עדשת המצלמה של אדי ישראל, הצלם הוותיק של עיתון 'מעריב' לשעבר בדרום, תיעדה במשך קרוב לשלושה עשורים את המציאות בחבל עזה וביישובי העוטף. כחייל בשדה הקרב של התודעה, שיודע שחלק גדול מהמאבקים מתחוללים ומוכרעים ב'רשות הרביעית', הוא היה שם כשהקסאמים הראשונים החלו להתפוצץ בשדרות שבה התגורר, בזמן הפיגועים הקשים על ציר כיסופים, לצד המשפחות בעקירה הטראומטית של יישובי גוש קטיף, ובסבבי הלחימה בשנים שלאחר מכן.
מאז הוא הספיק לעבור את המשבר ואת גל הפיטורים ב'מעריב', לפשוט את מדי צלם העיתונות ולצאת לדרך עצמאית שבמסגרתה הקים את 'חשיפה', בית הספר הראשון לצילום בדרום. אבל המראות הקשים של חבל הארץ האהוב והמוכר עולה באש, לצד האדרנלין העיתונאי הישן והטוב, לא נתנו לו מנוח.
באחד הלילות לפני כשלושה שבועות, אחרי עוד גל שריפות, פתח אדי אירוע בפייסבוק תחת הכותרת "קול קורא – צו 8 לצלמים למען הדרום הבוער". בדף האירוע הוא כתב מדם לבו: "כצלם חדשות ברצועת עזה ובדרום 25 שנה, אני יודע שהמצלמה היא הנשק שלנו. היא כלי התיעוד הטוב החזק והאיכותי ביותר כדי לשדר מציאות, כדי להשפיע על דעת הקהל העולמית ולהביא לצופים בארץ ובעולם את המציאות שלנו הכי קרוב, הכי אמיתי, הכי נוגע. לא משנה מאיזה תחום צילום אתם ומאיזה ז'אנר, כי צלם הוא צלם ויש בו נשמה! אם אכפת לכם, אתם מוזמנים להצטרף אליי ליום שישי שכולו תיעוד בשטחים השרופים, הבוערים המפויחים".
למחרת הוא נדהם לגלות שהאירוע, שהתחיל כיוזמת הסברה ספונטנית במטרה לנער מעט את האדישות, התפשט ברשת כמו, ובכן, בלון תבערה שנחת בשדה חיטה בעוטף עזה. האירוע זכה למאות תגובות ושיתופים, ונכון למועד כתיבת השורות נענו לקריאה יותר מ־300 צלמים מרחבי הארץ, שיתייצבו היום במוקדי השריפות לאורך רצועת עזה. מלבדם צפויים להגיע גם עשרות צלמים מארה"ב ומאוסטרליה, שנחשפו לאיוונט שתורגם לשפות זרות וביקשו להצטרף. הטלפון של אדי לא מפסיק לצלצל.
"זה אירוע פתוח לכולם, אין פה גוף מסחרי או מטרת רווח", הוא מסביר בריאיון שמתקיים בין ההכנות הקדחתניות. "אנחנו נטו הופכים להיות שגרירים של מדינת ישראל. כל אחד יביא את הזווית האישית שלו, את הרגש שלו, את נקודת המבט שלו על המקום. את הדברים הכי קשים, הכי כואבים. לתת אגרופים בבטן לכמה שיותר אנשים בעולם. המטרה היא עשרות אלפי תמונות שיעלו לרשתות בכל השפות באותו סוף שבוע. שיבינו שבדרום של ישראל קורה אסון, ושזה טרור לכל דבר".
מלחמת התשה
אדי ישראל (48) נולד וגדל באשקלון, ומתגורר בה גם היום עם אשתו ושלושת ילדיו. הוא והמצלמה הם זוג מוכר היטב בנוף הדרומי. בגיל צעיר מאוד הוא נדבק בחיידק צילום העיתונות, ואף שמעולם לא למד זאת באופן רשמי ("הייתי בים כל היום, בקושי סיימתי 12 שנות לימוד"), צילומיו הגיעו לעיתונים ולתערוכות נחשבות בעולם. בהמשך הוא למד דבר או שניים על כוחו של פריים טוב, וגם צבר רבבות עוקבים ברשתות החברתיות,
"מאז שאני זוכר את עצמי כצלם הרגשתי שזה סוג של שליחות", הוא אומר. "צילום מבחינתי הוא כלי לעשות טוב ודרך להעביר מסר, בדיוק כמו עט של כתב. תמונה גורמת לרגש לעבוד ונוגעת לך בנשמה. זה גם מה שאני מלמד את התלמידים שלי: אם הצלחת לגרום לבן אדם להביע רגש כלשהו – לצחוק, לבכות, להתגעגע – ניצחת.
"כל החיים הייתי מגויס להסברה למען המדינה, ובמיוחד למען הפריפריה, האזור הזה שהוא די נשכח ושלוקחים אותו כמובן מאליו. ההסברה בישראל במצב גרוע, אנחנו לא יודעים לעשות יחסי ציבור ולשווק את עצמנו. אנחנו נראים רע בעולם לעומת הפלסטינים, שאלופים ביחסי ציבור".
יש צילום שההשפעה שלו זכורה לך במיוחד?
"באזכרה של משפחת חטואל במקום הפיגוע בציר כיסופים, התחיל ירי מכל הכיוונים וכולם התחילו לרוץ לכל מיני מקומות או נשכבו על הרצפה. ניסיתי למצוא מחסה ונשכבתי שם על הכביש, וקלטתי אבא שמחבק את הבת המפוחדת שלו ומגן עליה מהירי. מאחוריו על הדלת של האוטו היה שלט: 'עקירת ישובים ניצחון לטרור'. התמונה הזאת רצה בכל העולם, התפרסמה בהרבה מגזינים ועיתונים וזכתה בתערוכות ותחרויות. תמונה חזקה מאוד שנצרבה בתודעה".
