המקצועות שלא האמנתם שעוד קיימים מתאימים את עצמם לשוק החדש

סוזנה קאופמן

שענית

בתור לקופה אצל "סוזנה שעונים עתיקים" ברחוב גרובר ברעננה, אפשר להתרשם מהביקוש הרב לעבודתה של סוזנה קאופמן, שענית ותיקה הנחשבת לאחת הטובות בארץ. אך נוכח גילם המבוגר של באי המקום מתגנב ללב החשש כי לביקוש הזה יש גם תאריך תפוגה.

סוזנה מתעקשת כי אף שנדיר למצוא שענים צעירים, מקצוע תיקון השעונים לא ימהר לעזוב את העולם. "כשנכנסתי לתחום השענות ההורים שלי התנגדו", היא מספרת בחיוך. "כבר אז אמרו שאין בזה עתיד וחבל על המאמץ, ושלא אוכל להתפרנס מזה לאורך שנים. אבא ואימא אמרו לי 'תראי, המציאו עכשיו את הבטרייה, אנשים כבר לא יצטרכו שען בעתיד הקרוב'. גם היום אנשים סבורים שאין במקצוע הזה עתיד, אבל מהחנות שלי אני רואה שעוד לא כדאי להספיד את תחום העיסוק הזה. לאחרונה אפילו יש לי יותר לקוחות מבעבר. אנשים מתחילים בשנים האחרונות לחזור לנוסטלגיה המשפחתית שלהם, מגלים שעונים עתיקים שהיו שייכים לסבא, אוחסנו בבוידעם או עברו בירושה משפחתית, ובאים אליי שאתקן אותם ואפיח חיים בזיכרון המשפחתי. המקצוע חי וקיים".

קאופמן, ילידת דנמרק, כלל לא חשבה ללמוד שענות. "בגיל 17 התחלתי ללמוד באוניברסיטה ורציתי להיות טכנאית שיניים. אבא שלי ודודה שלי היו רופאי שיניים, אחי גם למד רפואת שיניים, וחשבתי ללכת לכיוון הזה. במסגרת הלימודים היה קורס משותף לטכנאי שיניים, שענים ואופטומטריסטים. המורה בתחום השענות היה מאוד נחמד, החברים היו מאוד אדיבים, וכל פעם אמרתי שאמשיך עוד שנה בקורס השענות. כך זה נמשך ארבע שנים. המורה בקורס השענות מצא לי מקום לעבוד בו, חנות שעונים שחיפשה עובדים צעירים. אמרתי לעצמי 'נעשה קצת כסף, ואז נחזור לטכנאות שיניים'. המשכתי והמשכתי, ובמקביל התחלתי לחשוב על עלייה לארץ. בכל פעם שהייתי נוסעת לחופשה, הבוס שלי בחנות השעונים איים שלא יחזיר אותי לעבודה, אבל תמיד הוא קרא לי לחזור".

"כשהשעון במגדל ביפו התקלקל כל השענים בעיר אמרו שזו עבודה מורכבת, 'אבל יש אחת ברעננה שתוכל לתקן'. זו הייתה חוויה מעניינת וקצת מסוכנת"

לפני 32 שנה עלתה סוזנה לישראל והחלה ללמוד עברית באולפן, "אבל היה משעמם רק ללמוד בלי לעבוד. מצאתי חדר קטן ברחוב אבן גבירול בתל־אביב בקומה מתחת לאדמה, פתחתי שם חנות ועשיתי תיקונים קטנים והחלפת סוללות. יום אחד ראיתי שהשעון במגדל השעון ביפו לא עובד. הצעתי לנסות לתקן אותו. אמרו לי שלא אצליח ושזה לא בשבילי אז ויתרתי, אבל נהיה 'עניין' בתל־אביב – יש אישה שעובדת בתיקון שעונים. עשו עליי כתבות במגזינים והשם שלי נהיה מפורסם. בבניין שעבדתי בו התפנתה חנות גדולה יותר, ועברתי אליה. העסק הלך וגדל. כשעברתי לרעננה בשנת 1999 היה קשה לנסוע בכל פעם לתל־אביב, ופתחתי חנות פה ברעננה".

