אריה פינסקר (92) נולד ב-1930, בעיר נאג'וואראד בצפון טרנסילבניה (כיום רומניה). כאשר היה בן 9 פרצה מלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1940, כשהיה בן 10 בלבד, הועבר אזור צפון טרנסילבניה להונגריה והחוקים האנטי יהודיים שנחקקו במדינה נאכפו באזור בחומרה. בשנת 1944 פלש הצבא הגרמני להונגריה, ותוך חודשיים רוכזו יהודי העיר וביניהם משפחתו של אריה, בגטאות. בראיון לאתר מקור ראשון בשערי מחנה ההשמדה אושוויץ, אליו הגיע לרגל מצעד החיים שיתקיים מחר (ג'), יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מספר פינסקר את סיפורו מעורר ההשתאות, ומבקש דבר אחד – שלא נשכח.
"תוך 4 שנים הגענו כבר למצב שהיינו רעבים ומותשים", מספר אריה. "למרות שהיתה לנו רק חצי ביצה, חצי תפוח אדמה וחצי מצה בליל הסדר, שרנו בהתלהבות את 'מה נשתנה'. אבא שלי הסתכל על כל תשעת ילדיו, קיבל חולשה והראש שלו נשמט על הצלחת. היינו בטוחים שהוא הולך למות, למרות שהיה רק בן 52. צעקנו לו 'אבא, אבא אל תמות'. אמא אמרה 'מנחם תרים את הראש אתה מפחיד את הילדים'. הוא הרים את הראש, המשיך בהגדה וכשהגיע לפסוק 'עבדים היינו' והשיר 'והיא שעמדה' שבסופו כתוב 'והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם', הוא התעודד לסיים את סדר הפסח".
Video: אסף גבור
"כשסיימנו את סדר פסח", הוא אומר, "פתאום אבא רואה את הילדים שם שמחים ועליזים. הוא ידע מה שאנחנו לא ידענו. ההורים כבר קיבלו את הפקודה לעזוב את הבית. לעומתנו, שחיינו אמנם ברעב ודוחק אבל לא היינו מחוברים למתרחש מסביבנו, אבי ידע מה שלא ידענו והיה מודאג מהשמועות על רצח היהודים בגטו. כעבור כמה ימים אמא ואחותי ארזו את החפצים בבית. אבא התחיל להוריד את כל המזוזות בבית תוך כדי בכי ואסף אותם בשקית של האתרוג . הייתי ילד תמים וקטן וחשבתי שפשוט שמים את זה בדירה החדשה, לא ידעתי שהולכים לגטו".
במאי 1944, החל גירוש המוני של יהודי הונגריה לאושוויץ, כולל משפחתו של אריה. היו במשפחה 9 אחים, אריה היה הרביעי וחמישה היו קטנים ממנו. "הנסיעה בקרון הייתה קשה מאוד", נזכר פינסקר. "חמישה ימים צפופים בקרון עם שני דליים לעשות בהם צרכים. כשהגענו אבא החזיק בשני אחי הקטנים וביקש ממני להחזיק במעיל שלו, כדי שלא אלך לאיבוד. יהודים שנאלצו לעזור לנאצים במשלוחי הרכבות נתנו לי מכה ביד שגרמה לי לעזוב את אבא. הם הבינו שזה הסיכוי היחיד שלי להינצל, שהם יולכו ישירות למשרפות. יומיים מאוחר יותר אני ילד מבולבל פגשתי ביהודים נוספים שהסבירו לי שהמשרפות הן הדרך הסופית למוות. את אחד מאחי פגשתי במחנה והוא הציל את חיי".
"באושוויץ הייתי חלק מניסוי של ילדים" אומר אריה. "הגרמנים רצו לבדוק כמה זמן הם יכולים לעבוד בעבודות פרך. הגרמנים רצו לנצל את כל הילדים שנשארו שם בלי הוריהם, עד שימותו. במשך ארבעה חודשים שהה שם אריה. מתוך כ־1,000 ילדים שרדו 350. "היינו כבר באפיסת כוחות מוחלטת, שלדי עצמות. הייתי מיועד להמתה, אבל חיי ניצלו".
בהמשך הועבר למחנה קאופרינג. משם הוצא ב"צעדת המוות" לכיוון אוסטריה אשר במהלכה שוחרר על ידי כוחות אמריקניים במאי 1945. "הלכנו לצעדת המוות, הגענו לדחל, היו כאלו שהרגו כבר במחנות כי לא יכלו לעמוד על הרגליים, היו כאלה שקיבלו פקודה לשרוף את הצריפים. ראינו מטוסים של אמריקנים אבל לא היה לנו מושג מה הולך להיות כי לא ידענו שעוד יומיים הם כובשים את המקום הזה. מי שהיה לו מזל נשאר בחיים. פתאום צועקים אנשי SS שכל מי שיכול ללכת יוצא מהצריפים. שם הבנו שהולכים למקום אחר אבל לא הבנו שהאמריקנים כבשו את המקום.
"אני לא זוכר את השחרור, הייתי חלש ולא הבנתי איפה הייתי. התעוררתי בבית חולים ואני לא זוכר אחרי כמה זמן. כשפתחתי את העיניים הכל היה לבן וחשבתי שאני בגן עדן. מישהו ליטף לי את הראש, זה היה איש צבא עם זקנקן מטופח בבגדי צבא. את המדים האלה לא הכרתי אף פעם, מה פתאום מישהו מלטף אותי ושואל אותי ביידיש איך קוראים לי. חשבתי, זה מלאך? הוא סיפר שהוא חייל צבא ארצות הברית ששם נלחמים גם יהודים, והתפקיד שלו זה לדאוג לקחת אותנו למחנה עקורים ויכניסו אותנו בנתיים לבית יתומים ונדאג לכם שתוכלו להגיע הביתה.
"לקחו אותנו לבית יתומים ולשם הגיע איש בריגדא שדיבר על ארץ ישראל, הוא היה עם מדים של הצבא הבריטי וכשראיתי את התג ראיתי מגן דוד ואת האותיות 'א.י.' (ארץ ישראל). חשבתי שאני חולם. הוא הראה תמונות של חברים שלו מהקיבוץ. הסתכלתי ולא האמנתי: בנות קוטפות עגבניות וכולם מאושרים (בתמונות), חיפה, תל אביב, ירושלים… בין היתר יהודי עם פיאות וזקן של חרדים וכיפה של חרדים ותלת אופניים".
לאחר המלחמה, אריה עלה ארצה עם שני אחיו ששרדו, יוסף ויצחק. אריה לחם במלחמת העצמאות ב-1949, והיה ממייסדי מושב היוגב. אריה נשוי לזהבה ויש להם שלושה ילדים וכן נכדים ונינים רבים.
"לא ידעתי מה זה התיישבות כשהגעתי לארץ, לא האמנתי כמה טוב. עד היום אני לא מבין איך הצלחתי להישאר בחיים. כתבתי ספר ועכשיו אני כותב ספר שני, והוא התעכב בגלל הקורונה. הייתי איש עדות בפולין 74 פעם. חשוב להגיע ולבקר כדי להבין איזו זכות זו שיש לנו את ארץ ישראל וכמה חשוב לשמור עליה ועל אחדות בינינו".
