"אנחנו חיים בעולם של אי ודאות, והוא ילך ויהיה כזה יותר ויותר", קובע ד"ר אייל דורון, חוקר ומפתח חשיבה יצירתית. "אם הילדים שלנו לא ילמדו להתמודד עם שינויים, ובעיקר להתיידד איתם, הסיכוי שלהם להתפרנס ולממש את עצמם קטן. המגפה הבאה כבר מעבר לפינה, כך גם הצ'אט GPT הבא ושינויים אחרים. בעולם שבו קצב האירועים הולך וגובר, אנחנו צריכים להכין את עצמנו לחיות עם זה. מערכות החינוך בעולם מבוססות על דרך לימוד מובנית וליניארית. זה חשוב, אבל זה רק חלק ממה שצריך".
בעולם התעסוקה ההולך ומשתנה, למוסדות החינוך ולהורים יש תפקיד מרכזי בהכנת הדור הצעיר לעולם המחר. בדקנו עם שלושה מומחים מה מערכת החינוך צריכה לעשות, ומה אנחנו ההורים יכולים להוסיף. "אם לא נתחיל לעשות 'מודלינג' של למידה כדי תנועה, כשנקודת ההתחלה ברורה ונקודת ההמשך אינה ברורה – גם בבית הספר וגם בבית בזמן הפנוי – לא נוכל לתרגל את הילדים להתמודד עם שינויים", סבור ד"ר דורון.
מה זה אומר בפועל?
"כיום המורה נכנס לכיתה, שואל שאלה ואומר לתלמידים 'בואו נגלה יחד מה התשובה', כשהוא עצמו יודע את התשובה. זו מניפולציה, אין התנסות משותפת אמיתית בלא־נודע. צריך לקיים יותר שיעורים שבהם אף אחד לא יודע לאן מתקדמים או מה התשובה, וכך ליצור התנסות משותפת".
איך? אם אני מלמדת למשל על מלחמת העולם השנייה, סביר שאני יודעת הרבה על הנושא הזה.
"נכון, אבל את יכולה לשאול מה מלחמת העולם השנייה יכולה ללמד אותנו, ולצאת לדיון משותף עם התלמידים, כששני הצדדים לומדים. אפשר לקחת דמות מסוימת, וללמוד מה אני יכול לקחת ממנה. אני כמורה מנסה לגלות עם התלמידים משהו שאנחנו לא יודעים על הדמות. השאלה היא אם נצליח יחד לשאוב ידע ורעיונות ממקום אחר, לא מטקסט כתוב".
אז תם עידן שינון הידע כפי שאנו מכירים מהעבר?
"לא, אבל לצד ידע חשוב שצריך להכיר, יש ידע שצריך לגלות יחד, כי זה מה שקורה היום בעולם העבודה. היום מחפשים את החדשנות והיציאה מהקופסה. אנשים שלא יֵדעו להסתגל לחוסר ודאות ולשינויים עלולים להשׂתכר פחות ולהתקדם פחות. מי שלא סתגלן ולא מגיב היטב לשינויים, יהיה לו קשה להתקדם. לכן מערכת הלמידה והבית צריכים להכין את התלמיד ללמידה תוך כדי תנועה. מי שמתרגל ללמוד בצורה מובנית ומתוכננת, בלי שום גילוי ספונטני, לא מתַרגל את השריר של חשיבה עצמית ויצירתית ולא יהיה מוכן לעולם כזה".
נקודה נוספת שדורון ממליץ עליה היא הצורך של כל ילד או נער לדייק לעצמו את הכישורים שלו. "חשוב מאוד שכל אחד ידייק בהכרת היכולות והזהות שלו ויצבור מסוגלות מסוגים שונים. כיום זה לא קורה, כי הלמידה לא מספיק אישית. אגב, הטכנולוגיה כן יודעת לדבר אלינו באופן אישי, והפער בין הטכנולוגיה למערכת החינוך, שנשארת מאחור בזיהוי הצרכים והכישרונות הפרטניים, הולך וגדל".
מעבר לידע ולכלים, מוסיף דורון, יש לטפח את היכולות החברתיות. "מדברים על זה בכל בית ספר, אבל פחות מיישמים. אפשר למשל לערבב בין כיתות, שכבות ותלמידים, ובאמת לתת אפשרות להכיר את האחר. רעיון נוסף הוא לדבר בזום עם קהילות, ערים ומדינות אחרות, ולנצל את בית הספר כמכשיר לפיתוח יכולות חברתיות".
