"הערצנו את הקצינים האלה, ראינו בהם מופת. כעת כל האמון מתנפץ לעינינו"

הרב אלי סדן לא היה זקוק להפגנות המחאה הסוערות ולעימותים המתפרצים בין חלקי החברה בישראל כדי לדעת שמדינת ישראל עומדת לפני שבר גדול ומסוכן, רעידת אדמה של ממש. לפני כמה שנים התבקש הרב, הנחשב למייסד המכינות הקדם־צבאיות, על ידי מי שהיה אז השר לעניינים אסטרטגיים, בוגי יעלון, לארח במכינה קבוצה מחבריו. כשסיים לספר להם על המכינה ומטרותיה, פנה אליו אחד הנוכחים וביקש הסבר לאירוע שהתרחש באותה תקופה בבה"ד 1, כאשר כמה צוערים יצאו מהופעה של להקת זמר שהשתתפו בה בנות.

האומנם מפקדים אלה, שחינכנו את עצמנו ללכת אחריהם מתוך אמון מוחלט, באמת חושבים שהגיע קץ הדמוקרטיה? או שאולי הם משקרים במזיד לצורך פוליטי?"

"אם השאלה הייתה נשאלת בסגנון ענייני", הוא אומר, "הייתי מסביר כמובן מה שאמרתי וכתבתי כמה פעמים, שלדעתי הבחורים טעו. הם היו יכולים לשים אטמי אוזניים ולהוריד את הראש בשקט, ולאחר מכן להגיש שאילתא למה מכניסים אותם למצבים כאלה במרמה, שהרי אמרו להם שהם אמורים להשתתף בדיון בנושא 'לימודי טקטיקה'. אבל השואל תקף באגרסיביות ובגסות והרגשתי שיש באוויר משהו אחר. עניתי: 'יושב כאן השר לאסטרטגיה, הוא מן הסתם חושב שהאיום הקיומי החמור ביותר זה איראן. אני סבור שהאיום הקיומי החמור ביותר למדינת ישראל הוא שנאת החינם בתוכנו, וקשה יותר לטפל בזה מאשר בגרעין האיראני'. השואל ניסה להתפרץ לתוך דבריי, אבל חבריו השתיקו אותו ואמרו 'אתה יודע שהרב סדן צודק'. אז חשבתי שזו אפיזודה, עכשיו אני לא חושב כך. לאחרונה גיליתי שהם כנראה ידעו והכירו דברים שאני לא חלמתי על קיומם".

מאז ראשיתן של תופעות הסרבנות והאיומים בהפסקת ההתנדבות ביחידות מובחרות, במסגרת המחאה נגד הרפורמה המשפטית, ביקשנו לשמוע את דעתו של הרב סדן כמי שהקים את המכינה הקדם־צבאית הראשונה בישראל, ואף זכה בפרס ישראל על מפעל חייו. במשך השנים נתקל הרב סדן במקרים מורכבים שהציתו ויכוח לוהט על גבולות הציות לרשויות מול ההלכה, ואף כתב מאמרים ופרסומים חשובים בנושא. מפאת מצבו הבריאותי, התאפשר לקיים את הריאיון רק השבוע. בחודשים האחרונים סובל הרב סדן ממחלה בכלי הדם המרתקת אותו לביתו. הוא גילה את דבר מחלתו באיגרת לתלמידי המכינה. במהלך השבועות שביקשנו לדבר איתו אושפז פעמיים ולא היה מסוגל לשוחח איתנו. השבוע, אחרי ששוחרר מבית החולים שערי צדק, התאושש ואף כתב מאמר בנושא הרפורמה המשפטית והמצב החברתי, ואותו הוא עומד להפיץ בין תלמידיו.

גילו של הרב סדן הוא כגיל המדינה; הוא נולד יום לפני שדוד בן־גוריון נשא את הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח. כעת הוא רואה כיצד אותה מגילת עצמאות הופכת בידי גורמים פוליטיים לקרדום לחפור בו.