אחרי שנים ארוכות מחוץ לתל־אביב, סגרה סוזנה מעגל כשהתגלגלה לידיה הזכות להחזיר לפעילות את השעון המפורסם ביפו בדצמבר 2021. "אנשי העירייה עברו בין שענים בתל־אביב. כולם אמרו שזו עבודה מורכבת, 'אבל יש אחת ברעננה שתוכל לתקן'. הגיעו אליי, הפעם כשהם מציעים לי את העבודה ולא הפוך. זו הייתה חוויה מעניינת וגם קצת מסוכנת. יש שם מדרגות צרות וצריך לטפס בעזרת מנוף, אבל בסופו של דבר עליתי, פתחתי את המנגנון ותיקנתי את השעון".

סוזנה מצרה על כך שצעירים כיום לא פונים למקצוע השענות בעיניה זו טעות. מכיוון שכך היא מנסה לא רק למכור ולתקן שעונים אלא גם להעביר את המורשת. "אני עושה חוגי בית ומספרת על שעונים בהיסטוריה, מתי המציאו אותם, שעונים מיוחדים. זה תמיד מעניין ומרגש".

רוני ודליה דודפור

צלמים ומפתחי תמונות

לא צריך להיות מבוגר במיוחד כדי להיזכר ברגעי הציפייה וההתרגשות לקראת הגעתן של תמונות, ימים אחדים אחרי מסירת סרט הצילום למעבדה. "כשהתחלתי את הצעדים הראשונים שלי בתחום המעבדות והצילום, היו סביבנו שבע או שמונה חנויות שעסקו בתחום הזה", מספר רוני, המנהל היום את העסק עם רעייתו דליה. "היום אני לבד ברמלה. לדעתי זה כוח התמדה. מי ששומר על השם שלו, על הלקוחות ועל איכות של עבודה ושירות – נשאר לאורך זמן. מי שעשה חלטורות וקיצורי דרך נכשל, פשט רגל ולא המשיך". רוני ממשיך לעסוק בהדפסת תמונות ויצירת אלבומים, ואף מצלם בעצמו באירועים.

מלבד איכות השירות, אולי גם העולם הזה השתנה והמציא את עצמו מחדש.

"בוודאי. היום הכול נהיה דיגיטלי, כל הציוד השתנה, החיבורים, הכבלים. המצלמות הן כבר לא מפלצות של ציוד. גם העריכה של התמונות מהנה יותר, וכל נושא פיתוח התמונות שונה מאוד. רוב האנשים לא מתעסקים בפילם".

ולמרות זאת, בשנים האחרונות רוני רואה כיצד הקהל חוזר אליו לחנות. "הרבה לקוחות באים אליי כי הטלפון שלהם, שבו היו שמורות כל התמונות, פתאום נעלם, נפל למים או נהרס. הם רוצים לשחזר את התמונות, להדפיס אותן ולהרכיב אלבומי תמונות מודפסים ומוחשיים כמו שההורים שלנו היו עושים פעם".

"התמונות במחשב לא מספקות את החוויה שמעבירה תמונה מודפסת באלבום, שעוברת במשפחה מדור לדור. באלבום כזה כל תמונה מספרת סיפור"

אם החנויות התמעטו, כדאי לצעירים לעסוק בעבודה הזאת?