אבל רשימת המטלות היא לא רק לבתי הספר. "לבית יש השפעה עצומה, וגם אם בית הספר לא נותן את כל מה שאתם מצפים ממנו, המודלינג בבית ובסביבה החברתית נותן את ההשפעה המרכזית ביותר. אל תתלו ציפיות רק בבית הספר, כי הוא מרכיב שולי יותר ממה שנראה".
הטעות של מורס
"הטלטלה הגדולה ביותר בשוק העבודה תגיע מהבינה המלאכותית, שתגדיר מחדש את המקצועות הקשורים לעולם המחשוב ובכלל. מתכנת יהיה שונה מאוד מהיום, וגם שאר המקצועות ייראו אחרת", אומר אבי ורשבסקי, מנכ"ל מיינדסט (MindCET), מרכז לחדשנות ולפיתוח טכנולוגיות בחינוך שהוקם על ידי המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח). "בכל תחום נצטרך אוריינות ויכולת להשתמש בכלים של בינה מלאכותית, שמתנהגים אחרת לגמרי ממה שהורגלנו אליו. זה דבר שמטלטל את כל עולם התעסוקה ומשפיע על שכבות שונות. גם הצווארון הכחול ישתנה. נצטרך להתרגל לעולם תעסוקה פחות מקובע ויציב, לאנשים שמחליפים עיסוקים בתדירות הרבה יותר גבוהה וגם לא מחוברים לארגון.
"אני מסתכל על בתי הספר ממעוף הציפור, וגם אם המורים טובים, יש קושי גדול להדביק פערים. יש הרגלים חזקים יותר מהלימודים. אני מבדיל בין 'סקולינג' – החוויה הבית ספרית, ל'לרנינג' – למידה של ממש".
במיינדסט מחברים יזמות ולמידה באמצעות חיבור בין סטארטאפים, מחנכים, חוקרים, מנהיגים בתעשיית ההייטק, משקיעים וקובעי מדיניות, כדי להציע פתרונות רלוונטיים לעולם הלמידה והחינוך בעידן הדיגיטלי.
מערכת החינוך אינה ערוכה לעולם הבינה המלאכותית, סבור ורשבסקי. "למערכת אין תכנון להגיב לשינוי הזה, גם בגלל הרגולציה וגם בגלל שאנחנו לומדים מקבוצת המורים הקיימת בבית הספר. המצב מחייב התארגנות אחרת, שתאפשר התמקדות בלמידה פחות פרונטלית ויותר פרסונלית, שבה כל תלמיד יהיה במסלול שיותאם לו".
ורשבסקי מציע דווקא לשים דגש על העולם הרגשי וההומני. "המהפכות שאנחנו חווים קשורות להיבטים עמוקים של להיות בן אדם, לא לשאלה הטכנית של איזו שפת תכנות אני לומד. כל המקצועות ההומניים – תנ"ך, היסטוריה, ספרות – משכללים את היכולת להבין את עצמנו, וגם מלמדים אותנו ביקורתיות והבעה. הם נמצאים היום בעמדת נחיתות, אבל יש להם חשיבות גדולה יותר מפעם, כי המציאות החדשה מזמנת המון מחשבות הנוגעות להוויית האדם, בהיבטים רגשיים ונפשיים".
לדבריו, גם היכולת הבסיסית הזאת דורשת לימוד. "כתב בניו־יורק טיימס ניהל שיחה ארוכה עם GPT, ואחרי כשעתיים הצ'אט אמר לו שהוא אוהב אותו והשיחה נעשתה קרובה ואינטימית. המכונה ניסתה להבין מה הכתב רוצה, וכשזיהתה שהוא זקוק לכך היא הציעה לו אמפתיה. אפשר לדמיין איך העולם יתמלא ב'תחליפי מערכות יחסים'. לכן צריך להכין אנשים לניהול מערכות יחסים ולבניית אמון. הפייק ניוז מגיעים לממדים מטורפים, ובלי הכשרה וערנות יהיה קשה לתפקד בעולם כזה".
איך בתי הספר יכולים להתכונן טוב יותר לעתיד?
