לא פשוט לעסוק בנושא הגרעין הישראלי. הסוגיה רגישה במיוחד, ורבים נרתעים מלהיכנס לתחום. בישראל הסיפור עצבני במיוחד, כמעט מעורר היסטריה. היכולות הגרעיניות של המדינה הן סוד כמוס שאסור להתקרב אליו, ומי שמעז נכווה קשות. ישראל מעולם לא הצהירה כי יש בידה נשק מהסוג הזה, וכל השאר הוא פרי הדמיון הרחב של אויביה. לפי פרסומים זרים, ישראל היא המדינה היחידה בעולם שפיתחה נשק גרעיני אבל לא חשפה אותו ואפילו לא ביצעה ניסוי גרעיני ידוע.
האנומליה הזו השפיעה עמוקות על המחקרים באקדמיה בנוגע לתשתית הגרעין בישראל ולמשמעויות האסטרטגיות העצומות הנלוות לכך. רוב המחקרים שפורסמו במהלך השנים עסקו בהיסטוריה של תוכנית הגרעין הישראלית – רכישת הכור הגרעיני בצרפת, דרכי המימון, וההתמודדות בעשורים הראשונים עם הממשלים האמריקניים שחתרו לעצור את הפצתו של הנשק הגרעיני בעולם. מעל הכול ריחף תמיד נושא העמימות, שהוגדר בפגישה היסטורית של ראש הממשלה גולדה מאיר עם הנשיא האמריקני ריצ'רד ניקסון בשנת 1969. על פי הפרסומים, באותה פגישה סוכם כי ישראל תאמץ מדיניות של עמימות בנושא הגרעין, בתמורה לתמיכה בפועל של ארה"ב במעמדה הייחודי כמדינה גרעינית לא מוצהרת.
ד"ר דן סגיר חקר בעשור האחרון את האסטרטגיה הגרעינית של ישראל במסגרת עבודת דוקטורט שכתב באוניברסיטה העברית. המחקר פורסם בספר שיצא לאור בימים אלה בהוצאת כרמל, ונושא את השם הטעון "דימונה: ההרתעה הגרעינית של ישראל". בספר, המבוסס כולו על מקורות גלויים, מותח סגיר עד למקסימום את אפשרות הדיון הפומבי ביכולת ההרתעה הגרעינית של ישראל ובמטרותיה, ומתאר בכישרון כיצד הן משתלבות במדיניות הביטחון הלאומי שלנו. גולת הכותרת היא חשיפת מסמכי סדאם חוסיין, שנתפסו בידי צבא ארה"ב אחרי כיבוש עיראק ב־2003. מהפרוטוקולים, המגיעים מתוך חדרי הדיונים של צמרת השלטון העיראקי, אפשר ללמוד עד כמה השפיע הגרעין הישראלי על החלטותיהם של מנהיגי מדינות ערב, וכיצד הוא דחף אותם לנטוש את הסכסוך הצבאי עם ישראל.
"באיראן מבינים היטב שפגיעה גרעינית בתל־אביב תגרור את השמדתה של טהרן. ההבנה הזו מבטיחה את שלומם של תושבי שתי הערים הגדולות הללו"
"הארכיונים במדינות ערב – ובמקרה הגרעיני גם בישראל – חסומים לחלוטין בפני החוקרים", מסביר סגיר. "תפיסת הארכיון של ארמון הנשיאות בבגדד אפשרה לחוקרים לבחון מחדש את ההתנהלות של סדאם חוסיין בסוגיות שונות. מהפרוטוקולים למדתי עד כמה הייתה עמוקה השפעת היכולות הגרעיניות של ישראל על קבלת ההחלטות שלו בנושאי המלחמה בישראל אחרי הסכם השלום עם מצרים. בשתי מילים: סדאם הורתע. אגב, כבן למשפחה שעלתה לארץ מעיראק, הקריאה במסמכים הפנימיים של המשטר הייתה בשבילי חוויה מיוחדת במינה. ביליתי איתם שנה מרתקת".
כמו למשל?
"ב־3 ביוני 1978 סדאם אומר: 'כאשר הערבים יתחילו את הגיוס, ישראל תודיע להם: אנחנו נטיל עליכם פצצת אטום. ואז הערבים יעצרו או לא? אם לא יהיה בידיהם אטום, הם יעצרו'".
אז אפשר לומר שהגרעין הישראלי אחראי לשלום עם מדינות ערב?
