"אם מתקן התפלה ייפגע, אני מסוגל 'לפתוח' את הכינרת תוך שעות להזרמת מים"

אם נשאל את רוב תושבי ישראל מהיכן מגיעים המים אלינו בברזים הם יענו מן הסתם: מהכינרת, כמובן. כולנו יודעים שבשנות השישים נחנך המוביל הארצי, אולי הפרויקט השאפתני ביותר מאז קום המדינה, שהוביל מים מהאגם הצפוני שלנו דרומה, אל בתינו וברזינו.

ואכן, במשך שנים היינו עדים לטקס קבוע מדי חורף, כאשר כתב כלשהו או בכיר ברשות המים היה יורד אל אתר המדידה שבו מוצב סרגל אנכי עתיר שנתות, ובמבט מלא דאגה מבשר לעם היושב בציון עד היכן מגיעים המים. עם כל מילימטר של "מפלס הכינרת" השתנה גם מצב הרוח הלאומי. בשנות בצורת שודרו פרסומות שבהן פני השחקנית התבקעו כפניה של אדמה צחיחה, וקריין קרא לנו בקול בס שלא לבזבז מים.

והנה החדשות הטובות: הזמנים הללו חלפו עברו. הכינרת שוב אינה מקור המים הבלעדי שלנו, מפלס המים שלה כבר לא משחק תפקיד, והארץ אינה מתייבשת גם בשנים שבהן איננו זוכים לכמויות משקעים נכבדות.

"70 אחוז מהמים שאנו שותים הם מי ים מותפלים ולא מים הכינרת", מדווח לנו יחזקאל (חזי) ליפשיץ, מנהל רשות המים. "לקחת מי ים ולהפוך למי שתייה – זה ממש קסם. המתקן הזה מייצר 150 מיליון קוב בשנה. הקמתו עלתה 1.6 מיליארד שקל".

יחזקאל ליפשיץ, מנהל רשות המים: "מעיינות ש'גויסו' בעבר לצורך חקלאות שוחררו, ויחד עם רשות הטבע והגנים אנחנו מזרימים אליהם מים כדי שתהיה בהם ספיקה קבועה ולא יתייבשו בקיץ. גם לירדן הדרומי נזרים מים"

חזי ואני עומדים על המרפסת המשקיפה אל צינורות מתקן ההתפלה הגדול "שורק" ליד פלמחים, המשתרע על 200 דונם – הגדול בחמשת מתקני ההתפלה בישראל. הים מרוחק שני קילומטרים מערבה מכאן. אחרי שנעבור את המסלול הארוך בנתיב המים נגיע אל הברז שבקצה הצינור, וליפשיץ יכבד אותנו בכוס מים זכים. "מים זכים וצלולים שטעמם נפלא", הוא מתמוגג. "אף אחד לא מבחין בהבדל בין מים מותפלים למי הכינרת".

התפלת המים בישראל החלה עוד בניסויים שנערכו בשנות השישים באילת, ומאז ועד היום תושבי העיר הדרומית שותים מים מותפלים. ב־2005 הוקם מתקן התפלה חדיש באשקלון, ואחריו כאמור ארבעה נוספים. צריכת המים בישראל עומדת על שני מיליארד קוב בשנה (שני טריליון ליטר), ומהכינרת מגיעים למערכת הארצית בין 0 ל־500 מיליון קוב, תלוי באיזו שנה. 600 מיליון מגיעים ממתקני ההתפלה, והיתרה משאיבת מי תהום מקידוחים.

"בעוד חמש שנים נגיע לכמעט מיליארד קוב מים מותפלים מהים", מציין ליפשיץ. "בשנים הקרובות מתוכננים שני מתקנים נוספים. כל המתקנים בבעלות פרטית. את המתקן בשורק הקימה חברה ישראלית בשם IDE, שמקימה עשרות מתקנים ברחבי העולם. המתקן זכה בפרסים בינלאומיים רבים גם בשל צריכת החשמל הנמוכה שלו. החברה מכרה אותו לחברת דן קפיטל והתפנתה להקים את שורק 2, שיפיק 200 מיליון קוב בשנה.

"לירושלים, שאין לה מקורות מים, אנחנו מספקים מים מותפלים שיספיקו עד 2060 או 2070. כעת מקימים צינור שיגיע לעפולה ומשם לבית־שאן ולבקעת הירדן. עוד מעט רוב מוחלט של אזרחי המדינה ישתו מים מותפלים".

