זה היה שיא חג הפסח בימי המקדש. הקורבן נאכל בחבורות בתחום ירושלים המקודשת, שהכילה חוגגים רבים. לצורך כך הוכנו מראש אלפי מתקני צלייה; מהם היו תנורים בחצרות הבתים ומהם מתקנים ניידים שנמכרו לעולי הרגל שהגיעו ממרחק.
כל קורבן פסח נצלה בתנור גדול בנפרד, מה שחייב את קיומם של אלפי תנורים, כמספר הקורבנות. על רקע זה נאמר: "מעולם לא אמר אדם לחברו לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים" (אבות דר' נתן א, לה). הקורבן הוכנס לתנור בעל פתח רחב בצורה אנכית, כאשר פיו כלפי מטה והאש דולקת מהתחתית.
הפסח צריך להיצלות מחום האש בלבד ולא מחום הנוצר מכל גורם אחר, ולכן אין להשחיל את הקורבן על שפוד של מתכת (משנה, פסחים ז, ב). את הקורבן יש לאכול כאשר הוא צלוי כראוי ולא מבושל עד לחצות הלילה.
ממקורות חז"ל למדים שתנורי פסחים, לפחות בחלקם, היו ניידים ובנויים מאדמה או חומר קרמי שלא נצרף. הדבר נלמד מהמעשה בחוני המעגל שאמר לסובבים אותו: "צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא יימוקו". בשנים שימי הגשמים היו מאוחרים הייתה עילה לעבר את השנה בגלל שתנורי הפסחים נמסו והתקלקלו (תוספתא סנהדרין ב, יב). דרוש היה אפוא זמן לתקנם ולייבשם בשמש.
הדבר מוביל להנחה שיוצרי התנורים לא נהגו לצרוף את התנור באש לפני השימוש, אלא הסתפקו בייבושו בשמש, כפי שהיה מקובל באזור המזרח גם בעת החדשה. למעשה תהליך הצריפה נעשה בעת השימוש כאשר הסיקו את התנור לצלייה. יתרון נוסף היה בכך שכל עוד התנור לא נצרף הוא לא קיבל טומאה, וכך אפשר לשמור על טהרתו של תנור חדש לצורך השימוש לצליית הפסח.
באופן עקרוני אפשר לצלות את הקורבן במקום פתוח, בחלל האוויר, באופן מאוזן, במתקן הנקרא בספרות חז"ל "אסכלא" – כלי עשוי מתכת, כפי שעולה מהסיפור במשנה: "מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו, צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא". בתלמוד מובא שמדובר ב"אסכלא מנוקבת" בלבד. לפי הרמב"ם הכוונה לרשת ברזל שנמצאת מעל מוקד האש.
רש"י מציין במפורש שהקורבן אינו נוגע באופן ישיר בברזל. אנו מציעים לשחזר את האסכלא לפי רש"י באופן הבא: האסכלא בנויה ממסגרת ברזל מלבנית (קצת פחות מאורך השפוד), שבשני צדדיה שתי קורות מתכת ("בריחים") ועליהן מונחים קצוות השיפוד עם הקורבן. לאסכלא יש רגליים גבוהות מספיק, כך שכל גוף הקורבן יהיה תלוי באופן מלא בחלל האוויר מעל מוקד האש.
במסגרת הכנות ל"כנס המקדש", מיזם שמארגנת המחלקה לתרבות תורנית במועצת בנימין, החלטנו לקדם מחקר לשחזור מתקני צליית קורבן הפסח. הבעיה הייתה שהמקורות היהודיים ממעטים לתאר את מתקני הצלייה, והממצאים הארכיאולוגים חסרים. גם המידע ממקורות חיצוניים הוא מועט, למעט כמה איורים של צליית בהמות בתחריטים יווניים קדומים.
חלפו כאלפיים שנים מאז שפסק קורבן הפסח בעקבות חורבן הבית, ולכן לצורך תיאור מתקני הצלייה יש לחפש דגמים דומים בימינו שיסייעו במלאכת השחזור. בסיור בכפר מאספי בפוג'ירה שבאיחוד האמירויות הערביות (בחודש אדר א' תשפ"ב; פברואר 2022) חזיתי בייצור תנורים גדולים מחרס, הגדול שבהם בגובה מטר ושמונים לערך. תנורים כאלה אינם נצרפים באש, אלא מתקשים אגב השימוש בהם באפייה.
הדוגמה הדומה ביותר הוא זבח השומרונים. לצורך כך נסעתי עם עופר קאפח, מנהל המחלקה לתרבות תורנית במועצת בנימין, לבקר בהר גריזים את איברהים כהן, אחיינו של הכהן הגדול השומרוני ומראשי המארגנים את זבח השומרונים, שהעניק לנו תובנות רבות מהניסיון שנצבר בקהילה ועבר במסורת במשך מאות שנים.
