הרב אלי סדן לא היה זקוק להפגנות המחאה הסוערות ולעימותים המתפרצים בין חלקי החברה בישראל כדי לדעת שמדינת ישראל עומדת לפני שבר גדול ומסוכן, רעידת אדמה של ממש. לפני כמה שנים התבקש הרב, הנחשב למייסד המכינות הקדם־צבאיות, על ידי מי שהיה אז השר לעניינים אסטרטגיים, בוגי יעלון, לארח במכינה קבוצה מחבריו. כשסיים לספר להם על המכינה ומטרותיה, פנה אליו אחד הנוכחים וביקש הסבר לאירוע שהתרחש באותה תקופה בבה"ד 1, כאשר כמה צוערים יצאו מהופעה של להקת זמר שהשתתפו בה בנות.
"אם השאלה הייתה נשאלת בסגנון ענייני", הוא אומר, "הייתי מסביר כמובן מה שאמרתי וכתבתי כמה פעמים, שלדעתי הבחורים טעו. הם היו יכולים לשים אטמי אוזניים ולהוריד את הראש בשקט, ולאחר מכן להגיש שאילתא למה מכניסים אותם למצבים כאלה במרמה, שהרי אמרו להם שהם אמורים להשתתף בדיון בנושא 'לימודי טקטיקה'. אבל השואל תקף באגרסיביות ובגסות והרגשתי שיש באוויר משהו אחר. עניתי: 'יושב כאן השר לאסטרטגיה, הוא מן הסתם חושב שהאיום הקיומי החמור ביותר זה איראן. אני סבור שהאיום הקיומי החמור ביותר למדינת ישראל הוא שנאת החינם בתוכנו, וקשה יותר לטפל בזה מאשר בגרעין האיראני'. השואל ניסה להתפרץ לתוך דבריי, אבל חבריו השתיקו אותו ואמרו 'אתה יודע שהרב סדן צודק'. אז חשבתי שזו אפיזודה, עכשיו אני לא חושב כך. לאחרונה גיליתי שהם כנראה ידעו והכירו דברים שאני לא חלמתי על קיומם".
איך אתה רואה את מה שקורה כעת בצבא?
"סרבנות אנשי המילואים היא תופעה מזעזעת. כאשר אדם מקבל פקודה בלתי מוסרית בעליל, פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה – הוא חייב לסרב פקודה. זה קרה בכפר־קאסם, זה קרה בתקופת רבין כשהכו פלסטינים באלות, ואני לא זוכר מקרה נוסף במשך 75 שנות קיומו של צה"ל. כל הטייסים ויוצאי היחידות המובחרות והטכנולוגיות לא קיבלו כעת שום פקודה לבצע דבר לא מוסרי. אם יהיה דבר כזה – וסביר מאוד שלא יהיה – זו תהיה זכותם וחובתם לסרב. אבל מה שקורה היום הוא לא סירוב לבצע פקודה בלתי מוסרית, אלא ניצול של התפקיד הצבאי כדי ליצור לחץ פוליטי לביטול הרפורמה.
"שנים רבות הערצנו את האנשים האלה וראינו בהם מופת. לכן מאות בוגרים שלנו הגיעו לשרת ביחידות אלו. כעת כל האמון הזה הולך ומתנפץ לנגד עינינו. ואיפה המפקדים הבכירים? האם הם לא מבינים שיש פה 'הפיכה צבאית', כלומר שהצבא מנצל את כוחו ואת ההכרח הקיומי בתפקודו כדי לאיים על הכנסת לשנות את החלטותיה? והיכן הם אותם אנשים שחינכו אותנו במשך עשרות שנים להפריד בין הצבא והפוליטיקה, ואנחנו האמנו בהם והלכנו אחריהם?
"במשך 35 שנים אני מחנך אלפי תלמידים לתת אמון מוחלט בשיקול דעתו של הדרג הביטחוני, להאמין ביושרם של מפקדיהם. גם כאשר נראה לנו לפעמים ששיקול הדעת מוטעה, אני מדגיש: זה העם שלנו, זה הצבא שלנו, זו המדינה שלנו ואיתה אנו הולכים באש ובמים, יהיה מה שיהיה. היום אני חש שקיבלתי סטירת לחי מצלצלת. האומנם מפקדים אלה, שחינכנו את עצמנו ללכת אחריהם מתוך אמון מוחלט, באמת חושבים שהגיע קץ הדמוקרטיה? זוהי הערכת המציאות שלהם? או שאולי הם משקרים במזיד לצורך פוליטי? האם הם לא מבינים שהם שותפים למהפכה צבאית שמפוררת את צה"ל? אני המום מהתופעה, ואין לי תשובות. איך אומַר לצעירים, לדורות הבאים של חיילים וקצינים, שיסמכו על מפקדיהם מפני ששיקוליהם ענייניים, אובייקטיביים ואחראיים, ושרק היושר וטובת עם ישראל עומדים לנגד עיני המפקד?"
הריאיון המלא יתפרסם מחר (ו') במוסף 'יומן' של מקור ראשון