"בכל שנה אני מראה לאנשים את שמות החותמים על מגילת העצמאות", אומר הרב סדן, "והנה בין החותמים לא הייתה הסכמה כמעט בשום נושא, חוץ מדבר אחד – הצורך בהקמתה של מדינה יהודית. העיקרון הזה רועד כעת מול המחאה האלימה. במשך שנים גורמים בתקשורת עסקו ללא הרף בהסתה נגד המתנחלים, החרדים והדתיים. חשבנו במשך השנים 'מילא, ידברו, עם ישראל חי'. אבל מתברר שכמות הרעל ששקעה בנפשות האנשים היא גדולה מאוד, הרבה מעבר למה שחשבתי. אין ספק שיש פוליטיקאים נמוכים ואנשי תקשורת שעושים כל שביכולתם כדי ללבות את האש. אבל העובדה שהאש התפשטה כל כך מהר ותפסה ציבור גדול, כולל אנשים איכותיים מאוד, מעידה על משהו עמוק יותר. יש פחד, שנאה וקנאה בלתי רציונליות שמסתתרים עמוק בנפש, וכעת הם מתפרצים".

כלומר, זו לא הרפורמה שעומדת פה על הפרק?

"ממש לא. הרפורמה המשפטית היא הזדמנות לקחת נושא שיש עליו הסכמה, ולהוציא לפועל את כל הכעס והאיבה שכנראה היו מתחת לפני השטח זמן רב. הרפורמה המשפטית היא תירוץ, היא לא הסיבה. היא מאפשרת לכוחות נסתרים לצאת אל הפועל. לכן המצב מסוכן ומסובך מאוד".

מדוע התפתחה שנאה כה גדולה, לדעתך?

"רק הקב"ה בוחן כליות ולב. אני לא מתיימר להסביר מה שמתחולל בלבבות אלה שפועלים בצורה כל כך אלימה וטוטאלית, כשבפועל הם מאיימים לפרק את המדינה אם דרישותיהם לא יתקבלו. כמו אותה אם במשפט שלמה שאמרה 'גם לי גם לך לא יהיה, גזורו'. 'אם המדינה לא תהיה כמו שאנחנו חושבים – נפרק אותה או נרד ממנה, ועל כל פנים לא נמשיך להיאבק על קיומה'. זה הטיעון שבא לידי ביטוי בסרבנות המילואימניקים".

זה אפילו לא "רק לא ביבי"?

"השנאה לביבי, שעל אף חסרונותיו היה ראש הממשלה שקידם את מדינת ישראל יותר מכל ראשי הממשלה שכיהנו אחרי בן־גוריון – ודווקא בתחומים שחשובים לציבור המכונה 'שׂמאל', כגון כלכלה, עלייה ברמת החיים, הייטק, יציאה מהבידוד המדיני, יצירת הסכמי אברהם, הסכמים מסחריים עם שתי מדינות ענק כמו סין והודו, ועוד – היא לא רציונלית. גם השנאה לדתיים, לחרדים, ל'מתנחלים', ובכלל לאנשי ימין בעלי תפיסה לאומית חזקה, וממילא ליוצאי עדות המזרח שבתחושותיהם הבריאות והטבעיות מחזקים את המגמה הזו, היא לא רציונלית".

סטירת לחי מצלצלת

חניכיו של הרב סדן, ראש מוסדות "בני דוד" בעלי ובהם המכינה המציינת 35 שנה להקמתה, ממלאים כמעט את כל שדרת הפיקוד בצה"ל. יש לו מניית יסוד בתמורה הדמוגרפית־סוציולוגית שהתחוללה בדור האחרון במערך הקרבי של צה"ל. המון כיפות סרוגות. והנה, הוא עומד נדהם מול מה שקורה כעת לצבא. במשך שנים רבות, אומר הרב, זלזלנו בהסתה הפראית של כלי התקשורת למיניהם, והיינו בטוחים שהבריאות הנפשית של העם היושב בציון תדע לסנן את הדברים. כעת מתברר שטעינו. יש כאן, לדעתו, צירוף של בורות מוחלטת בהכרת הציבור הלאומי והדתי ושאיפותיו, וזהו כישלון של מערכת החינוך, יחד עם ההסתה שמתיישבת בלבבות בהיעדר היכרות אמיתית עם המציאות. כך מצליחים אט אט ליצור דמוניזציה לציבור שלם.

איך אתה רואה את מה שקורה כעת בצבא?