"לא חייבים ללמוד דווקא במסגרת הסטנדרטית. יש המון אפשרויות למידה מחוץ לבית הספר, שאם מוסדות החינוך היו אורזים אותן באופן נגיש לתלמידים, הם יכלו לסגור את הפער. בצרפת בשנות השישים לימדו בבתי ספר לכתוב במורס, כי חשבו שהטכנולוגיה הזאת תכבוש אותנו. היום זה נראה מגוחך. כשמסתכלים על התפתחויות חדשות יש נטייה ללמד את הדבר הטכנולוגי הבא, אבל קצב השינויים גדול כל כך, ולכן בית הספר צריך להציע מיומנות – למידה עצמאית, התמדה, מאמץ – ולא תוכן".
ומה אנחנו כהורים יכולים לעשות טוב יותר?
"להורים יש נטייה לפחד מהעולם שעומד להגיע ולפחד שאם לא נעשה עכשיו דברים נאבד הזדמנות חשובה. בעיניי צריך לקבל בנינוחות את הטכנולוגיות, ולהבין שרבות מהמסגרות האלו משתנות בצורה כל כך דרמטית שחייבים להכיר אותן ובעיקר להיות ערניים לעצם השינוי התרבותי. לצד המקום שלנו כהורים שמכוונים ומייצרים ביטחון ומשמשים מצפן, אנחנו צריכים לדעת מהם הדברים שאנחנו לא מבינים והילדים כן".
בזכות הקורונה
יעקב מיכלין הוא מנכ"ל חברת ביולייט, המשקיעה בחברות מחקר ופיתוח של תרופות ומוצרים רפואיים המטפלים בבעיות עיניים. בעיניו רעיונות כמו "תוכנית בנט" לחמש יחידות במתמטיקה הם דבר נחמד, אבל צריך יותר מזה. "כיום יש לתיכונים תפקיד גדול בהכשרת בני הנוער לעתיד שלהם, לא רק לשירות הצבאי אלא מעבר לזה", הוא סבור.
הקורונה חידדה אצלו את הצורך בשינוי של ממש. "בזכות הבן שלי שהיה אז בכיתה ט' ולמד מהבית, נחשפתי לשיטות הלימוד הקיימות, והבנתי שהשיטה של מורה בכיתה כבר לא רלוונטית. ילד סקרן וחכם יכול למצוא כל מידע שהוא רוצה, כך שלשלוח ילד להכין עבודה בהיסטוריה על הקרבות במלחמת העצמאות זה נחמד, אבל בקרוב יהיו צ'אטים שיכתבו כל סוג של עבודה לפי דרישה".
איך מערכת החינוך צריכה להתאים את עצמה לעידן הזה?
"להכשיר את הילדים ליזמות, לעורר בהם את הסקרנות ואת יכולות הלמידה, ללמד אותם לבנות הרצאה, להכין מצגת. להשקיע בחינוך פיננסי, בחשיבה יזמית, בעמידה מול קהל, בבניית טיעון. את כל זה אי אפשר ללמוד באינטרנט, וצריך גם לתרגל את זה. בעידן של אינסטגרם וטיקטוק, שבו יכולת הקשב של הילדים נמוכה, זה פאסה לשבת שעה ולהקשיב. שיעורים כמו אלו שהצעתי מדברים לילדים, והם רלוונטיים ומעניינים יותר".
הבן שלו, מעיד מיכלין, רק התקדם בקורונה. "הוא למד מתמטיקה ופיזיקה באינטרנט והתפנה למיזמים שעניינו אותו. גיל התיכון הוא גיל נכון לחנך את הנוער ולהקנות כלים ליזמות".
מיכלין יזם עם רשת אמית פרויקט בשם "כרישי אמית": הם הכריזו על תחרות שבמסגרתה התבקשו התלמידים להציע פרויקטים של יזמות. יותר ממאה צוותים של בני נוער ניגשו לתחרות. "זו למידה אפקטיבית יותר משינון פרק בהיסטוריה או משוואה במתמטיקה. הילדים למדו יזמות, עמידה מול קהל, תכנון פיננסי, שיווק ועוד המון דברים שרלוונטיים לעתיד שלהם. הייתי שמח לראות עוד יוזמות כאלו, שיצעידו את הילדים לעתיד טוב יותר".
