חדירת מל"טים לשמי ישראל, תקיפות חוזרות ונשנות של יעדים בסוריה, ניסיונות פיגוע כלפי יעדים ישראליים על אדמת יוון, איומי סייבר מתגברים ואפילו פיגועי הירי בזירה הפלסטינית – כל אלה היו עשויים להיראות כרצף מקרי של תקופת הסלמה ביטחונית "רגילה", בטח בימי רמדאן הרגישים. אבל התמונה הכללית מורכבת בהרבה. כל השחקנים באזור נמצאים בעיצומו של מאבק על "כללי משחק" חדשים שיכולים להשפיע שנים קדימה, והמאבק על עיצובם עלול לגלוש בקלות להסלמה אזורית רב־זירתית. זהו הסיכון הביטחוני העצום שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון (על תנאי) יואב גלנט דיברו עליו בפגישה בבסיס חיל האוויר השבוע.
כדי להבין את התמונה הרחבה צריך לחזור עשור לאחור, כאשר ישראל החלה במדיניות של מב"מ – המערכה שבין המלחמות – שמטרתה למנוע מחיזבאללה להתעצם בכלי נשק בעלי יכולות אסטרטגיות, ולמנוע מאיראן להקים מאחז קדמי קרוב לישראל על אדמת סוריה. מעל הכול ניצבת המטרה האסטרטגית: למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני. במסגרת המב"מ תקפה ישראל לפי פרסומים זרים מאות מטרות על אדמת סוריה, כולל שדות התעופה בדמשק ובחלב. רק לעיתים היא לקחה אחריות רשמית על התקיפות.
מתחת לפני השטח, המלחמה מתנהלת הרבה מעבר לגבולות סוריה. תקיפות של שיירות נשק היו גם בצפון עיראק, והתפרסמו ידיעות על התקפות סייבר, חסויות ברובן. לארה"ב ולרוסיה יש תפקיד במערכה: ארה"ב תוקפת בעצמה יעדים איראניים מדי פעם (חיסול קאסם סולימאני בעיראק לפני יותר משנתיים הוא דוגמה אחת מרבות). רוסיה מאפשרת לישראל לבצע תקיפות על אדמת סוריה, אף שחיל האוויר הרוסי מפעיל בה בסיסים משלו.
תמיד היה ברור שהמדיניות הזו לא תוכל להימשך לנצח, אבל בימים אלה איראן וחיזבאללה מאתגרות אותה ביתר שאת. הדבר קשור גם בשינויים הגיאו־אסטרטגיים העולמיים. מלחמת רוסיה־אוקראינה יוצרת סדר עולמי חדש ומחזקת את הברית של איראן עם רוסיה, הזקוקה נואשות למל"טים התוקפים שטהרן מספקת לה. גם הסינים מייצרים חזית לעומתית לארה"ב, בפרופיל נמוך ככל האפשר. איראן מרגישה חזקה מאי פעם, ומעשירה אורניום בקצב מואץ.
השינוי האסטרטגי, שכולל גם את התקרבות איראן לערב הסעודית ולמדינות הסכמי אברהם, מצטרף למשבר הפוליטי בישראל; ההפגנות הנרחבות כאן נתפסות בביירות ובטהרן כביטוי לחולשה ישראלית. על רקע המציאות הזו, איראן וחיזבאללה מנסות לשנות את משוואת המב"מ, שכללה עד כה תגובה מוגבלת על התקפות ישראליות בשטח סוריה (ישראל נמנעת כמעט לחלוטין מתקיפת חיזבאללה על אדמת לבנון עצמה; בפעמים היחידות שעשתה זאת, הקפיד ראש הארגון נסראללה על תגובת נגד).
האירוע המכונן בנוגע לשינוי משוואת המב"מ התרחש ב־13 במרץ; חלק מפרטי הפרשה אסורים עדיין בפרסום. בעיצומן של ההפגנות הסוערות שנערכו באותו יום בישראל, חדר אליה מלבנון מחבל (ישראל לא האשימה את חיזבאללה באופן פומבי, ונסראללה לא לקח אחריות רשמית על האירוע). המחבל טיפס מעל גדר ההפרדה, כנראה בסולם, הגיע עד מגידו, והניח שם מטען רב־עוצמה. התפוצצותו פצעה קשות אזרח ערבי. המחבל חוסל בידי כוחות הביטחון לפני שחזר לשטח לבנון. יש להניח כי לא פעל לבדו.
המסתורין סביב הפיגוע הזה עדיין רב. כך או כך, ברור למדי שחסן נסראללה עומד מאחוריו, ושהוא אינו מעוניין לפתוח במלחמה כוללת נגד ישראל. המטרה שלו הייתה לשגר איתות: כפי שישראל פוגעת בו בשטח סוריה ולעיתים בלבנון, גם הוא יכול לבצע פיגועים אסטרטגיים בישראל.
האיתות נקלט היטב, ועורר דילמה במערכת הביטחון בישראל: כיצד להגיב? התגובה הגיעה כפי הנראה השבוע, כשישראל תקפה לפי פרסומים זרים את יעדי חיזבאללה וכוח אל־קודס של איראן בשטח סוריה. מנגד פורסמו פרטים על סיכול פיגוע שאיראן ניסתה לבצע נגד ישראלים על אדמת יוון, ועל יירוט מל"ט איראני שחדר לישראל משטח סוריה ונוטרל בידי חיל האוויר באמצעים אלקטרוניים.
בינתיים, בלי קשר למב"מ, מתנהל מאבק על כללי המשחק גם בזירה הפלסטינית. חיסול המל"ט מעל רצועת עזה ביום שני השבוע קשור לכך. גם אם שתי הזירות אינן קשורות, הן מקרינות זו על זו.
ומה הלאה? האיום הקיומי והגדול ביותר על ישראל ועל האזור כולו הוא פצצת הגרעין האיראנית. זו הסיבה לכך שגורמים אמריקניים התמלאו זעם כששמעו על פיטורי שר הביטחון, שמוביל את הדיונים הרגישים והעמוקים ביותר בין הצדדים בנושא הלוהט הזה. איש קשר המקורב מאוד הן לבני גנץ והן לאריה דרעי פעל לבטל את הפיטורין, על בסיס התנצלות של יואב גלנט בנוגע לעיתוי ההודעה שלו לציבור. בינתיים לא הייתה התנצלות והפיטורין לא בוטלו, רק הושהו.
המציאות האזורית מדאיגה יותר מהמשבר הפוליטי, וחזקה ממשחקי האגו בין גלנט לנתניהו. כמה שעות אחרי הפגישה ביניהם בבסיס חיל האוויר, בנוכחות הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר, דיווחו כלי התקשורת על תקיפה נרחבת ביותר על אדמת סוריה. בעקבותיה, הכדור חזר שוב לאיראן ולחיזבאללה.
החשש הגדול הוא שמשחקי האיתותים יגלשו למלחמה רבתי בכמה זירות במקביל, אף ששום צד אינו מעוניין בכך. כבר היו דברים מעולם. פיגוע החטיפה שיזם חסן נסראללה ב־6 ביולי 2006 הוביל בזמנו למלחמת לבנון השנייה. אותה מלחמה יצרה מציאות ביטחונית שהחזיקה מעמד כמעט 17 שנים בגבול ישראל־לבנון. האם תמה התקופה הארוכה הזאת?
