באופן סמלי ובלתי־מודע, ביקש שוקי זכות שנצא לסיור בשדות השרופים מרחוב גני־טל בנתיבות. כל הרחובות הסמוכים, באחת השכונות החדשות במערב העיר, נושאים גם הם שמות של יישובים בגוש קטיף. הם מזכירים את אותם ימים, ימי תמוז ואב של קיץ תשס"ה, שבהם נצבע האזור הזה בכתום. קשה שלא להיזכר גם בהתחייבותם של מובילי ההתנתקות להגיב בחומרה על כל איום מעופף מכיוון עזה, לאחר עקירת הישובים.
שוקי זכות הוא סגן מנהל ענף בחברת 'מושבי הנגב', חברה חקלאית מהגדולות בישראל, שהוקמה על ידי המועצות האזוריות שדות־נגב ומרחבים. החברה, ששטחיה פרוסים בכל אזור הנגב המערבי, מחזיקה, מעבדת ומשמרת כ־140 אלף דונם ועוסקת בגידול פירות, כותנה, תירס וחיטה. הסלוגן שלה, שמתנוסס גם על הרכב של זכות, הוא "צובעים את הנגב בירוק", אבל בשבועות האחרונים עובדי החברה עסוקים בעיקר בצבע השחור שמשתלט על חלקים נרחבים מהשטחים שבבעלותם.
הרכב של זכות הוא לא חלק מצי הרכבים של שירותי הכבאות, אבל בזמן האחרון הוא מתפקד ככזה. זכות מגיע כמעט לכל שריפה באזור, גם כשמדובר בשטחים שאינם באחריותו, נאבק בלהבות עם מחבט ועם מטף כיבוי, ומזעיק טרקטור שירוקן בסמוך לשריפה את התבואה היבשה כדי לסייע לדעיכת האש. כשהכבאיות מגיעות, בדרך כלל אחריו, זכות מסייע לכבאים בפריסת צינורות המים הארוכים.
מיד כשאנחנו יוצאים מהעיר נתיבות לשדות, אנחנו מזהים עשן שחור שמיתמר. אחרי שניות מתברר שזו דווקא רכבת הנגב, בדרכה לשדרות. "כל עשן שחור מקפיץ אותי", אומר זכות. "מכיוון שאני קצת תתרן אני כמעט לא מריח את השריפות, אבל כל הזמן אני מסתכל לשמיים ומחפש עשן. הרבה פעמים אני רץ בעקבות העשן, ושמח להתבדות ולגלות שזה רק עוד טרקטור שעבר".
זכות לא חושב שצריך לירות במפריחי העפיפונים, אבל משוכנע שצה"ל צריך לחזור לסיכולים הממוקדים. "הצרה הגדולה היא המנהיגים שלהם, וכלפיהם אנחנו רחמנים בני רחמנים"
האזור החקלאי שבו זכות עובד נקרא עזתה. המרחק ממנו לרצועת עזה הוא כשבעה קילומטרים אוויריים, ובכל זאת, שריפות העפיפונים והבלונים כילו בו כבר יותר מ־200 דונם. אנחנו מגיעים לחלקה השחורה הראשונה. 80 דונם נשרפו פה לפני עשרה ימים. רק החלפת הצנרת שהושחתה כאן תעלה אלפי שקלים. בחלקה השנייה שנשרפה, זכות מספר בגאווה איך הצליחו לבלום את האש לפני שתגיע משדה החיטה לשדה התירס. "אם האש הייתה מגיעה לתירס הנזק היה הרבה יותר גדול, כי בתירס יש חומר בעירה".
מהתירס אנחנו עוברים לשדה חומוס. זכות היה רוצה לקצור כבר עכשיו את היבול, אבל גרגירי החומוס זקוקים לעוד כעשרה ימים של חום כדי להתייבש ולהתקשות. עפיפון או בלון אחד של אש שיבעיר את החלקה הזו, עלול לגרום לנזק של מאות אלפי שקלים. בחלקה השלישית שנשרפה הלכו 80 דונם של חיטה. גם כאן הצליח זכות, באמצעות עבודה טובה של טרקטור, לבלום את האש לפני שתגיע לשדה כותנה, עוד לפני שהגיעו מכבי האש.