"סרבנות אנשי המילואים היא תופעה מזעזעת. כאשר אדם מקבל פקודה בלתי מוסרית בעליל, פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה – הוא חייב לסרב פקודה. זה קרה בכפר־קאסם, זה קרה בתקופת רבין כשהכו פלסטינים באלות, ואני לא זוכר מקרה נוסף במשך 75 שנות קיומו של צה"ל. כל הטייסים ויוצאי היחידות המובחרות והטכנולוגיות לא קיבלו כעת שום פקודה לבצע דבר לא מוסרי. אם יהיה דבר כזה – וסביר מאוד שלא יהיה – זו תהיה זכותם וחובתם לסרב. אבל מה שקורה היום הוא לא סירוב לבצע פקודה בלתי מוסרית, אלא ניצול של התפקיד הצבאי כדי ליצור לחץ פוליטי לביטול הרפורמה.

"שנים רבות הערצנו את האנשים האלה וראינו בהם מופת. לכן מאות בוגרים שלנו הגיעו לשרת ביחידות אלו. כעת כל האמון הזה הולך ומתנפץ לנגד עינינו. ואיפה המפקדים הבכירים? האם הם לא מבינים שיש פה 'הפיכה צבאית', כלומר שהצבא מנצל את כוחו ואת ההכרח הקיומי בתפקודו כדי לאיים על הכנסת לשנות את החלטותיה? והיכן הם אותם אנשים שחינכו אותנו במשך עשרות שנים להפריד בין הצבא והפוליטיקה, ואנחנו האמנו בהם והלכנו אחריהם?

"במשך 35 שנים אני מחנך אלפי תלמידים לתת אמון מוחלט בשיקול דעתו של הדרג הביטחוני, להאמין ביושרם של מפקדיהם. גם כאשר נראה לנו לפעמים ששיקול הדעת מוטעה, אני מדגיש: זה העם שלנו, זה הצבא שלנו, זו המדינה שלנו ואיתה אנו הולכים באש ובמים, יהיה מה שיהיה. היום אני חש שקיבלתי סטירת לחי מצלצלת. האומנם מפקדים אלה, שחינכנו את עצמנו ללכת אחריהם מתוך אמון מוחלט, באמת חושבים שהגיע קץ הדמוקרטיה? זוהי הערכת המציאות שלהם? או שאולי הם משקרים במזיד לצורך פוליטי? האם הם לא מבינים שהם שותפים למהפכה צבאית שמפוררת את צה"ל? אני המום מהתופעה, ואין לי תשובות. איך אומַר לצעירים, לדורות הבאים של חיילים וקצינים, שיסמכו על מפקדיהם מפני ששיקוליהם ענייניים, אובייקטיביים ואחראיים, ושרק היושר וטובת עם ישראל עומדים לנגד עיני המפקד?"

אני מניח שבימים האלה אתה גם נזכר בתקופת ההתנתקות מגוש קטיף.

"העוולות שגרמו לנו בגוש קטיף ובאוסלו, הן לאין ערוך יותר משמעותיות משינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. ולמרות העוולות שנעשו בגירוש, ואף שבית המשפט העליון לא התערב מול פגיעה קשה בזכויות מיעוט של המתיישבים, וגם כאשר ביקשנו להמתין ולעצור את התהליך עד שיימצא פתרון מגורים הולם ל־8,000 איש, אף אחד לא הקשיב לנו – גם אז יצאתי בתקיפות נגד כל גילוי של סירוב פקודה. מתוך מאות רבות של בוגרי 'בני דוד', חיילים וקצינים, כולל יחידות מובחרות – לא היה אחד שסירב. כל קציני צה"ל הבכירים דיברו באותה תקופה על לכידות, על אחריות ועל החובה שלא לפורר את הצבא. לאן נעלמה הרוח הזאת?

