לכאורה הרעיון פשוט: תוכנית ובה בובות ודמויות בשר ודם, שמלמדות ילדים מסרים של אחווה, חברות ושוויון. כך, ב־22 באוקטובר 1996, באה לעולם "אוליצה סזאם" – הגרסה הרוסית של "רחוב סומסום", ששודרה במשך 15 שנה כמעט.
אבל הדרך ליישום הרעיון הפשוט לא הייתה פשוטה, אם תשאלו את נטשה לאנס־רוגוף, המפיקה הראשית של הסדרה ברוסיה. בתחילת שנות התשעים, כשהגיעה לאימפריה הסובייטית שאך זה התמוטטה, היא גילתה עד כמה מסובך להפיק סדרה כזו בעולם מתפורר מעין זה.
שלושים שנה אחר כך היא אפילו כתבה על זה ספר. "רחוב סומסום היא תוכנית מדהימה לילדים. כבר כשעלתה לראשונה, אי אז בשנות השישים, היא הייתה מתוחכמת להפליא בהשוואה למה שהיה אז", מספרת לאנס־רוגוף. "רוב הסדרות של אז היו בלי מסרים, בלי חשיבה ובלי תחכום. רחוב סומסום הייתה משהו רענן ומקורי להפליא. היו שם סוגיות שלא טופלו מעולם בתוכניות ילדים, כמו שוויון ונושא הגזע. ברגע ששמו בובות בצבעים שונים, כמו כתום, סגול, כחול, זו הייתה מטאפורה לגזע. כך הצליחה התוכנית לטפל בנושאים הרגישים והנפיצים הללו באמריקה של אז, ובאופן מאתגר ומבריק".
היה רגע שבו חמושים עם רובי קלשניקוב השתלטו על האולפן. במסגרת ההשתלטות, שכללה חיילים לבושי מדים, הוחרמו תסריטים, ציוד ותפאורות של התוכנית – ואפילו בובה בגודל טבעי של אלמו, ששימשה כקמע המשרד
אי אפשר להתווכח עם ההצלחה. כבר 52 עונות משודרת רחוב סומסום בארה"ב, וקשה לספור כמה ילדים גדלו על ברכיה של התופעה הזו, ששודרה לראשונה ב־1969. אבל עיבוד התוכנית לקהל הילדים הרוסי הוא מבצע מעניין. "אתה לא יכול לעשות 'העתק והדבק' של הגרסה האמריקנית לרוסיה", אומרת לאנס־רוגוף. "גם לא רצינו לעשות את זה, כי המטרה שלנו לא הייתה לייבא לרוסיה תוכנית טלוויזיה אמריקנית. הרצון שלנו היה לייצר תוכנית מקורית, שתשקף את התרבות והערכים של החברה הפוסט־סובייטית ברוסיה – בדיוק כמו שהתאמנו את התוכניות של רחוב סומסום בכל המדינות שהפקנו בהן את הסדרה עד אז".
זה בעצם הסיפור הייחודי של רחוב סומסום – לא התאמה של סדרה אמריקנית, אלא סדרה שהורכבה פרטנית לכל מדינה. לכל מדינה היו דמויות משלה, שעוצבו באופן ייחודי בעזרת צוות מאותה המדינה. לא תמצאו דמויות זהות. קחו לדוגמה את הגרסה הישראלית, מקיפי בן קיפוד ועד מויש'ה אופניק: לא תוכלו למצוא דמויות כאלה באף מדינה. אותו הדבר נכון גם למקום שהסדרה מתרחשת בו, התפאורה עצמה. בדרום־אפריקה זה שוק, בנורווגיה – תחנת רכבת. במקסיקו שוהים בכיכר, אצלנו בישראל נמצאים ברחוב שכונתי.