אז מדוע מחירי המים שלנו נוסקים?

"אנשים מבינים שיקר להפיק חשמל, אבל חושבים שמים מקבלים בחינם כי זו מתנת שמיים. זה לא נכון. התפלת מים מורכבת ויקרה יותר מהמים הטבעיים שמגיעים חינם מהקב"ה. מה שמעניין אותי כמנהל הרשות הוא המחיר שהחברות המתפילות מבקשות לקוב מים. לכן מי שמציע את המחיר הנמוך ביותר זוכה במכרז.

"המתקן באשקלון מוכר לנו קוב מים ב־3.1 שקלים, מהמתקן הזה בשורק אנחנו קונים ב־2.4 שקלים, ולשורק 2 כבר נשלם 1.45 שקל בלבד. מ־2010 ועד היום תעריף המים ירד נומינלית מ־8.1 ל־7.8 שקלים, וזאת אף על פי שהכנסנו לשימוש שלושה מתקני התפלה חדשים והגדלנו את ההשקעה במשק המים מ־800 מיליון שקלים בשנה למיליארד וחצי. ביחס למדינות ה־OECD אנחנו במקום הרביעי ברשימת המחירים הנמוכים ביותר. המחירים ירדו מכיוון שבמשך הזמן נצבר ניסיון בייעול התהליך. בנוסף, מחצית מעלות הייצור היא על חשמל, וכאן אנחנו מייצרים חשמל לעצמנו מהגז הנובע מהתהליך באופן טבעי. החברות גם נהנות מהריבית הנמוכה שקיבלו בזמן שנחתמו החוזים".

משק המים בישראל הוא משק סגור, כלומר מתוקצב אך ורק מהתשלומים שאנו הצרכנים משלמים בעבור המים; המדינה אינה מתקצבת את משק המים ולו בשקל אחד. ליפשיץ מברך על הקמתם של תאגידי המים המשקיעים בפיתוח התשתיות, אחרי שהרשויות המקומיות, שהיו אחראיות לכך בעבר, לא מיהרו להשקיע בצנרת התת־קרקעית שאיננה נראית לעין ולא תעזור לראש העיר להיבחר שנית. "נכון שיש תלונות על השירות שהם נותנים ויש מקום להתייעל, אבל התאגידים שהוקמו ב־2008 הגדילו דרמטית את ההשקעה והקטינו את פחת המים ואת פחת הגבייה", הוא אומר. יותר מ־1,500 גופים מרכיבים את משק המים – בהם חברת מקורות, 28 תאגידי מים ועוד ספקי מים קטנים.

ליפשיץ חש אחריות עצומה. כמי שעומד בראש אחת הרשויות החשובות ביותר בחיי המדינה, עתיד משק המים מונח על כתפיו. הוא נולד בטבריה לפני 47 שנה, למד בישיבת הר עציון ובאוניברסיטה העברית מדעי המחשב ומנהל עסקים, וכיום הוא מתגורר באלעזר שבגוש עציון עם רעייתו וששת ילדיהם. מאחוריו תפקידים שונים ברשות החברות הממשלתיות, וכן סמנכ"ל משרד האנרגיה. לפני יותר משנה בחרה בו שרת האנרגיה דאז קארין אלהרר לתפקיד מנהל רשות המים.

17 שעות של סינון

אנחנו עומדים על מרפסת התצפית וליפשיץ מסביר. את מי הים שואבים מעומק 30 מטר כדי לא לפגוע בצמחייה ובדגה הימית, ומשם הם מועברים אל מתקן הסינון הראשוני. בשלב השני הם נדחסים בלחץ גדול אל תוך 16 אלף ממברנות בגובה 16 מטר, שמסנניהן עוצרים את מולקולות המלח. עודפי המלח מוזרמים בחזרה אל הים. בשלב השלישי המים עוברים תהליך נוסף – "הקשיה" – שבו מוסיפים למים סידן באמצעות אבני שיש, ובהמשך מוסיפים גם כמות קטנה של כלור לחיטוי. בסוף התהליך מתבצע דיגום – בקרת איכות למים היוצאים אל האזרחים.