"לא רק, אבל במידה רבה כן. זאב ז'בוטינסקי כתב את 'קיר הברזל'. דוד בן־גוריון יישם את הרעיון ויזם את פרויקט הגרעין. מאז ועד היום אויביה של ישראל לא הצליחו להתמודד עם היתרון האסטרטגי האדיר הזה, שהשפיע על כל מהלך הסכסוך הבין־מדינתי ושינה אותו, עד שחזר להיות סכסוך מקומי עם הפלסטינים".
תוכנית הגרעין העיראקית הולידה את דוקטרינת בגין, שלפיה ישראל לא תאפשר למדינה ערבית או מוסלמית עוינת לפתח נשק גרעיני. ב־1981 בגין הפציץ את הכור העיראקי. מה קורה עם הדוקטרינה הזו היום מול איראן?
"ראשית, אחד ההישגים הגדולים ביותר של בנימין נתניהו בימיו הטובים יותר כראש ממשלה היה לרתום את ארה"ב והמעצמות האחרות לעצירת תוכנית הגרעין האיראנית. ישראל לא לבד בסיפור האיראני כבר הרבה שנים, והאינטרס העליון שלנו הוא שהמעורבות הבינלאומית הזו תימשך. שנית, דוקטרינת בגין כפי שאני תופס אותה היא מערך שלם של מאמצים חשאיים, פעילות מדינית בינלאומית ופעולה צבאית גדולה לשיבוש ופגיעה במתקני הגרעין של מדינת האויב. זו גם מציאות המאבק מול איראן בשנים האלה.
"חוץ מזה, יש לבחון כל מקרה לגופו. אין דין הפצצת הכור העיראקי ב־1981 והפצצת הכור הסורי ב־2007 כדין המקרה האיראני. האתגרים והסיכונים שעימם ישראל מתמודדת במקרה האיראני שונים לחלוטין מהמקרים הקודמים".
בספר שלך ניכרת הסתייגות בולטת מתקיפה צבאית של מתקני הגרעין באיראן.
"נכון. ניתוח סיכונים בסיסי של פעולה כזו ובחינתה במושגים של עלות־תועלת מובילים בבירור למסקנה הזו. הוגה הדעות הצבאי הסיני סון צ'ו כתב שהאסטרטגיה המוצלחת ביותר היא לא לנצח במלחמה אלא למנוע אותה. אני חותם על זה במקרה האיראני. בספר יש פרק שנקרא 'אובדן המונופול'. אני מציע שם יישום אסטרטגיה של הרתעה גרעינית וקונבנציונלית מול איראן. העיקרון הוא שאם ביום מן הימים איראן תצליח לסיים את פיתוחו של נשק גרעיני – יש להימנע ממלחמה יזומה נגדה ומול ארגוני החסות שלה כמו חיזבאללה, אלא ליצור הרתעה באמצעות יכולת המכה השנייה שיש לישראל על פי מקורות זרים, ושלל אמצעי הרתעה נוספים שאני מפרט".
נחזור קצת לאחור. בספר אתה מייחס חשיבות מיוחדת למלחמת יום הכיפורים ולמקומו של הנשק הגרעיני בה.
"מלחמת יום הכיפורים פרצה באוקטובר 1973, כארבע שנים לאחר שישראל הפכה, על פי פרסומים זרים, למדינה גרעינית לא מוצהרת. זו הייתה גם המלחמה הכוללת האחרונה בין ישראל למדינות ערב. ההרתעה הקונבנציונלית של ישראל נכשלה במלחמה הזו, והשאלה המעניינת היא אם גם ההרתעה הגרעינית שלה נכשלה".
והתשובה?
"אנחנו יודעים היום שהמצרים והסורים תקפו את ישראל במלחמה מוגבלת כדי לשבור את הסטטוס קוו של שליטת ישראל בסיני וברמת הגולן. ההתקפה לאורך התעלה וברמת הגולן לא סיכנה את קיומה של המדינה, והנשיאים סאדאת ואסד העריכו נכונה שהמתקפה לא תגרור תגובה גרעינית כלשהי מצד ישראל.
"ואכן, למרות הקושי הרב שישראל מצאה בו את עצמה בימים הראשונים של המלחמה, היא נמנעה מחשיפת הנשק הגרעיני המיוחס לה ולא שיגרה איומים לא קונבנציונליים. במהלך המלחמה החליטה ארה"ב לספק נשק קונבנציונלי באמצעות רכבת אווירית, בין השאר כדי למנוע מישראל לשגר איומים גרעיניים לעבר מצרים וסוריה. מלחמת יום הכיפורים עיצבה למעשה את שילובה של דימונה באסטרטגיית ההרתעה של ישראל. אני קורא לזה הרתעה רב־שכבתית. כוחו הקונבנציונלי של צה"ל מרתיע מפני פגיעה באינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל, והגרעין מרתיע מפני פגיעה בעצם קיומה".