"אצל הרוסים – במקרה הזה הסיפור כבר לא היה פשוט. אנחנו והצוות המקצועי החלטנו שהמקום ש'רחוב סומסום' הרוסי צריך להתרחש בו הוא חצר בסגנון רוסי מסורתי, אבל שיהיה גם חדשני, שישלב. רצינו שזו תהיה סביבה אמיתית שילדים יכולים לעשות בה טעויות וללמוד מהן, ולא איזו פנטזיה כמו הצגת ילדים שבה הקוסם מציל אותם", אומרת לאנס־רוגוף. "אבל חברינו הרוסים התבדחו: אם אתם רוצים חצר רוסית אמיתית, אתם צריכים מכוניות חלודות, שברי זכוכית ושכנים שמלשינים על השכנים שלהם. נכון שזו הייתה בדיחה, אבל זאת הייתה רוסיה של אותם ימים".
מה סוכם בסוף?
"הקבוצה יצרה תפאורה מפוארת, שלדעתי היא אחד הסטים הבינלאומיים הטובים ביותר בהיסטוריה של רחוב סומסום. החצר שילבה מאפיינים מכל ההיסטוריה הרוסית, פסלים ייחודיים ומבנים שהיטיבו ליצור אווירה שמצד אחד מתאימה לילדים, ומצד שני חיה פחות או יותר את המציאות".
בובות במחלוקת
סניפי מקדונלד'ס – התגלמות האמריקניות – הוקמו בכל פינה ברוסיה שלאחר נפילת האימפריה הסובייטית, וסימלו את המהפך הגדול שחלמו עליו בבירות המערב. המחשבה ששלטה אז הייתה שככל שרוסיה תהיה מערבית יותר, כך תהיה חלק מ"איתנו" ותביא ל"קץ ההיסטוריה והמלחמות".
ב־1973 גינה עיתון המפלגה הקומוניסטית הסובייטית את ההתרחבות הבינלאומית של "רחוב סומסום" וכינה אותה "דוגמה ברורה לניאו־קולוניאליזם מצועף בתרבויות". עם התפוגגות הקומוניזם סוף־סוף קמה לרחוב סומסום אפשרות להגיע לרוסיה – ובכל זאת, חברת ההפקה האמריקנית של הסדרה ניסתה להימנע מ"מערביזציה" של הגרסה הרוסית.
"כשעבדנו על הסדרה, לא הייתה לנו מטרה ליצור משהו מערבי או להפוך את הרוסים למערביים. זה משהו שמעולם לא היינו מעוניינים בו", אומרת לאנס־רוגוף. "חייתי ברוסיה במשך עשור כמעט, ולכן הכרתי את התרבות הרוסית. חשבתי שמי שרוצה שרוסיה תהפוך למערבית או מקדם מהלך כזה הוא פשוט תמים. עם זאת, הייתה לי ולעמיתיי הרוסים תקווה גדולה שיחד נוכל ליצור סדרה שתדגים חברה פתוחה, סובלנית וטובה יותר".
צוות התוכנית חיפש אילו ערכים לקדם, והתמקד לבסוף בנימוס. "זה ערך שממש עבר שחיקה ואבד במהלך עשרות שנות הקומוניזם. פעם אחר פעם הצוות הצביע על הצורך לקדם אותו. גם חופש הביטוי היה סוגיה שקידמנו מאוד בתוכנית".
לא רק התפאורה, הערכים והתרבות היו נושא לוויכוח בין הצוות האמריקני של התוכנית לבין עמיתיהם הרוסים, אלא גם הבובות. הללו גרמו לעימות לא קטן בין הצדדים. "היה ויכוח גדול מאוד בעניין הבובות", מספרת לנו לאנס־רוגוף. "הרוסים טענו שיש להם מסורת של תיאטרון בובות עוד מהמאה ה־16, ושהם לא צריכים את החבובות האמריקניות. 'רוצים לעשות את המופע עם החבובות הרוסיות המסורתיות שלנו, ולא עם הבובות החצי עירומות שלך', דרשו הרוסים. אנחנו, אגב, גם חשבנו שהן קצת מפחידות, וממש לא יתאימו להעברת מסרים. בסוף, כמו בכל דבר, הצדדים התפשרו".
