חכמינו סיפרו שארבעים שנה לפני החורבן "גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות" (עבודה זרה ח ע"ב). הסנהדרין הייתה המוסד השיפוטי העליון, ומושבה היה בלשכת הגזית שבבית המקדש. נטישת משכן הקבע של הסנהדרין הייתה ביטוי להידרדרות הרוחנית הקשה, שלא נעצרה עד החורבן עצמו.
אין לדעת היכן היא ה"חנות" שהחליפה את לשכת הגזית, אבל אנו רשאים להניח שהכוונה למקום באזור המסחרי בעיר בשלהי ימי הבית השני. במאה ה־19 היו שכינו את שוק מוכרי הכותנה "החנויות", והאמינו שכאן הייתה אותה ה"חנות" שחברי הסנהדרין פעלו בה.
שוק מוכרי הכותנה (סוּק אל־קָטָאנין) המקוּרֶה מחבר את הר הבית עם רחוב הגיא. הוא נבנה ב־1336 ו־1337 בידי האמיר תַּנכִּז, נציב דמשק הממלוכי, שבנה מבני ציבור רבים ומרשימים בירושלים ובארץ ישראל. שער הכותנה שבקצה השוק, המוביל אל רחבת הר הבית, מצוי בתוואי הכותל המערבי של הר הבית, ומשמש עד ימינו את באי הר הבית המוסלמים.
יש להניח שאת הרעיון לזיהוי מושב הסנהדרין עם שוק מוכרי הכותנה קיבלה המסורת הירושלמית בהשראת המרכז המסחרי המרשים, ובכל זאת הלא ירושלים אינה חסרה שווקים וחנויות, ובמה מיוחד דווקא השוק הזה, שכאמור ממילא אינו הולם את תקופת הבית השני?
נציע שלוש תשובות אפשריות.
1. לפי מסורת חז"ל, מושבה של הסנהדרין היה "על פתח הר הבית". "תניא, אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין [סנהדרין] של שבעים ואחד [דיינים] יושבין בלשכת הגזית [שבבית המקדש], ושני בתי דינין של עשרים ושלושה – אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה [שבמקדש]" (סנהדרין פח ע"ב).
נשים לב להבחנה בין "בית דין של שבעים ואחד", שמושבו אכן בלשכת הגזית ובין "בתי דינין של עשרים ושלושה", שאחד מהם ישב במבואות הר הבית. אלו היו ערכאות נמוכות, וכמותן פעלו גם מחוץ לירושלים. בתי דין "נמוכים" כאלה כונו גם "סנהדרין קטנה". אולי זהו מקור ההשראה לזיהוי ה"חנות" ששימשה את הסנהדרין "הגדולה" לאחר שגלתה מהר הבית עם השוק הממלוכי, שהולם את המיקום בשער הר הבית.
2. לפי מסורת חז"ל אחרת, סנהדרין הגדולה ישבה "אחורי בית המקדש", "והיא הייתה תכשיט של בית המקדש" (שיר השירים רבה ד, א).
מה משמעות הביטוי "אחורי בית המקדש"? האם המדרש עוסק בתקופת כהונתה של הסנהדרין בלשכת הגזית, ואם כך כוונתו היא שהייתה לצד בית המקדש, או שמא בתקופת הגלות אל החנות, ואם כך כוונתו מחוץ להר הבית? נראה שהמסורת הכריעה לפי האפשרות השנייה, ואולי שאבה מכאן את זיהוי מושב הסנהדרין עם שוק מוכרי הכותנה.
3. אפשר שמיקומו של שוק מוכרי הכותנה במבואות הר הבית הזכיר לבעלי המסורת את מיקומה של לשכת הגזית, שהייתה כאמור מקום מושבה המקורי של הסנהדרין הגדולה. לא נדון כאן בסוגיית מיקומה של לשכת הגזית, רק נזכיר שהייתה אחת מלשכות המקדש: "לשכת הגזית – כמין בסילקי [=מבנה עמודים] גדולה הייתה… חציה בקודש וחציה בחול… שני פתחים היו לה, אחד פתוח בקודש ואחד פתוח לחול" (יומא כה ע"א).
התכנון המתואר כאן היה עקרוני מאוד. הצמידות אל בית המקדש הבהירה לדיינים ולמידיינים מיהו מקור הסמכות – לא האדם ולא התקדים המשפטי, אלא יוצר האדם ונותן התורה. ואכן, מבחינה הלכתית, איבדה הסנהדרין את סמכותה אם שפטה מחוץ ללשכת הגזית (סנהדרין יד ע"א).