"כן, למרות הכול אני חושב שזו עבודה מומלצת. זו הכנסה טובה, זה תחום ששווה ללמוד. ככל שעבדתי טוב והיו מרוצים ממני ולא היו תלונות, העסק שרד עם כל התהפוכות והשינויים. היום הרבה צעירים לומדים את המקצוע הזה לא בשביל לפתוח חנויות צילום ומעבדות אלא כדי לעבוד בצילום אירועים, שזה מקצוע שווה. ואז הם יודעים בעצמם להתעסק עם המצלמות, הפיתוח ויצירת האלבום. למעבדות פילם בפני עצמן באמת אין עתיד.

"עם זאת, לצד הדעיכה במעבדות גיליתי בזמן האחרון שצעירים מביעים עניין במצלמות פילם, ולמרות שיש להם אינסוף אפשרויות בטלפון החכם שלהם הם בוחרים לצלם תמונה ב־one shot, בלי תצוגה מקדימה, מתגברים על הדחף לראות איך הן יצאו וממתינים בסבלנות עד לסיום המחסנית ופיתוח התמונות. אולי יש בזה משהו מרגש כי זה שונה מכל מה שהם מכירים".

יש ערך לפיתוח תמונות בעידן הדיגיטלי? גם אם יש כיום התלהבות רגעית מיצירת האלבום, זה דבר שיישמר לאורך זמן?

"אני מאמין שלאלבומי תמונות תמיד יהיה ביקוש. נכון שהיום אפשר ליהנות מהצילומים בטלפון ולהעלות אותם למחשב, אבל בסופו של דבר התמונות ששמורות במחשב, בענן, לא מספקות את החוויה שמעבירה תמונה מודפסת באלבום. דווקא התמונות שפותחו, הודפסו על נייר מתאים ושמורות באלבומי התמונות – יכולות לשרוד לאורך זמן, אפילו מאה שנה ויותר, באופן שמועבר במשפחה מדור לדור.

"לכל אחד יש בבית תמונות מפותחות באלבום ישן מהסבא או הסבתא, דברים שעוברים במשפחה. זו חוויה אחרת ליצור אלבום מלא בחוויות מאירועים משמעותיים בחיינו, לעצמנו או כמתנה ליקירינו – מבחירת התמונות ועד הצפייה המשותפת בהן שנים קדימה, שמעוררת בנו דחף לשתף בסיפורים מרגשים שלא היינו מספרים אלמלא האלבום. באלבום כזה כל תמונה היא ייחודית, מספרת סיפור בלי לדבר".

אבנר גלוסקא

מעצב מרצפות

כבר 65 שנה ברציפות אבנר גלוסקא עובד באותו מקצוע, וכבר אין לו מתחרים: אבנר מעצב מרצפות. הוא עובד במפעל לריצוף שירש מאביו. את המפעל הקים יעקב גלוסקא ז"ל, שעסק בבנייה ובייצור בתל־אביב מראשית המאה העשרים. בשנת 1936 הקים ביפו עם שותף ערבי מפעל לייצור מרצפות חלקות ומעוטרות. כל לקוח יכול לבחור כאן את הדוגמה ואת הצבע, ואפילו לבקש עיצוב מיוחד בעבור בית חלומותיו.

עם שחרורו של הבן אבנר מצה"ל, הוא הצטרף. "היו אז בארץ עוד מפעלים מהסוג הזה. היה מומחה ברחוב שבזי שעבד בזה, היה מפעל גרמני שפעל בישראל ואפשר היה להזמין ממנו מרצפות בעיצוב אישי. בעשורים האחרונים היבוא חיסל את כל המפעלים. כל מי שעסק בתחום כבר לא עובד בזה. אני בגילי לא מוכן להפסיק לעבוד, אז נשארתי מהיחידים בארץ שעוסקים בעיצוב רצפות".

"אנגלי אחד שקנה כמה בתים ביפו ביקש לשחזר את הדוגמאות שהיו שם, ועשינו לו מרצפות לפי בקשתו. זה לא מקצוע מת, ודאי שלא"

עדיין יש לקוחות שמתעניינים בשירות שאתה מציע?

