואי של ימים ארוכים, שבהם ראינו מלחמה של איש ברזל על חייו, נאלצנו היום לקבוע את מותו".
אשכר היה חייל מצטיין בשירותו הצבאי בפלחה"ן גבעתי. כשהשתחרר פנה לתחום העסקים וההייטק. הוא התגורר בתל־אביב, למד תואר ראשון ותואר שני במנהל עסקים, עבד בתחום מדעי המחשב ובמקביל התחרה בתחרויות "איש הברזל", כולל באליפות העולם האחרונה בהוואי.
"היו לי שני חיילים תותחים במיוחד, אחד מהם היה אור", מספר רן אטיאס, מפקדו בצבא. "תמיד מגדיל ראש, תמיד יוזם צעדים מעבר לפקודות הרגילות. כשהתחלתי לפקד על טירונים אמרו לי שהבעיה וגם היתרון אצלם זה שהם עושים כל מה שאומרים להם, איך שאומרים להם. לאור היה ראש גדול, חשיבה 'מעבר'. כבר כטירון הוא היה מגדיל ראש, שואל ומברר על הפקודות. בכל דבר הוא בלט מאוד.
"קשה להאמין, אבל בעבר אור שנא לרוץ. הוא היה מתמקח איתי – אילו תרגילים הוא יכול לעשות במקום לצאת לריצה. הייתי צריך לדחוף אותו לעבור בוחן מסלול". אבל אז חל המפנה. "כשהחל להתאמן ולעשות זאת מרצון", מספר אטיאס, "לא האמנתי למראה עיניי. אור צלח עוד טריאתלון, עוד מרתון, עוד איש ברזל".
בפוסט שפרסם בפייסבוק כתב אטיאס: "מהרגע שנפגשנו היה קליק. לא שהייתי טוב מדי בלהיות בדיסטנס, אבל אי אפשר היה להישאר קשוח מולך. ילד יפה, מבט נבוך, עם חיוך כובש. היית החייל הכי קרוב אליי בצוות. אחרי שעלינו ליחידה כבר כמעט היינו חברים, ומשם הדרך הייתה סלולה לחברות. אפילו לחתונה שלי נסעת לבד חצי מדינה ביום הכי גשום בשנה".
מאז השחרור, השתדלו השניים לשמור על קשר. "בתקופה מסוימת היה לו בר בירושלים ואחר כך בתל־אביב. היינו יושבים שם מדי פעם, אבל די מהר הוא המשיך הלאה. הוא היה בחור שהעולם כאילו קטן מדי בשבילו. הייתי פוגש אותו לפעמים בשדה התעופה. כששאלתי לאן הוא נוסע הוא היה אומר שהוא רוצה לשנות אווירה והולך לעבוד בדובאי או ביוון".
לאחר הפציעה הקשה, חבריו ובני משפחתו של אשכר ליוו אותו בעת האשפוז. "בבית החולים", משחזר אטיאס, "מסתכלים על המסך עם המדדים. דופק 60, לחץ דם תקין, פועם כמו חיה – התמלאתי אופטימיות, הנה אתה יוצא מזה. בלילה של היום הרביעי החלה הידרדרות, אבל ידענו שאם מישהו יכול לצאת מזה זה רק אתה. אבל השבוע קיבלתי הודעה מהצוות 'אור עזב אותנו, מתחיל מבצע להשתלת איברים'. חיית כאיש ברזל, נפלת כאיש ברזל. תודה על רגעים מדהימים". ליבו של אשכר הושתל בגבר בן 65, כבד בגבר בן 75 ואונת כבד בתינוק בן שנה ושלושה חודשים, כליה בבת 52 וכליה נוספת בבן 59.
"באחד־עשר הימים שאור היה בבית החולים והיינו לידו, חווינו מעין פרידה ארוכה וכואבת", סיפר לנו אחד מחבריו הקרובים. "אני מכיר אותו מגיל 15, בעקבות תחביב משותף – אופנועים. אור היה מוכשר מאוד והישגי מאוד, אבל לא רץ להראות את זה לאף אחד. היה רוכב כמו אלוף, אבל עם עצמו, בשקט שלו, מופנם וצנוע.
"הוא היה מתמקח איתי – אילו תרגילים לעשות במקום לצאת לריצה. הייתי צריך לדחוף אותו לעבור בוחן מסלול. כשהחל להתאמן מרצון לא האמנתי למראה עיניי. הוא צלח טריאתלון, מרתון, איש ברזל"
"אור יצר לעצמו חיים מיוחדים. היינו יחד גם בצה"ל, הוא היה מוכשר ובולט מאוד. השיא היה לאחרונה, כששנינו התחרינו בתחרויות איש הברזל והגענו יחד לאליפות העולם. זה היה חלום של שנינו, והוא השיג אותו בחצי מהזמן שלקח לי. הוא היה אדם שיש לו מטרה ועושה הכול כדי לעמוד בה ומצליח. החברים שלו העריכו והעריצו אותו, וכל אחד הרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו. בכל חתונה הוא היה הכי שמח ומשמח".
בהספדים שנשאו בני המשפחה בהלוויה ניכר הכאב – ולצידו ניכרה גם גאווה רבה. "אחי הגדול, לא יכולתי שלא להתפעל ולהעריץ אותך", אמר אייל אשכר מעל מיטתו. "תמיד נשאתי בגאווה את התואר 'אח של אור', והתמוגגתי כשהייתי פוגש אנשים מעולמך שאמרו שאני דומה לך בדיבור ובהתנהגות. זכיתי להביע את אהבתי הרבה אליך בשיחה שלנו שהפכה להיות האחרונה, ואני מקווה שהרגשת אותה בכל ימי חייך".
אשכר בלט גם בעבודתו. "אנחנו חברים עוד מ־2015", מספר עמיתו אלי זילברמן, "אבל ההיכרות המעמיקה התחילה ב־2018, כשעבדנו בחברה ששמה 'שוקיט'. בשנה האחרונה עבדנו יחד בחברת 'ריף טקנולוג'י'. אין מצב שמישהו במשרד לא קיבל ממנו חיוך ו'בוקר טוב'.
"אי אפשר היה לא לשים לב לנוכחות שלו. חתיך, חייכן, חכם ומרשים בכל קנה מידה, חבר אמת ואדם מצטיין. כל דבר שנגע בתחומי האחריות שלו – הוא עשה הכול כדי להיות בפרטים שלו, והתעקש לחקור, להוביל ולדעת.
"בימים האחרונים נברתי בהודעות שלנו מימי שוקיט, ונתקלתי בהודעה שסיכמה הכול. סיפרתי לו על בעיה, והוא כבר הסביר איך הוא פתר אותה. כל שיחה או הקלטת הודעה שלו נפתחה בקול רם ומחויך. כמו שהוא גרם לי להרגיש כל כך טוב בקרבתו, אני לומד כעת כמה הוא נגע במאות אנשים אחרים".