פרויקט התיעוד הנוכחי, מספר אדי, נולד בכלל מתוך צורך אישי; כבוגר לימודי פוטו־תרפיה – טיפול באמצעות צילום – הוא הרגיש דחף לנסוע אל מוקדי האש המשתוללת.
"אמרתי לעצמי 'יש לי מחויבויות, בית ספר, לימודים, אני כבר לא בעיתון ואין לי למי לצלם ומתי שאני רוצה'", מתאר אדי את לבטיו. "אבל אז אני רואה שאנשים מעלים תמונות וכל החבר'ה בוואטסאפ מעדכנים איפה נשרף ומה נשרף. ואני אומר לעצמי – בארי? ניר־עם? מה אני עושה פה בכלל? איך אני יכול לשבת פה, לא לעשות שום דבר ולא לצלם? "הרמתי את עצמי ערב אחד לשריפה, ונסעתי לצלם גם בשביל התרפיה שלי, כדי שקודם כול ארגיע את הנשמה. לדעת שהייתי שם, תיעדתי, עשיתי. בשביל להתמודד עם קושי ופחד אתה צריך לעמוד מולו, זו שיטת הטיפול הכי טובה. וכן, היה לי חם ומגעיל ובכיתי והתפרקתי שם. לראות את המקום שהיה מלא בכלניות ועצים וטבע מדהים, וששנים אנחנו מטיילים בו עם המשפחות ומצלמים אנשים, ועכשיו הוא שרוף. וממה? מחתיכת עפיפון שעולה חצי שקל. זה לא הגיוני ולא נתפס".
לאחר מכן חזר אדי לשגרת עיסוקיו, אבל הלב שלו נשאר בשדות השרופים. עם חלוף השבועות התממשו חששותיהם של תושבי עוטף עזה, ומציאות החיים בצל השריפות הפכה לשגרה, בדומה לטפטופי הירי. מספר הידיעות והאזכורים בתקשורת פחת בהתאמה. במקביל החלו לזרום אליו עשרות תמונות של שריפות, בבקשה לנצל את הפלטפורמה ואת עוקביו הרבים כדי לעורר את המודעות ברשת לממדי ההרס והפגיעה בטבע בדרום.
לאחר כמה שבועות, בעיצומו של גל נוסף של כ־30 שריפות ביום ומתוך תחושה של חוסר אונים, חשב אדי כיצד אפשר יהיה להציף את הרשת בצילומים מהדרום השחור. "אם תמונה אחת שווה אלף מילים, מה יעשו עשרת אלפים תמונות שיעלו בבת אחת בכל השפות ומכל האזורים?" הוא מסביר. "באחת־עשרה בלילה פרסמתי את האיוונט. פניתי ל־3,000 העוקבים בפייסבוק של בית הספר 'חשיפה', שרובם צלמים ובעלי נפש רגישה, סוג של אמנים, ורציתי לבדוק מי בעניין. מקסימום שיבואו רק הבוגרים של בית הספר, שמכירים ומעריכים אותי".
אלא שתוך פחות משעה נרשמו 85 צלמים שאדי לא פגש מעולם, ממרכז הארץ ואף מהצפון. מספר השיתופים הלך ועלה, ובהמשך אישרו את הגעתם מאות משתתפים. "זרקתי לאוויר משהו ספונטני, בלי תכנון. לא חשבתי שזה יגיע לממדים כאלה".
התמונות ידברו
אז איך זה הולך לעבוד? מאות הצלמים ייפגשו הבוקר (שישי) בצומת יד־מרדכי, יקבלו הדרכה וסקירה קצרה של נציג כיבוי האש על השריפות, יאזינו לכללי בטיחות למקרה שנתקלים בעפיפון או בבלון תבערה, ויקבלו טיפים מקצועיים לצילום נכון של האזור.
"אנחנו לא נכנסים לקו האש, אלא יוצאים מיד מהגזרה", מבהיר אדי. "אנחנו רוצים להראות את השחור שהיה פעם ירוק, את החורשות שנשרפו כליל ואת בעלי החיים שאינם עוד". לאחר ההדרכה יתפזרו הצלמים כצוותים באופן עצמאי באזורים שמופו קודם לכן לאורך הרצועה, מכרם־שלום בדרום ועד שמורת כרמיה בצפון.
בדף ההנחיות לקראת האירוע, שנשלח למאות הצלמים, נכתב: "מטרת המפגש היא להציף את הרשת בתמונות באותו סוף שבוע בכל רשת אפשרית ובכל שפה שתוכלו, תקיפה מסיבית בכל הגזרות והאמצעים שברשותנו, כדי להעלות מודעות בארץ ובעיקר בעולם למה שקורה אצלנו בחודשים האחרונים. ניתן לתמונות לדבר בשמנו. כלל התמונות יתויגו תחת ההאשטאג #דרוםשחור, ובאנגלית Israelonfire#".
אתה מאמין שהמהלך הזה יכול לשנות עמדות של אנשים? בני אדם נוטים לצרוך את מה שמחזק את עמדתם.
"אנחנו לא משקרים, אלא מגישים את המציאות כמו שהיא. עם כמות כזו של תמונות, שיעלו להם מול העיניים עוד פעם ועוד פעם מכל מיני מקומות, אני חושב שמתישהו זה ישקע ויישאר לאנשים בראש. התמונות יהיו קשות וכואבות וחודרות, וזה משהו שגם הבן אדם הכי קיצוני בעולם ייקח איתו. לא משנה אם הוא יודה בזה או לא – זה יחלחל". 
