פעמים רבות בחיי ביקרתי בקיבוץ טירת־צבי, ופעמים רבות גם פגשתי את אמנון שפירא, אחד המזכ"לים המיתולוגיים של בני עקיבא. אבל הפעם הנסיעה והפגישה יצרו מועקה בלב. בבוקר, כשידיד משותף כתב לי שהוא שמח על כך שאני נוסע לראיין את אמנון על ספרו החדש, כתבתי לו בתגובה שאני "נרעש ונפחד" לקראת הפגישה.
כי אמנון, אחד האנשים האנרגטיים ביותר שהכרתי, כבר היה חולה מאוד; בן 88, ולאחרונה אובחן כחולה בניוון שרירים. בניגוד לחולים צעירים יותר במחלה, שתוחלת חייהם מגיעה לפחות לכמה שנים, מחלתו של אמנון התקדמה במהירות רבה. רק שלושה חודשים עברו מאז האבחון, וכבר דיבורו היה כבד וקשה מאוד. הפגישה, לפיכך, התקיימה לא בביתו שבקיבוץ, אלא בביתן הסיעודי שבנה הקיבוץ לחבריו הנזקקים לכך. אל השיחה הצטרפו שלושה מששת ילדיו: שתי הבנות נחמק'ה ומירב, והבן הלל. הבנות הן שעזרו לי, ולמעשה לכל מי שביקש לאחרונה לשוחח עם אמנון, להבין את דיבורו.
השיחה התנהלה אפוא באיטיות ובקושי, אבל היא הייתה חשובה לאמנון והוא התאמץ מאוד לקיים אותה. בימים אלה יצא לאור ספרו השלישי, "מה חידשה היהדות בעולם? התנ"ך – 80 מהפכות" (בהוצאה משותפת של הקיבוץ הדתי והוצאת טפר), ואמנון רצה מאוד להביא את בשורת הספר, שמבחינתו היא בשורת התורה, לציבור הרחב, למעשה לעולם כולו.
אמנון שפירא נולד בתל אביב ב־1935, בן למשפחה שהגיעה לארץ מאוקראינה. הוא עשה את כל המסלול הקלאסי של חניכי בני עקיבא באותם ימים: חניך בסניף בדרום תל־אביב, מדריך, יציאה ל"הגשמה" בגרעין נח"ל של שבט גאולים, והתיישבות בקיבוץ טירת־צבי שבעמק בית שאן. כמי שסיים לימודי תואר ראשון ושני בתלמוד ובתנ"ך, הוא שימש לאורך השנים מורה למקצועות האלה בתיכון הקיבוצי, ומשם יצא לשלל משימות של הקיבוץ והתנועה; אם כמזכיר פנים בקיבוצו, ואם כשליח בני עקיבא בארה"ב. בשנת 1978 אף נבחר למזכ"ל בני עקיבא.
צפו: אמנון שפירא רוקד עם הרב דרוקמן בנטיעות בעמונה:
Video: צילום: תנועת בני עקיבא
כששאלתי את אמנון על ההישגים הגדולים של חייו, הוא ענה מיידית: "המשפחה". אבל כשהשאלה עברה למישור הציבורי, גם כאן תשובתו היתה חד־משמעית: "בני עקיבא, בכל התפקידים שמילאתי בתנועה". הוא אפילו לא היסס לומר ש"תפיסת בני עקיבא היא הזרם המרכזי של היהדות". רוצה לומר: כל שאר הזרמים הם זרמים משניים, הסוטים מדרך המלך.
את הקביעה המהפכנית הזו הוא נימק בשני נימוקים: "תפיסת בני עקיבא בנויה על רעיון 'המרד הקדוש' (המעניקה לגיטימציה למרוד בסמכויות ציבוריות ותורניות למען ערכים מקודשים; י"ש), וגם התורה מבטאת רוח של מרד למען ערכים מקודשים. הדבר השני הוא רעיון תורה ועבודה. בניגוד לתרבויות אחרות, שראו בעצם העבודה עונש שנגזר על האנושות, התורה רואה בעבודה ערך. עוד בגן עדן ניתן לאדם התפקיד של 'לעובדה ולשומרה', והמדרש גם אומר על הפסוק 'ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות', שכשם שיש מצווה על השביתה כך יש מצווה על העבודה. העונש שנגזר על האדם בעקבות חטא גן עדן אינו עצם העבודה, אלא העבודה מתוך יגיעה".
ממש לפני סיום הראיון, העזתי לשאול את השאלה הקשה ביותר: מחלת ניוון השרירים היא אחת המחלות היותר קשות ופוגעות בכבוד האדם. האם הוא חש כעס, טרוניה, כלפי הקב"ה בעניין זה? אמנון חייך: "לא. אני באמת לא מבין למה זה לא עורר אצלי שום שאלה באמונה". ונחמק'ה ביתו הוסיפה שוב: "ישבתי עם אבא כשהוא קיבל את האבחון של המחלה. שאלתי אותו: אתה כועס עליו? הוא הסתכל עלי בפליאה: מה פתאום". הבן, הלל: "לאורך כל תקופת המחלה אנחנו שומעים ממנו כל הזמן את המשפט 'אני האדם המאושר בעולם. זכיתי למה שאבות אבותיי יכלו רק לחלום עליו ולא זכו'".
הריאיון המלא יתפרסם מחרתיים (שישי) במוסף "שבת" של מקור ראשון