"במיוחד מזעזעת אותי העובדה שבין מובילי המחאה יש אנשים שהיו רמטכ"לים וראשי מערכת הביטחון. עשרות שנים הם הסבירו לנו שצריך להפריד בין צבא לפוליטיקה. האומנם כל הערכים והעקרונות שלהם נעלמו ברגע שהשתחררו מצה"ל ונכנסו לשדה הפוליטי? קשה לי להבין את התופעה הזו. מאנשים כאלו אני לא מסתפק בגילוי דעת נגד תופעת הסרבנות, אלא מצפה מהם לקחת את ההגה ולהוביל בכיוון הנכון. מפקדים רבים שסמכנו עליהם, מגמגמים או מסתפקים במחאה פורמלית ואינם לוקחים פיקוד. זה מחריד.

"אני קורא לקצינים: אנא, עצרו את רכבת החורבן הדוהרת קדימה, קחו אחריות על מה שקורה. צה"ל היה במשך עשרות שנים מופת ללכידות, לשיקול דעת אחראי, פינת חמד בתוך החברה בישראל, הוכחה שאפשר לנהוג באחריות הדדית ולהילחם כתף אל כתף למען העם והארץ. שמרו על צה"ל, אין למדינת ישראל קיום בלעדיו. לפני כולם, מפקדיו לשעבר צריכים לקחת אחריות על המצב ולאזן את הדברים שמתרחשים. אין ספק שגם לאחר שהגל העכור הזה יעבור, נזדקק לשנים רבות כדי להחזיר את האמון והכבוד לקצונה הבכירה בצה"ל".

האם גם לחניכים שלך יש קווים אדומים?

"בתקופת גוש קטיף כתבתי חוברת ובה הסברתי שאנחנו לא מסרבים פקודה ולא מממשים עמדה פוליטית או חברתית דרך הצבא, אלא אם כן מקבלים פקודה שהיא נגד התורה או בלתי חוקית בעליל. גוש קטיף לא היה תלוי בצבא, שהיה רק הזרוע המבצעת, ולכן גם מי שמפנה אינו עובר שום איסור. המדינה קיבלה החלטה והצבא עמד לפנות את האזור, והיו שתי אפשרויות: להשאיר במקום את מי שרוצה, או לפנות בכוח שכן זו אחריות המדינה כלפי התושבים".

האם בעקבות הסרבנות שמגיעה ממחנה מאוד ספציפי, צה"ל אמור לשנות את מדיניות הגיוס שלו?

"בינתיים לא מינו אותי לראש אכ"א… אענה לך תשובה כללית: יש סכנה גדולה מאוד בלסמן את מי מגייסים ואת מי לא. מצד שני, מישהו צריך לעשות חשבון נפש על מה שקרה".

כן להקשבה, לא לכניעה

הרב סדן מספר שהשתתף בהלוויית מנחם בגין, אף שהייתה לו ביקורת גדולה על הסכם קמפ־דיוויד שבו הכיר בגין בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני על ארץ ישראל, ושלדעתו סלל את הדרך למה שהתפתח לאחר מכן להסכמי אוסלו – זאת כיוון שבאלטלנה ובסזון בגין מנע מלחמת אחים. להלוויית רבין, לעומת זאת, לא הלך, אף שהיה רמטכ"ל ששת הימים, כיוון שהיה מפקד "התותח הקדוש" שירה על אלטלנה. "בספרו 'פנקס שירות' הוא כתב שאחרי שאנשי אלטלנה קפצו למים, הגיעו אנשי אצ"ל לחוף וצעקו לפלמ"חניקים להפסיק לירות כי בגין נמצא במים, אבל אז האש דווקא גברה. לא יכולתי לסלוח לו על זה", אומר הרב סדן.

כדי להשקיט את הרוחות הודיע ראש הממשלה על הפסקת החקיקה. האם זו לא כניעה ללחצים הגדולים שבעיניך נובעים משנאה והסתה?

"יש החושבים שבשביל השלום אנחנו צריכים לוותר על עמדותינו, ובזה נוכל להחזיר את השלום והאהבה ההדדית למקומם. זוהי טעות. תביעת האמת היא לא טקטיקה חברתית. חותמו של הקב"ה אמת, ויסוד החיים הוא העמידה על האמת. האדם צריך תמיד לחשוב ולברר לעצמו אולי אני טועה, ולכן צריך להקשיב היטב היטב, באופן חופשי ואמיתי, לטענות ענייניות של החולקים עלינו, ולהיות ישר ואמיץ להודות בטעות כאשר מתברר שיש טעות. אבל תהום פעורה בין אותה גבורה המופיעה אצל אדם שמבחין בשׂכלו שטעה ומוכן להודות בזה, ובין כניעה הבאה מתוך חולשת נפש, מתוך כניעה לאיומים ומתוך חוסר גבורה לעמוד מול מצבים מורכבים.