יואב ברקאי, מנהל המוביל הארצי: "למדידת מפלס הכינרת יש משמעות ברמה הסמלית, הפולקלוריסטית. ברמה האסטרטגית תמיד תהיה לנו הכינרת אם מתקני ההתפלה ייפגעו. אני מסוגל 'לפתוח' את הכינרת בתוך שעות ספורות ולהזרים מים ממנה"

ליפשיץ משבח את חוק המים בישראל הקובע – שלא כמו במדינות רבות, כולל ארה"ב – שגם מים שנמצאים בשטח פרטי שייכים לכלל האזרחים. "ראשי המדינה הבינו את חשיבות המים לקיומה של חברה בריאה בישראל".

צרכן מים נוסף ומפתיע הוא הטבע עצמו. "כן, אנחנו מחזירים מים לטבע, מה שאתה שומע", הוא מחייך. הכיצד? "מעיינות ש'גויסו' בעבר לצורך חקלאות, כמו עין אפק או מעיינות פרוד, 'שוחררו' על ידינו, ויחד עם רשות הטבע והגנים אנחנו מזרימים אליהם מים כדי שתהיה בהם ספיקה קבועה ולא יתייבשו בקיץ. גם לירדן הדרומי נזרים מים, מסכר דגניה עד מנחמיה".

אז אפשר להיות רגועים בהיבט הזה או שיש דאגות נוספות?

"אני מוטרד מזה שהאוכלוסייה גדלה והצרכים גדלים, וצריך לוודא שיש מספיק מים עד שנת 2050 וגם הלאה. צריך לזכור שאנחנו מדינה חצי מדברית. האזור הכי גשום בצפון מקבל 1,000־1,200 מ"מ גשם בשנה, ולמרות זאת יש לנו מים בברזים 24/7. זה נראה טריוויאלי, נכון? אבל ניהול משק המים הוא אחד הדברים המורכבים שיש, ואנחנו לא מעריכים מספיק מה שיש לנו בידיים. צריך לייעל את המערכות כל הזמן, ולוודא למשל שהביוב אינו זורם ברחובות ולא לים".

אז הלכנו למתקן שפד"ן ליד ראשון־לציון, לראות מה באמת עושים עם הביוב. בשפד"ן מטפלים במי השפכים של גוש דן, מטהרים אותם בתהליכים כימיים פשוטים יחסית, ומזרימם אותם להשקיית השדות והמטעים של יישובי מערב הנגב. "בכל שנה מתווספות עשרות אלפי יחידות דיור שמייצרות ביוב, וצריך לוודא שהוא מטופל. מחצית מהמים שהחקלאות משתמשת בהם הם מי ביוב מטופלים. 85 אחוזים מהמים שאתה מתקלח בהם, שוטף כלים או מוריד בשירותים – מועברים לחקלאות. הרחק מאחורינו נמצאת ספרד, עם 25% בלבד. אנחנו גם אלופים במניעת איבודי המים – 3 אחוז בלבד מול 20־30 אחוז במדינות אירופיות מתקדמות", מסביר ליפשיץ. "אם לא ניקח את מי השפכים לחקלאות, לא יהיה לנו מספיק גם לשתייה. החקלאות משתמשת ב־1.2 מיליארד קוב בשנה. התהליך גם מוריד את העלויות לחקלאים עצמם".

אנחנו עומדים על נקודת התצפית, ומתחתינו בריכות החמצון. "צלם גם את הריח", מתבדח ליפשיץ עם יוסי אלוני, הצלם. במרחק לא רב נמצאים בתי השכונות המערביות של ראשון־לציון, החשים לעיתים מזומנות את ניחוחות הביוב הנושבים אליהם עם הרוח. מי הביוב עוברים סינון ראשוני שמותיר מאחור את המוצקים "המרחפים", ומגיעים לבריכות הללו, שם מוזרם חמצן הגורם לחיידקים "לאכול" את הלכלוכים ולשקוע. אחרי 17 שעות של סינון, המים הנקיים יחסית מוזרמים בצינורות סגולים – כדי להבחין בין מי שפכים למי השתייה – אל שדות הנגב.

ממלאים את הכינרת

חזרנו אל מתקן ההתפלה וגם שם מחכה לנו הפתעה. "הצינור הזה", מצביע חזי ליפשיץ על צינור ענקי בפאתי המתקן, "מוביל מים אל הכינרת".