"כן, בהחלט. יש אדריכלים שאני עובד איתם שנים. כמו שאבא שלי עבד אני עובד. אתה יכול לקבל איזו מרצפת שתרצה. אז תמיד יש מי שירצה את האפשרות המדויקת והמתאימה ביותר לרצון של האדריכל, או מי שבונה בית או משפץ ומבקש משהו אחר מהדברים המוכנים מראש. גם לי יש דוגמאות מוכנות מראש, ואתה יכול לבחור את הסגנון והצבעים. רוב האנשים לא צריכים לעצב במיוחד כי יש לי המון דוגמאות, אבל מי שרוצה ומוכן להשקיע – זה אפשרי.

"יש אנגלי אחד שקנה כמה בתים ביפו וביקש לשחזר את הדוגמאות הישנות שהיו שם בצורה חדשה יותר, ועשינו לו מרצפות לפי בקשתו. עכשיו אני עושה עבודה בשביל החברה לשימור אתרים, הם מנסים לשחזר תבנית ישנה וזקוקים למרצפות שימשיכו את הריצוף הישן שנשאר במבנה. עבודה כזו מגיעה אליי. אני עושה עבודה מאותו סוג גם לעיריית תל־אביב".

אחרי מאה ועשרים, העסק לדעתך ימשיך לפעול?

"הבן שלי עבד איתי 20 שנה, אבל בהכשרה המקצועית שלו הוא פיזיותרפיסט והוא הלך לעבוד במקצוע שלו. אז אני לא יודע אם זה יימשך. אבל אני אוהב לעבוד, אני בא לעבודה כל יום בבוקר. זו עבודת כפיים שאני אוהב מאוד. יכולתי להגדיל את העבודה, יש לזה ביקוש כל הזמן, אבל אני עושה כפי יכולתי עם הצוות שעובד איתי. אני מסתפק בזה ולא לוקח עוד עבודות. זה לא מקצוע מת, ודאי שלא".

מרשים שלא חשבת לצאת לפנסיה.

"זו עבודה שאני מאוד אוהב. הכי מיוחד זה שאפשר לעשות עיצוב כמו הבתים הישנים של פעם, הבתים ביפו, הריצוף העתיק. אפשר להחיות את הסגנון הזה וגם לצרף לו עיצוב מיוחד. יש אומנות שאני עושה, פיסול, עיצובים. אני עושה עיצובים במלט, דבר שאף אחד בעולם לא עושה. עשיתי את כל הקירות של בית הכנסת שבו אני מתפלל בקריית־שאול בעיצוב במלט. זה דבר מהמם וייחודי. כל עוד אני יכול, אני לא רוצה להפסיק".

הרצל עיוואן

דפס

דפוס דנה ברחוב דיזנגוף בתל־אביב הוא בית הדפוס היחיד שפועל בישראל עוד מלפני קום המדינה. כיום מפעיל אותו הרצל עיוואן, שהחל לעבוד במקום לפני כארבעים שנה. הרצל לא מוותר על שום יום שבו מכבשי הדפוס עובדים בתפוסה מלאה, אך הוא מבין שככל הנראה יזכה גם לנעול את השערים.

"אין לי דור המשך שיפעיל את המקום הזה", הוא אומר. "הילדים שלי לא ייקחו את העסק ויפעילו אותו אחריי. שלושתם הלכו למקצועות אחרים. אחד עורך דין, השני בהייטק, השלישי רואה חשבון. הצפי שלי הוא שאחריי המפעל ייסגר".

לא שחסרה להרצל עבודה, אך חסרים עובדים צעירים שרוצים להיכנס לעולם הזה. "הצעירים המעטים שעובדים בתחום למדו להפעיל מכונה וללחוץ על הדפסה. אין להם מושג בהתאמת צבעים או בהכנת עיצוב. אני רואה איך הצעירים עובדים. הם לוקחים מסמך, שמים במחשב, לוחצים על הדפסה ומה שיצא יצא. אני לא עובד ככה".