"ברור כשמש שחובתנו לחזור ולבחון כל פרט בעמדותינו, ולנסות לחפש האם מאחורי בליל הטענות והאיומים של השמאל לא מסתתרת גם סברה אמיתית שאנו צריכים להתחשב בה. ברור שאנחנו חותרים להסכמה לאומית נרחבת, אבל כניעה וּויתור על האמת אינה הסכמה לאומית, וגם לא הדרך הנכונה לשלום, כיוון שהעוול שממשיך להתקיים ימשיך להציק ויגרום להתפוצצות מחודשת. בוודאי אני תומך בהתבוננות חוזרת ונשנית בכל פרטי הרפורמה המשפטית מתוך הקשבה למתנגדיה, כדי לבחון האם יש פרטים שהשינוי בהם לא יעצור את הרפורמה הנדרשת אבל עשוי לרכך אותה ולהביא אותה למקום שגם מתנגדיה יוכלו לחיות איתה בשלום – בתנאי שאכן יש פרטים מסוג זה. אבל הדרישה לעצור את כל הרפורמה היא לא מוסרית ולא הגיונית. אני מקווה שיש אנשים שמוכנים לשבת על הפרטים באופן ענייני כדי לחפש מקום של הסכמה לאומית רחבה".

איך יוצאים מזה?

"אין לי פתרון קסם, אבל אולי אוכל להציע כמה עקרונות חשיבה. החכם מכל אדם לימד אותנו: 'בְּאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן'. כלומר, מדון לא יכול להתלקח אלא אם כן שני הצדדים נוטלים בו חלק. אסור לנו בשום אופן להיגרר, לא לסגנון ולא לתוכן שיש כיום ברחוב. המחשבה שעל ידי אלימות מילולית נצליח להשתיק את הצד השני היא טעות טרגית. אדרבה, היא מלבה את האש, וזה בדיוק מה שהם מעוניינים.

"אבל לא רק מסיבות טקטיות, אלא מצד האמת. ראשית, אלה באמת האחים שלנו, לא רק כסיסמה, ואחים לא בוחרים. אין לנו עם אחר ולא מדינה אחרת. צריך שנפנים ונרגיש ונבין ונתייחס לכל אחד מעם ישראל, ימין או שמאל, חילוני או חרדי, אשכנזי, אתיופי או מזרחי – כמו שאנו מתייחסים לאח הביולוגי שלנו. אי אפשר להתיר קשר דם עם אח, גם אם הוא לא מתנהג בצורה שהיינו מצפים. התשובה היחידה לשנאה זו אהבה, אהבת אמת. לא טקטיקה או העמדת פנים, אלא הפנמה עמוקה שאנחנו ביחד, תמיד בכל מצב. בהשאלה מהשיר הידוע: 'ארץ ועם בהם נולדנו, ארץ ועם בהם נחיה – יהיה מה שיהיה'.

"אנחנו מאמינים שעם ישראל הוא עם אחד, והקב"ה משרה שכינתו בתוכנו כשאנחנו מאוחדים. שנאת חינם לקחה אותנו לאלפיים שנות גלות, כך שזה האיום האסטרטגי הגדול ביותר. כתוב בספרים הקדושים שכאשר בני ישראל עושים תשובה, הקב"ה מעמיד אותם בניסיון כדי לראות אם אכן שבו בתשובה גמורה. חילוקי הדעות של היום הם חלק מאותו ניסיון, כדי שנראה האם הפנמנו שהמחלוקת בין הקנאים למתונים היא זו שהחריבה את היכלנו. והתשובה הגמורה היא בהבנה שתפקידנו למנוע את הקרע שהיה אז. אחרי הכול, מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, ועם ישראל כולו הוא העם שה' בחר בו, ועל כן אנו ממשיכים להיות נאמנים ומסורים למדינה, לצבא ולעמנו האהוב".