השבוע דובר על כך שצה"ל הפסיק בימים האחרונים להגיב לשריפות כדי לא להבעיר את האזור עוד יותר, אבל זכות משוכנע שדברים נעשים, גם אם הם לא נראים ונשמעים. הוא מציין שרק עשרה אחוזים מהעפיפונים ומהבלונים מגיעים לשדות, והרוב המוחלט מיורטים באוויר. אין לו פתרונות קסם לבעיית השריפות. הוא לא חושב שצריך לירות בנערים שמפריחים את העפיפונים, אבל הוא כן משוכנע שצה"ל צריך לחזור לשיטת הסיכולים הממוקדים. "הצרה הגדולה היא המנהיגים שלהם, וכלפיהם אנחנו רחמנים בני רחמנים".
כתום הוא השחור החדש
זכות, בן 59, עובד בחברת 'מושבי הנגב' כמעט שלושים שנה. הוא הגיע עם הוריו לאופקים בגיל תשע ומאז הוא תושב העיר. "אני בגיניסט", הוא מצהיר. "התחנכתי במעוז בית"ר, אבל אני לא נעול מבחינה פוליטית. עכשיו למשל אני ממש כועס על נתניהו ושותפיו שעסוקים רק בהתגוננות, בזמן שמנהיגי חמאס בעזה חיים כמו מלכים".
השבוע לפני 13 שנים אירחה אופקים את המחאה נגד עקירת גוש קטיף. אלפי כתומים ישנו אז בפארק אופקים, ולמחרת התקיימה עצרת מחאה במרכז העיירה. זכות הבית"ריסט התנגד להתנתקות. "בעבר תמכתי בשרון, אבל כל הדברים הטובים שהוא עשה לפני כן ירדו אצלי לטמיון בגלל ההתנתקות. פחדתי מהתוכנית הזו וידעתי שלא ייצא ממנה שום דבר טוב. לפחות אם העזתים היו עושים משהו בשטחים שפונו, אבל הם לא בונים כלום ורק עסוקים בטרור. יש פה שנאה תהומית שבכלל לא קשורה לשטחים".
אחרי השדות השרופים אנחנו מגיעים לחורש ליד מאגר עזתה, שנשרף ביום ראשון השבוע. אף שלא מדובר בשטח חקלאי, זכות הגיע גם לכאן כדי להיאבק עם האש בעזרת המחבט והמטף שלו. מלבד המראה העצוב של עצים ירוקים שהפכו שחורים, זכות מבכה את גורלם של בעלי החיים. הוא מראה לי כוורת של דבורים שהאש אחזה בה, ומספר בכאב על הלטאות שניסו לברוח מהאש. "ראיתי גם שועל רץ בזיגזג, אחוז אמוק ותזזית. השריפה של החיות מאוד השפיעה עליי".
אשתו, יהלומה זכות, היא פעילה חברתית מוכרת בנגב. במשך למעלה משלושים שנה שירתה כחשמלאית מטוסים בחיל האוויר, ולאחר שיצאה לפנסיה מוקדמת יזמה והקימה באופקים מרכז חוסן שפועל לחיזוק החוסן הקהילתי של העיר לא רק במצבי חירום אלא גם בזמן שגרה. בשבועות האחרונים היא מעלה בדף הפייסבוק שלה תמונות מהשריפות שעמם מתמודד בעלה. ביום ראשון השבוע היא כתבה: "גם היום, כמו בשבועות האחרונים, חזר שוקי עם ידיים שחורות ופנים מפויחות. גם היום כמו אתמול נתמודד עם מציאות משוגעת. עם אי־ודאות עד הרגע הבא שזה יתפוס אותנו… שוקי חושב שאני נלחצת, ואני חושבת שיש לי כוח לשנות מציאות. המציאות כפי שהיא מוכתבת לא הגיונית ולא תהיה חלק מסדר היום שלנו".
אבל למרות הכול, שוקי זכות מתעקש לסיים את הסיור שלנו באופטימיות. "בסוף, כל זה קטן עלינו", הוא אומר. "מה נראה להם שעם עפיפונים יכולים לשבור את עם ישראל? אנחנו עם חזק ונעבור גם את זה". 