אם כך, אין על ישראל שום איום קיומי.
"זה נכון. מאז הסכם השלום עם מצרים, שנחתם במרץ 1979, ישראל באמת לא ניצבת בפני סכנת כיבוש בידי קואליציה של צבאות ערביים. היו תקופות של איום בנשק כימי וביולוגי מצד סוריה ועיראק במקביל לפיתוח תוכנית הגרעין העיראקית, ובעשרים השנים האחרונות גם תוכנית הגרעין האיראנית. כאן דימונה מספקת את המענה האולטימטיבי".
פיקציה דיפלומטית
סגיר, 67, הגיע לעיסוק בנושא הגרעין כשהיה סטודנט למדע המדינה באוניברסיטה העברית במחצית השנייה של שנות השבעים, ונחשף לוויכוחים האקדמיים הסוערים בשאלת מקומו של הגרעין בתפיסת הביטחון של ישראל. אחרי לימודיו נסע לדרום אפריקה והחל לחקור את העיתונות במדינה שהייתה אז תחת משטר האפרטהייד. בעקבות הכתבות הביקורתיות שפרסם בעיתון הארץ נגד המשטר הגזעני גורש סגיר מהמדינה.
לאחר שובו שימש סגיר ככתב צבאי בעיתון הארץ, ובין השאר סיקר את פרשת מרדכי ואנונו, הטכנאי בכור בדימונה שהדליף מידע לעיתונות העולמית, נחטף לישראל ונכלא לשנים ארוכות. באותן שנים פרסם סגיר כמה מאמרים על מדיניות העמימות ועל שילובה של ההרתעה הגרעינית במדיניות הביטחון של ישראל, כנראה למורת רוחם של בכירים בדסק הביטחוני של העיתון.
איומיו של נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד למחוק את ישראל מהמפה ב־2005, הציתו מחדש את העניין של סגיר בנושא ההרתעה הגרעינית המיוחסת לישראל, והוא החליט לבחון באמצעות עבודת דוקטורט את שאלת ההשפעה של דימונה על הסכסוך הערבי־ישראלי הבין־מדינתי.
"הספר והמחקרים שלי מציגים בפעם הראשונה תמונת ראי של האירועים בסכסוך המזרח־תיכוני – הן מהצד הישראלי הן מצד מדינות ערב בהקשר הגרעיני", אומר סגיר. "עד היום לא פורסם מחקר מקיף על השפעת הגרעין הישראלי על מנהיגי מדינות ערב לדורותיהם: נאצר, אסד האב, סאדאת, סדאם חוסיין ואסד הבן.
"מעבר לזה, עד למחקר שלי התחלקו החוקרים לשני מחנות: 'הגרעיני', שטען שהגרעין השפיע מאוד על הסכסוך, ו'הקונבנציונלי', שטען שהגרעין לא היה באמת רלוונטי בסכסוך. בספר אני מתנתק לחלוטין מקודמיי ומציע מסגרת קונספטואלית שונה לחלוטין להבנת שילובה של דימונה באסטרטגיית ההרתעה הישראלית.
"לטענתי, ההרתעה של מדינה גרעינית היא אחת והיא נשענת על מכלול של יכולות שונות שנועדו לענות על כל טווח האיומים נגד ישראל. מסמכי סדאם שמוצגים בספר בהרחבה מוכיחים את התזה הזו. סדאם חד־משמעית הורתע מדימונה. מדינות ערב החליטו לסיים את הסכסוך הצבאי עם ישראל בין השאר בגלל דימונה. אני מציע ליישם את התובנות שלי על הגרעין ומדינות ערב גם במדיניות של ישראל מול איראן ביום שיהיה לה נשק גרעיני".
מה הכוונה?
"באיראן מבינים היטב שפגיעה גרעינית בתל־אביב תגרור את השמדתה של טהרן. ההבנה הזו מבטיחה את שלומם של תושבי שתי הערים הגדולות הללו. במישור ההרתעה הקונבנציונלית לדוגמה, ישראל תבהיר לאיראן ששיגור טילים מדויקים לעבר אסדות הגז של ישראל מצד חיזבאללה, ייענה בהבערת שדות הנפט שלה. אגב, אני אשמח אם הספר יתורגם לפרסית, כדי להסיר כל ספקות בעניין נחישותה של ישראל להגן על עצם קיומה, אפרופו הצהרת אחמדינג'אד והמנהיגים האחרים למחוק את ישראל".