לאחר תהליך ארוך באו לעולם קוביק, מפלצת כתומה שתפקידה לפתור בעיות; בושינקה, מפלצת ורודה שמוצאת את השמחה בכל דבר; וזליבובה, דמות רוסית עתיקה שנהנית לרקוד ויכולה להריח מוזיקה. אלה הן הדמויות שכיכבו לאורך 156 הפרקים שהופקו במהלך השנים.
גם המוזיקה הייתה נושא לוויכוח: הרוסים רצו רק מוזיקה קלאסית רוסית, אך הצוות של התוכנית הבהיר שמטרתה היא להציג בפני הילדים מוזיקה מכל העולם. הוויכוח נמשך חודשים, ולבסוף הרוסים התקרבו אל עמדת ארה"ב יותר מאשר האמריקנים התקרבו אליהם. כך חלפו ימי ההפקה בהתמודדות עם אתגרים, עד שלבסוף הסדרה הפכה ללהיט ענק.
אגב, גם בתקופת הנשיא ולדימיר פוטין – או בעשר שנות כהונתו הראשונות, לפחות – המשיכה "אוליצה סזאם" לרוץ. "הרוסים רצו מאוד שנבוא", אומרת לאנס־רוגוף על הממשלה הרוסית באותם הימים. "משרד החינוך הרוסי ממש דחף לכך, ואפילו שלח את סגנית השר לארה"ב. היא אמרה: 'אנחנו רוצים שתבואו. אנחנו לא רוצים תוכניות כמו רמבו או שליחות קטלנית, אנחנו רוצים תוכניות כמו רחוב סומסום'. מהצד האמריקני, אגב, מי שעודד את המיזם היה נשיא ארה"ב כיום ג'ו ביידן, שהיה אז סנאטור".
התוכן עצמו חולל לא מעט משברים: ההומור הרוסי מסתמך על אירוניה, פרודיה ומשחקי מילים, ללא מסורת של קומדיה שפונה לילדים. הצוות התעסק רבות בשאלה כיצד להתאים לרוסים את הביישנות הקלילה אבל גם המטורללת של אלמו ואת מפלצת העוגיות. אחד התסריטאים הרוסים הציע סצנה של מוזיקאים שמדברת על כך שהם מרגישים עצב בנפשם כשהם מנגנים שיר של סבל. תסריטאי רוסי אחר הציע בדיונים כיצד ללמד את האות D: חבובה פרוותית עצובה מנגבת רצפה באיטיות, וברקע יקריין קול – "D for Depressia" ("די מייצגת דיכאון").
רוגוף מספרת שהיא הציעה "להשתמש בזוג מוכרים בדוכן לימונדה כדי ללמד שיתוף פעולה, אך עמיתיי הרוסים נחרדו מהמחשבה להראות ילדים שעוסקים ב'פעילויות מסחר מלוכלכות'".
השתלטות עוינת
אחרי שהאמריקנים והרוסים הגיעו לדטנט – במקרה הזה, הסכמה על תוכני הסדרה – התרחשה סדרת אירועים מסתוריים, פליליים וקטלניים, שסיכנו פיזית את ההפקה והמשתתפים. במהלכם אפילו קופחו חייהם של חלק מהמעורבים. "בוקר אחד התפוצץ הרכב של הספונסר שלנו, והוא נשרף בכל חלקי גופו", אומרת לאנס־רוגוף. "למזלי לא הייתי ברכב. היה לי מזל גדול, נסעתי דרך קבע במכונית הזאת".
