שלוש שנים וחצי לאחר הפיגוע הקשה שבו נרצחה אחותו, רנה, והוא בעצמו נפצע באורח קשה, דביר – כיום קצין בדרגת סג"מ ביחידה מסווגת – יעלה במוצ"ש על הבמה בהיכל התרבות בלוד ויפתח סבב הופעות עם "מנגן חיים מחדש" יחד עם חברו אורי טי, שילווה את המופע בנגינת פסנתר. "כל הזמן אנחנו משפרים, מדייקים, מנסים לנסח את המשפטים כדי שהכול יהיה כמה שיותר אמיתי ונוגע ללב. צריך להתאמן ברמת התוכן והמוזיקה וגם להתרגל לכך שאנחנו נכנסים למשהו שאנחנו לא מכירים. המופע הזה הוא חשיפה אישית גדולה מאוד".
את דביר פגשתי לראשונה בבית החולים הדסה עין כרם, שם הוא ואביו, הרב איתן שנרב, אושפזו לאחר הפיגוע שבו רנה ז"ל נרצחה והם נפצעו. זה קרה ביום שישי, 23 באוגוסט 2019. השלושה יצאו לטייל בעין בובין שבבנימין. כשהגיעו למעיין, הופעל מטען חבלה שהונח שם מבעוד מועד על ידי מחבלים שעקבו אחריהם מרחוק. רנה נהרגה במקום, דביר נפצע קשה, ואביהם נפצע באורח בינוני. את ימי השבעה הראשונים עברו הרב איתן ודביר באשפוז, בעוד יתר בני המשפחה יושבים שבעה בבית המשפחה בלוד.
"רנה הלכה מאחור ואנחנו מקדימה. אחרי הפיצוץ התחלתי לצעוק. אבא רץ אליה וראה שהיא מתה. התקרבתי אליו, שנינו משני הצדדים שלה, והמשפט הראשון שאבא אמר לי היה 'דביר אנחנו צריכים להיות חזקים – גם בשביל רנה וגם בשביל עם ישראל'".
הציווי של אביו מלווה את דביר גם היום. "זה המשפט שמתווה את הדרך שאני והמשפחה עוברים מאז הפיגוע. הדבר הראשון שאמא שלי אמרה לי היה 'דביר, אתה לא מבין איזה רוממות יש בחוץ. איך כל עם ישראל רוצה לראות אתכם בריאים'. אלה היו המשפטים הראשונים של אבא ואמא, ואלה הנקודות שבאות לביטוי אצל כל ילד בבית.
הרבה לפני הפיגוע, משפחת שנרב הייתה מעצמה של עשיית חסד בלוד. גמ"ח, חנות בגדי יד שנייה, מיזם שולחן השבת שמארח מדי סוף שבוע עשרות משפחות מעוטות יכולת, חבילות המזון שנשלחות לנזקקים בחגים, בתי מדרש ובהם שיעורי תורה וסדרי לימוד מרובים – כל אלה נחשפו לציבור הרחב מאז הטרגדיה. בעקבות הפרסום, הרב איתן שנרב זכה להשיא משואה ביום העצמאות לפני שנתיים. אני שואל את דביר האם העשייה המשפחתית הזו קשורה לרצון שלו להופיע.
"כבר חודשיים אחרי הפיגוע הרגשתי רצון עז לספר את מה שעברתי, אבל הרצון הזה לא היה ברור. לא הבנתי למה אני רוצה לספר ולמה כל כך חשוב לי שאנשים ישמעו ויתחברו גם לסיפור האישי שלי וגם לסיפור של רנה. הלכתי ודיברתי בכל מיני מקומות. התראיינתי, דיברתי בימי זיכרון, אבל היה לי ברור שאני רוצה לעשות משהו יותר אמיתי, יותר נוגע. אני חושב שאני בא לספר סיפור של עם שלם. סיפור שמתחיל בקושי מאוד־מאוד גדול, עובר בדרך חוויות מעצימות יותר ופחות. היו גם קשיים ונפילות, אבל ברור שיש פה סיפור גדול יותר, שאנחנו מספרים אותו ביחד כולנו. אני חושב שהסיפור שלי הוא מיקרוקוסמוס למה שקרה לעם ישראל במשך מאות ואלפי שנים. יש קשיים מאוד גדולים, אבל הם מעצימים אותנו והופכים אותנו לטובים יותר".
שנרב ואני לא שוחחנו בפגישה הראשונה בבית החולים, אחרי הפיגוע. אביו הוביל אז את השיח. דביר היה בצידו השני של החדר, מוקף בחבריו ומוסתר מעיני מי שהגיעו לבקר את הפצועים ללא היכרות אישית.
"יש בחוויה הראשונית טלטלה מאוד גדולה, היא פשוט משנה אותך מקצה לקצה ברגע. עם הזמן אתה לומד את המנטליות החדשה של עצמך, את מה שאתה רוצה לספר, מה אתה רוצה שאנשים ישמעו ומה לא, אתה לומד מה אתה רוצה לשתף. שלושה ימים אחרי הפיגוע, עוד לא ידעתי לספר את עצמי. זה הלם מאוד גדול. זה כמו לידה, או לידה מחודשת. אני ממש זוכר שכשהתעוררתי בבית החולים הרגשתי שאני נולד לעולם מחדש. משם התחיל תהליך של חזרה לשפיות".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין מוצש של מקור ראשון