כך למדנו שהם משתמשים בעצי זית יבשים להסקת התנורים, למדנו מהי הכמות הנדרשת, למדנו מהו משך זמן הצלייה (שנעשית בבורות שנאטמים לאחר הכנת הבהמות) ועוד. כמו כן מדדנו את הבורות. ביקרנו גם באתר הארכיאולוגי בהר גריזים, ושם הראה לנו מנהל האתר, נתנאל אלימלך, בור זבח קדום מימי הביניים, שהתגלו בו שרידי עצמות בהמות ועץ זית מפוחם.
לנגד עיניי עמדה גם שיטה דומה של צליית בשר בקרב חלק מקהילות דרום־מזרח תימן, כמו באזור בייצ'א וחבאן, המכונה "מִיפַה". הכוונה היא לבור חפור שמוסק בגחלים, ועל משטח שמונח עליהם שמים נתחי בשר גדולים. מכסים את הבור ואוטמים, בשקים למשל, כשלוש־ארבע שעות. הבשר הצלוי נימוח בחום, בטעם מעושן. טכניקת הצלייה האיטית על גבי גחלים במתקן גלילי מזכירה מתקן של עיבוד מזון הנקרא בימינו "מעשֵנה".
שיטת הצלייה במתקן מאוזן כמו גריל היא השכיחה ביותר בימינו ברחבי העולם לצורך צליית בהמה שלמה. למשל, רבים נוהגים לצלות ביוון כבש שלם הנקרא "אווליאס" (Ovelias) בחג הפסחא, בדומה לקורבן פסח. השפוד מסובב על מוקד האש כדי לצלות אותו באופן שווה. בד בבד עם המידע שצברתי על שיטות צליית בהמות שלמות למדנו לעומק את הסוגיה ההלכתית; הפניתי שאלות לרב אביגדור נבנצל ולרב עזריה אריאל ממכון המקדש, ומאוחר יותר נפגשנו עם הרב יהודה קרויזר, שכתב בעבורנו "שו"ת קורבן פסח".
בין השאלות שעמדו בפנינו: האם אפשר להשתמש בבניית התנור בחומר מבטון שמוט (חומר קרמי חזק ועמיד לטמפרטורה של עד 1,300 מעלות) והאם מותר להצמיד את הבהמה לשפוד באמצעות חוטים מיוחדים לצלייה, האם מותר להשתמש לצלייה במנגל חשמלי ועוד.
כיצד בונים תנור גבוה וצר שמתאים לצליית בהמה שלמה? לצורך בניית התנור התייעצתי עם קרמיקאים מומחים ואנשי ארכיאולוגיה ניסויית, אך לא היה להם מידע וניסיון רלוונטי בנושא.
ראשית היינו צריכים להעריך את גודלו על פי מדידות שערכנו על כבש מגזע אוואסי. אורכו של כבש כבן חצי שנה (מפיו ועד זנבו) נע בין 1.2 מטר ל־1.5 מטר. תחתית התנור הייתה שכבת גחלים בעומק 20 עד 30 ס"מ, כך שגובהו של התנור היה 140 עד 170 ס"מ. רוחבו של הכבש לאחר פשיטת עורו והוצאת קרביו הוא כ־35 עד 45 ס"מ. כדי שבהמה לא תיגע בדפנות התנור צריך להיות מרווח ביניהם, כך שרוחב התנור הוא לפחות 50 ס"מ.
שלמה אוליאל, איש רב פעלים מנווה־צוף, נתן לי את הכיוון ליישום בניית התנור; רכשנו עמוד קרטון ליציקה, חתכנו אותו לפי החישובים וציפינו אותו ברשת ברזל לחיזוק המבנה. לאחר מכן התחלנו לבנות את דפנות התנור במלט מיוחד. עובי הדפנות היה כשני ס"מ. בנוסף בנינו מכסה מאותו החומר עם חור גדול במרכז, שדרכו יעבור קצהו של שפוד הצלייה מעץ. לאחר כיומיים של ייבוש התחלנו להבעיר את התנור מבפנים באופן מבוקר, דבר שגרם לשרפת עמוד הקרטון, וכך התנור עמד איתן מבלי תמיכה נוספת.
בנוסף בנינו מתקן צלייה (מנגל) ייעודי נייד על פי שיטת רש"י. המתקן היה בנוי ממסגרת ברזל מלבנית של מיטה ישנה. אפשר לשפר את המתקן הזה וליצור לו ידית אחיזה ורגליות מתכוננות ומתקפלות. זה פתרון למתקן צלייה קל ונוח לאחסון.