לאחר מכן נהרגו שניים מהמפיקים בבתיהם, ו"היה רגע שבו חמושים עם רובי קלשניקוב השתלטו על האולפן שהפקנו בו את התוכנית". במסגרת ההשתלטות, שכללה חיילים לבושי מדים, הוחרמו תסריטים, ציוד ותפאורות של התוכנית – ואפילו בובה בגודל טבעי של אלמו, ששימשה כקמע המשרד. לאנס־רוגוף מספרת שאחת ממפיקות התוכנית הציבה את עצמה בינה ובין כלי הנשק של החיילים, וכך הסתירה את לאנס־רוגוף בזמן שסיימה לשלוח באמצעות מכשיר הפקס מסמך הכרחי להמשך פעילות ההפקה. "חבר אחר בצוות ההפקה ניסה לחלץ את הבובה של אלמו, אבל החייל שתפס את הבובה נראה להוט להחזיק אותה".
מה הניע את האנשים שפגעו בכם? זו הייתה שנאה?
"זו שאלה טובה מאוד. הייתה התנגדות מסוימת ל'אוליצה סזאם'. ביטאו אותה עיתונאים שטענו כי מקורה של התוכנית הזו באמריקה, ושהיא נועדה לקדם אמריקניזציה של הרוסים. צריך לזכור שזו תקופה שבה אמריקנים רבים הציפו את ברית המועצות לשעבר, ולא לכולם היו כוונות טובות כמו לתוכנית הילדים שלנו.
"לדעתי, לא כל האירועים האלה היו בגלל ההתנגדות לתוכנית. ההשתלטות על האולפנים שלנו, לדוגמה, נבעה כנראה מהעובדה הפשוטה שהיו אז שתי תחנות טלוויזיה מרכזיות שהיה אפשר להוציא דרכן מסרים להמונים. מי שביקש להשתלט על תחנת הטלוויזיה ועל האולפן כנראה רצה פשוט לשלוט במוח ובלב של האוכלוסייה, ופחות לחבל בתוכנית שלנו.
"כשהתוכנית עלתה, הייתי גאה מאוד במה שעשינו ובמה שהשגנו. אחרי נפילת הקומוניזם, מעטות מהתוכניות שהופקו ברחבי רוסיה היו לילדים, משום שזה לא היה משתלם כלכלית. אנחנו הרכבנו צוות מוכשר ונלהב של אנשים שקיוו ליצור מציאות חדשה, חברה טובה יותר שתתבסס על חירות ושוויון – תחילה על המסך הקטן, ואחר כך זה יצא החוצה אל החיים האמיתיים".
במבט של שלושים שנה לאחור, התוכנית הצליחה?
"יש היום הרבה צעירים שלא רוצים להילחם במלחמת רוסיה־אוקראינה. ראינו יותר ממיליון צעירים יוצאים מרוסיה, ורבים מהם גדלו על רחוב סומסום והערכים שלה. הם גדלו על הערכים שלנו ועל קוביק ובושינקה, החבובות שלנו, וצחקו איתן בילדותם. אלה בדיוק מי שהיום לא רוצים את המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ומנסים לא להשתתף בה.
"לכן, לטעמי, זה מוכיח גם את ההצלחה שלנו. מהנתונים שהיו בידינו ידענו שב־11 אזורי הזמן של רוסיה, מיליוני ילדים צפו בתוכנית שלנו. אני פוגשת צעירים רוסים בכל העולם, וכשאני מספרת להם שאני הייתי המפיקה של רחוב סומסום שם – הם פתאום מחייכים וקורנים מאושר. זה מראה עד כמה התוכנית הזאת הייתה נערצת, עם השפעה עצומה על המדינה".
את חושבת שאפשר ליצור היום ברוסיה "רחוב סומסום" כפי שאתם יצרתם?
"לצערי לא, וזה קורע לב. אבל מלחמות נגמרות, וגם המלחמה הזאת תיגמר. חשוב לנו להיות מוכנים עם תוכניות כמו רחוב סומסום, שיעזרו לבנות שוב את אותם הערכים שהמלחמה הזאת הרסה. כי לבנות את הערכים הללו מחדש לוקח זמן".
עמיחי שטיין הוא כתב התחום המדיני ב"כאן 11"