במשך מאות שנים נמנעו יהודים מלהיכנס לשוק עושי הכותנה, מחשש שהוא נכלל בתחום הר הבית. הראשון שהביע את החשש היה רדב"ז, ר' דוד אבן זמרא, מחכמי דור גירוש ספרד ומגדולי חכמי מצרים בזמנו. לאחר שעלה לירושלים הוא העיד על "קצת חכמים" שנמנעו מלהיכנס לשוק זה, ונהגו לדעתו ב"חומרה יתרה" (שו"ת רדב"ז, ח"ב, תרצא).
גם ר' חיים אלפנדרי, מחשובי החכמים באיסטנבול בראשית המאה ה־18, העיד שהיו יהודים שחששו להיכנס לשוק מוכרי הכותנה, פן נכלל בתחומי הר הבית המקודש: "יש שם דרך מסילה [מעבר] שער קבוע שמוכרין שם צמר, הנקרא בלשון ערבי בא"ףּ [בָּאבּ] אל־קאטינין… וכאשר זיכני ה' לעלות [לירושלים] ולֵרַאות שם את פני ה', שמעתי מחסידים ואנשי מעשה שהיו נמנעין ללכת במסילה זאת, ושאלתי להם טעם, ואמרו שכך הייתה קבלה בידם… ושמעתי שיש מי שקיבל שאין עוברין בשער זה שהוא תוך הר הבית, לפי ששם נגנז ארון" (דרך הקודש, מגיד מראשית, ו־ז).
"הארון" הוא ארון הברית, שהכיל בימי הבית הראשון את הלוחות שקיבל משה בסיני, והוצב בקודש הקודשים שבמקדש עד שנגנז בידי יאשיהו מלך יהודה במאה ה־7 לפנה"ס, בניסיון להצילו מפני החורבן הממשמש ובא (דהי"ב לה, א־ג; יומא נב ע"ב).
מעניין, בהקשר לכך, לעיין בעדותו של יוהאן גוסטב באוארנפיינד, נוצרי טמפלרי שנולד ב־1848 בממלכת וירטמברג (כיום בגרמניה). הוא ביקר בארץ ישראל כמה פעמים עד שהתיישב במושבה הגרמנית בירושלים ב־1896. את ביקוריו הנציח בציורים מרהיבים ביופיים, בצבעי שמן וצבעי מים. וכך הוא סיפר: "למי שמתעניין אני עוד מרשה לעצמי להוסיף: בשובם מן הכותל המערבי זורקים היהודים מבטים מלאי ערגה מבעד לשערים אלה [של הר הבית]. זאת משום שהכניסה לשם אסורה עליהם לא רק על ידי המוסלמים, אלא גם על ידי הרבנים שלהם עצמם – כדי למנוע מראש את הסכנה שרגלם תדרוך, שלא במתכוון, בקודש הקודשים" ("'כאן בארץ ששמיה כחולים תמיד…': פרשת חייו של צייר המזרח גוסטב באוארנפיינד", עמ' 87). באוארנפיינד לא הסתפק בתיאור, וצייר בכישרונו הרב את היהודים המסתופפים בשער הר הבית כעניים בפתח. הציור נרכש לימים בידי חוסיין מלך ירדן, והוא מוצג על קיר אחד מארמונותיו ברבת־עמון.
באוארנפיינד עצמו תיאר את יצירתו במכתב ששיגר למשפחתו בביירות: "התחלתי עכשיו לצייר 'יהודים בשער הר הבית בירושלים'. הרעיון, בלי להחניף לעצמי, הוא טוב מאוד. בפתח אותו שער, שאת הרישום שלו באקווארל אתם מכירים, עומדת קבוצה של יהודים המושיטים, מי פחות ומי יותר, את צוואריהם כדי להציץ לתוך האתר, שהיה לפנים מקדשם הלאומי. גן העדן הזה פרוש לפניהם, כאשר כיפות [המסגדים] נוצצות וקירות שיש עם חרס צבעוני מבהיקים לאור השמש. ואולם היום מונע מהם שומר השער (כמעט אמרתי שומר בית המקדש), היושב ליד הפתח ואוחז בידו חרב, את הכניסה. בתוככי הרחבה [על הר הבית] מסובים, מטיילים ושרועים מוסלמים לובשי חג וכד'. ניגוד לא רע, הלא כן?" (שם, עמ' 42).
נראה כי באוארנפיינד צייר דווקא את שער הטהרה, אבל הוא משקף בוודאי את הנעשה בשער הכותנה הסמוך. קרבתו היתרה של שוק מוכרי הכותנה אל הר הבית גרם אפוא לחששות של יהודים שהוא התקדש בקדושת הר הבית, ומשם כך אין להיכנס אליו בטומאה. הספק הזה מזכיר את מעמדה של לשכת הגזית, שכאמור "חצייה בקודש וחצייה בחול". אולי גם הדמיון הזה תרם להשראת המסורת שזיהתה את השוק הממלוכי עם מקום מושבה של הסנהדרין.