הרצל עיוואן הגיע לעבוד בדפוס דנה כשהיה נער. "בתור חניך של תנועת הנוער העובד והלומד יצאנו לעבודות, ומצאתי עבודה בבית הדפוס. עבדתי אצל ניסים דנה שהיה בעל המקום, ונשארתי שם תקופה ארוכה. בשנות השבעים התחתנתי ורציתי לפתוח בית דפוס עצמאי משלי, לעבוד לבד ולפרנס את משפחתי. אבל ניסים אמר לי 'הרצל, עזוב שטויות, תיכנס איתי שותף וננהל יחד את העסק'. לפני שלושים שנה הוא נפטר ואני ממשיך לנהל את המקום".

"פעם היו מדפיסים 300 או 400 הזמנות לאירוע. היום שולחים בווטסאפ ומדפיסים כמות קטנה. אז אני עושה לאנשים דיל של 100 הזמנות"

מה ההבדל בין העבודה בדפוס לפני ארבעים שנה לעבודה היום?

"היקף העבודה לא השתנה, אבל צורת העבודה והצרכים השתנו. כשהתחלתי את דרכי בתחום, בתי הדפוס היו נותנים מענה להרבה עורכי דין. הם היו קליינטים רציניים של עולם הדפוס. היו באים להדפיס תיק, תצהיר, מעטפות ומסמכים עם לוגו, כרטיסי ביקור, כל הניירת המשרדית. היום כבר לא צריכים להדפיס לעורך דין כל מסמך, אבל יש עבודה אחרת".

"גם בהדפסות ספרים יש שינויים. פעם לא היו מדפיסים ספרים במספר נמוך. מי שהיה מוציא ספר היינו אומרים לו שעד שמרכיבים את התבנית להדפסה, השבלונה והכריכה – לא משתלם לעשות את זה בשביל פחות מעשרת אלפים עותקים. בעידן הדיגיטלי זו לא בעיה. אני יכול לעשות גם הדפסות מוגבלות של 100 עותקים לספר.

"הדפסות לאירוע כמו חתונה או בר־מצווה – פעם היה ברור שמי שיש לו אירוע מדפיס 300 או 400 הזמנות לשלוח לכל האורחים. פחות מזה פשוט לא היה משתלם. היום אנשים שולחים בווטסאפ לכל המשפחה והחברים, מדפיסים כמות קטנה כדי לשמור באלבום או לתת לכמה בני משפחה קרובים ביד. אז אני עושה לאנשים דיל של 100 הזמנות. מה שכן הולך באירועים, ונעשה נפוץ אפילו יותר מההזמנה – זה התפריט. אנשים אוהבים להדפיס תפריט לכל אירוע, שיהיה מונח על כל השולחנות. אוכל זה הדבר הכי חשוב, ככה מתייחסים לזה".

ועדיין יש מי שמעדיף לבוא אליך ולא למדפיסים הצעירים.

"כן. כל עוד אני פה, עובד ופועל יש ביקוש לעבודה שלי. מי שבא אליי רוצה את הטאץ' שלי. אם נראה לי שהגודל של האותיות לא נכון, הצבע לא מתאים – אני אומר. אני לא מוכן להדפיס דברים שלא עוברים את הביקורת שלי".

ניסית להעביר את הידע הזה לאחרים כדי שישמרו על הייחודיות של מקצוע הדפוס?

"אין היום הכשרה מקצועית לזה. בעבר לימדתי את המקצוע בבית הספר אורט. היום לא מתעסקים בדפוס הכתוב. גם אלה ששילמו על הקורסים שהעברתי, עם יד על הלב, אני חושב שהם לא קיבלו את ההכשרה המלאה. זה דור אחר. היום מעדיפים להוריד משהו למחשב, להדפיס וזהו. לא רוצים להתעכב על כל פרט".