סליחה?

"לפני כמה חודשים חנכנו כאן את 'המוביל ההפוך', צינור המזרים מים דרך המוביל הארצי צפונה. לומר את האמת, התרגשתי. ממש כמו אבותינו שחנכו את המוביל הארצי".

מדוע להזרים מים צפונה?

ליפשיץ מסביר: "כדי למנוע המלחה של הכינרת אסור שהמפלס שלה ירד מתחת לקו מסוים, ובשנות בצורת צריך לעיתים להגביה את המפלס באופן מלאכותי".

שמנו פעמינו צפונה כדי לחזות בפלא במו עינינו. מי שנתן למפעל המים הגדול את השם "המוביל הארצי" הוא המשורר חיים גורי. עלות הקמתו הייתה יותר מ־400 מיליון לירות, סכום השווה היום לארבעה מיליארד שקלים. הגענו ל"אתר אשכול" הקרוי על שם ראש הממשלה לשעבר לוי אשכול, שעוד לפני היותו ראש ממשלה היה מאבות משק המים בישראל ונמנה עם מקימי מקורות, עשר שנים לפני הקמת המדינה.

"המוביל הארצי היום הוא לא מה שהיה לפני שישים שנה", אומר לנו יואב ברקאי, מנהל המוביל הארצי. "השכלנו לשמר את היכולות שלנו מאז, ולפתח יכולות חדשות. הוגי הרעיון אפילו לא חלמו שאי פעם הוא יעבוד בכיוון ההפוך. חלפו הזמנים שמשק המים שלנו היה תלוי במפלס הכינרת. במהלך השנים מדינת ישראל פיתחה את המערכת כך שלא נהיה תלויים יותר בחסדי הטבע ובמפלס העולה והיורד, והיום הכינרת אינה אלא חגורת ביטחון אסטרטגית. צרכני המים מקבלים את המים גם ממקורות אחרים – מתקני ההתפלה וקידוחי מי התהום, והשפד"ן לחקלאות".

בחלק הדרומי של האתר יש מין בקעה הנראית תחילה כמכתש עפר, אלא שבמהרה מתברר לנו כי מדובר ביריעה חומה שמתחתיה מאגר עצום של 150 אלף קוב מים נקיים וצלולים. האתר, שנתן את שמו לצומת "המוביל" הסמוך, נמצא בבקעת בית נטופה על כביש 77, והוא מעין "תחנה מרכזית" של המוביל הארצי, האוגרת את כל המים הנשאבים מהכינרת בתחנת ספיר (על שם פינחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי), דרך תחנת השאיבה נחל צלמון. כאן המים מסוננים ומגיעים לאיכות מעולה, ומכאן הם זורמים בכוח הכבידה דרך צינור סגור שקוטרו יותר מ־2.5 מטרים, לאורך 85 ק"מ, עד למרכז מקורות באזור ראש־העין, ומשם מועברים המים לכל אזרחי המדינה.

יואב ברקאי (48) מתגורר במושב רם־און שבחבל התענך, נשוי ואב לשלושה. הוא מהנדס בעל תואר שני מהטכניון, ועובד במקורות כבר 18 שנה. את דרכו החל במוביל הארצי והתקדם לניהול פרויקטים רבים בתחום המים, בהם מכון השפד"ן. לפני יותר משנה חזר למוביל הארצי בתפקיד המנהל.

אז כבר לא צריכים לרדת עם סרגל ולמדוד את המפלס? הקיץ הקץ על השאלה אם לפתוח את סכר דגניה?

"יש לזה משמעות ברמה הסמלית, הפולקלוריסטית. ברמה האסטרטגית תמיד תהיה לנו הכינרת, אם מתקני ההתפלה יתקלקלו או שתתחולל סערה בים שעלולה להשמיד מתקן התפלה. במקרים כאלה אני מסוגל 'לפתוח' את הכינרת בתוך שעות ספורות ולהזרים מים ממנה".

והצרכן בבית יחוש בהבדל אם הוא שותה מים מותפלים או מי כינרת?

"רק אניני טעם מובחרים… כל רעיון משק המים הישראלי מבוסס על ניהול מורכב וכלים תפעוליים שמאפשרים להביא מים ממקורות מגוונים, כך שלנו בברזים לא יחסרו מים. המצב אצל השכנים שלנו הרבה פחות טוב. ישראל מספקת לירדן יותר מ־100 מיליון קוב, ובקרוב הכמות הזו תוכפל".