במשנה מובא שהיו נוהגים להשתמש בשפוד מעץ רימון: "כיצד צולין את הפסח? מביאין שפוד של רימון, תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו". בתלמוד מובא שיש להשתמש דווקא בו ולא בעצים אחרים כמו תמר ותאנה, משום שבניגוד להם עצתו היא קשה וצפופה. הרימון אינו מפריש מים בעת הצלייה, ומשום שהוא ישר אין צורך לחתוך וליישר אותו, ובכך מצומצת האפשרות להפרשת לחות מהחתכים. מדברי הרמב"ם עולה שמבחינה הלכתית מותר להשתמש גם בעצים או חומרים אחרים, שיש להם תכונות זהות ואזכור עץ רימון מתאר רק את המציאות ההיסטורית.
הזמנו מהשומרונים שפוד עץ גדול שעשוי אצלם כיום מעץ אקליפטוס. לפי הדגם הזה הכנו שפודים העשויים מעץ רימון. החלטנו לבדוק גם שימוש בחלופות כמו מקל במבוק (חִזרן), שהוא קשיח וזול ומשמש לצלייה בדרום מזרח אסיה. אפשרות נוספת שבדקנו היא להשתמש בשפודים עשויים חומר קרמי מבודד חום, אבל התברר שזהו פתרון יקר וקשה ליישום.
ביום הניסוי התנור הוסק בעצי זית יבשים מהשנה שעברה. במקביל נערכה שחיטה בידי שוחט ומנקר מומחה של שני כבשים זכרים בני ארבעה חודשים מגזע אוואסי, תת־גזע השייך לכבש האליה, שהיה שכיח בארץ ישראל ובאזור.
לאתר הניסוי הובא משקל מיוחד לשקילת בהמות. משקל הכבשים לפני פשיטתם היה כמעט זהה, כ־40 ק"ג. לאחר שהבהמות נפשטו והוצאו האיברים הפנימיים נערך תהליך ניקור לפי שיטת הרמב"ם ולפי שיטת הראב"ד. כבש אחד נצלה עם שפוד מעץ רימון בתנור ואילו הכבש השני נצלה על מקל במבוק באסכלה. כל אחד מפרטי הניסוי נמדדו ונשקלו בדקדקנות.
כמה נתוני משקל (ממוצעים ומעוגלים) שנבדקו בניסוי: משקל כבש חי – 39.75 ק"ג. משקל הכבש ללא עור ואיברים פנימיים אחרי הצלייה – 17 ק"ג. כמות בשר שנותר לאכילה (ללא עצמות וכו') – 12 עד 13 ק"ג.
עוצמת הטמפרטורה בעת הסקת המתקנים הגיעה ל־550 מעלות ובשעת הצלייה עצמה ירדה ל־100 עד 190 מעלות. משך הצלייה בתנור הסגור הוא כשלוש שעות ואילו במתקן הפתוח כארבע־חמש שעות. במתקן פתוח קל יותר לבקר את עוצמת האש; להוסיף גחלים תוך כדי הצלייה או לחלופין להנמיך את עוצמת האש.
כל השפודים נשארו שלמים, עם מעט סימני חריכה, שכן הנוזלים שברקמות הבהמה מעכבים את שרפתם. אולם דומה, שהעבודה עם שפוד מעץ רימון נוחה יותר. הצמדת הבהמה לשפוד באמצעות שפודי רימון קטנים היא אפשרית, אבל פחות יעילה מקשירה באמצעות חוט בישול ייעודי מכותנה (שלא הייתה עליו תמימות דעים בקרב הרבנים) שהוכיח את יעילותו ואינו מותיר סימן חריכה שנוצר מחום שהוא מעביר.
במהלך הניסוי ערכנו ניקור של גיד הנשה בכבש אחד לפני הצלייה לפי שיטת הראב"ד ובאחר לאחר הצלייה כשיטת הרמב"ם. התוצאות היו מפתיעות; ניקור גיד הנשה אחרי הצלייה ניכר עם כל סעיפיו ושמנו בצורה יותר ברורה וקל יותר להסירו.
יש להעיר ששיטת הניקור הרווחת בימינו מחמירה ביותר ואינה מאפשרת כלל לשמור על שלמותו או אף על רובו של חלקה האחורי של הבהמה. יש מקום להניח שבשיטת הניקור הקדומה, כמו במנהג תימן המקורי, ניתן היה להותיר חלק נכבד מגוף בהמה.
יתרה מזאת, משך תהליך הניקור התימני הוא יחסית קצר, כ־15 דקות, בעוד הניקור המחמיר עשוי לקחת כשעה וחצי. לדבר יש השלכה ללוח הזמנים המוגבל שיש להתקנת קורבן פסח ואכילתו.
איננו יודעים כיצד תתקיים בעתיד צליית קורבן פסח בהיקף המוני, אבל הבסיס ההלכתי והמעשי לכל פתרון נעוץ בשחזור המציאות בשלהי בית שני. המחקר הביא לתובנות רבות לגבי מתקני הצלייה השונים, המפרט הטכני ושיטת הניקור הנוהגת בימינו. אלו רק מקצת המסקנות שיופיעו במלואן בפרסום מדעי בהמשך.