מה עם העמימות הגרעינית של ישראל? אתה כותב את הספר כאילו היא לא קיימת. בקצב הזה ואנונו עוד יזכה בפרס ישראל על החשיפה שלו, שרק מרתיעה את אויבינו.
"ואנונו חשף ב־1986 את סודות הגרעין של ישראל בתקשורת הבינלאומית ושילם על כך מחיר כבד. בינואר 1990, בימיה הראשונים של מלחמת המפרץ, גורם מוסמך יותר ממנו, שר ההגנה של ארה"ב ריצ'רד צ'ייני, שיגר בריאיון בסי־אן־אן מסר הרתעתי לסדאם חוסיין, שהתבסס על יכולותיה הגרעיניות של ישראל אם ישגר לעברה טילים בעלי ראשי קרב כימיים. וזה עבד.
"העמימות היא כבר מזמן פיקציה דיפלומטית, אבל היא חיה וקיימת כל עוד ממשלת ישראל לא תחליט לנטוש אותה ולהודיע בפומבי שבידי ישראל נשק גרעיני – אם אכן קיים כזה. העמימות הגרעינית אומצה לפני 54 שנים והיא שירתה אותנו היטב. ישראל נתפסת כמעצמה גרעינית אזורית, בלי לשלם את המחיר של התנגשות עם המשטר הבינלאומי נגד הפצת הנשק הגרעיני בעולם. שאלה מעניינת היא אם לאחר שאיראן תשלים פיתוח נשק גרעיני, ישראל צריכה לנטוש את העמימות ולעבור להרתעה גרעינית גלויה. התשובה הקצרה היא: תלוי בנסיבות הבינלאומיות. התשובה הארוכה נדונה בספר".
מהספר ברור גם שאנחנו לא יכולים לעשות שום צעד בנושא האקוטי הזה בלי תיאום הדוק עם האמריקנים.
"כמובן. קשה להגזים בחשיבותם של היחסים הקרובים בין ישראל לארה"ב בכל הקשור להרתעה הישראלית בכלל והגרעינית בפרט. בארבעים השנים האחרונות מדינות ערב אימצו שתי אסטרטגיות מרכזיות להתמודדות עם הגרעין הישראלי. הראשונה היא ניסיון לפתח פצצה ערבית – או איסלאמית במקרה האיראני – כמענה לדימונה, והשנייה ניהול מערכה דיפלומטית בינלאומית בהובלת מצרים כדי להפוך את המזרח התיכון לאזור נקי מנשק גרעיני, ובכך לאלץ את ישראל להתפרק מיכולות הגרעין המיוחסות לה. בשתי החזיתות הללו קיבלנו עד היום תמיכה מלאה מכל הממשלים האמריקניים".
בכריכת הספר מופיע צילום של צוללת במעמקי הים, רמז ליכולת "המכה השנייה". מסר קצת בוטה, הייתי אומר.
"ההחלטה לשלב בכריכה של הספר צללית של צוללת היא ביטוי ויזואלי לקפיצת המדרגה שעברה ההרתעה הגרעינית של ישראל בשלושת העשורים האחרונים. רכישת הצוללות, שלפי מקורות זרים הן מחומשות בטילים בעלי ראשי נפץ גרעיני, הקנתה לישראל כושר מכה שנייה".
ומה המסר שאתה מנסה להעביר בספר עצמו?
"אני בן הדור שהחוויה המעצבת שלו היא מלחמת יום הכיפורים. הנהגת המדינה באותן שנים כשלה בניהול מדיניות הביטחון של ישראל ושילמנו על כך מחיר כבד. מאז לא הבחנתי במגמת שיפור באיכות וברמה של מקבלי ההחלטות. להפך. מהסיבה הזו אני רואה חשיבות עצומה למחקר אקדמי ודיון ציבורי בנושאים של ביטחון לאומי. אני רואה במחקר שלי על השפעת דימונה, אבן הראשה של ביטחון ישראל, מצע לדיון בשאלות המורכבות הללו.
"אסטרטגיית הרתעה – גרעינית או קונבנציונלית – היא לעולם לא מטרה בפני עצמה, או תחליף למדיניות לפתרון סכסוך מתמשך בין עמים ומדינות. תכליתה הראויה של עוצמתה הצבאית הרבה של ישראל, פרט למניעת מלחמות, היא לאפשר משא ומתן לשלום שיהיה כרוך בפשרות למען הדורות הבאים, שהרי לא לעולם חוסן".