ובתמורה הם ייקחו לנו עוד קצת שטח, אני לא מתאפק מלמלמל. ברקאי אומר שאסור לו להגיב, אבל הוא מציין שהירדנים משלמים את עלות המים במסגרת הסכמים בינלאומיים. מקורות מספקת מים לעזה ולרשות הפלסטינית. לסעודיה אין עדיין קו לאספקת מים.

"אני בונה כל הזמן תחנות שאיבה, ובימים אלה בונים את 'המוביל הארצי 2' לצד המוביל הקיים, שיכפיל את יכולות הובלת המים", הוא מוסיף.

מאגר אשכול יכול להכיל 4 עד 4.5 מיליון קוב, וכדי לרוקן אותו יש צורך ביומיים וחצי. באזור קיבוץ נצר יש טורבינות הידרו־אלקטריות להפקת חשמל, שרק לאחרונה התקבל האישור להפעלתן מכיוון שמדינת ישראל, משום מה, החליטה שמקורות צריכה להתעסק במים ולא בחשמל.

בחלקו הצפוני של האתר ישנם שני אגמים קטנים המחולקים באמצעות גשרון. את המאגר מילאו בדגים, קרפיונים, בורים ושפמנונים כדי לסייע בניקוי אקולוגי של המים. "לפני כעשר שנים היינו צריכים לרוקן את המאגר כדי לשפץ את קרקעית הבטון. הכנסנו כלים הנדסיים כבדים, אבל לפני כן הוצאנו יותר מאלפיים טונות דגים. התברר שהם היו עובדי מקורות הנאמנים.

"העבודה מאתגרת", אומר יואב. "לא שאני לא נרדם בלילה, אבל אני מרגיש את כובד האחריות בכל שעה משעות היום. אנחנו אחראים לאספקה והולכה של המון מים עם המון מערכות אלקטרוניות ומכניות. תמיד אני חושב איפה פספסתי, היכן מסתתרת התקלה הבאה, איפה אפשר לשפר וליזום פרויקט שיעשה את העבודה יעילה, טובה ובטוחה יותר. מים זה לא מוצר מותרות, ולכן אנחנו מודדים את העבודה שלנו בכמה דקות לא סיפקנו מים בחודש האחרון".

מהנדסים מהפלמ"ח

קצת היסטוריה: לפני קום המדינה היו כאן אגודות קטנות לאספקת מים, שהובאו מהכינרת באמצעות תעלות או מאגרי מים שונים. את חזון מערכת המים הישראלית הגו שניים: לוי אשכול, שהקים וניהל את חברת מקורות, והמהנדס שמחה בלאס. תחילה תכנן בלאס אקוודוקט (אמת מים) שיוביל מים מהכינרת ליישובי הסביבה. בשנת 1939 הוא כתב תזכיר באורך שישה עמודים לבקשת ארתור רופין, ובו תוכנית להעברת מי הירקון להשקיית מיליון דונם באזור באר־שבע. ב־1944 פרסם בלאס ספר בשם "אוצרות המים בארץ ישראל", ובו מפות מדויקות המסבירות כיצד להזרים מים מהצפון לדרום ומהיכן. היום הדבר נחשב מובן מאליו, אך בזמנו חשבו שמדובר במדע בדיוני. השניים, לצד פנחס ספיר, היו הזרוע של התנועה הציונית לענייני מים. בשנת 1953 תכננה ישראל מפעל להטיית מי הירדן מדרום לגשר בנות יעקב. אחרי שגמרו לבנות את הסכר ואת התעלה החל לחץ אמריקני, והוא הביא להפסקת הזרמת המים דרך סכרים אלה.

"אבא נולד בפולין, קיבל מגיל צעיר חינוך ציוני והיה בתנועת החלוץ", מספר לנו בנו, יצחק בלאס. "הוא למד בטכניון של ורשה ותמיד היה סוג של ממציא. כחייל בצבא הפולני המציא מכשיר למדידת רוחות בעבור חיל האוויר, ואחר כך גם מכונה לשתילה כי שמע שבארץ ישראל אי אפשר לגדל מספיק חיטה לכולם. גם המצאותיו בתחום המים נובעות מהרוח הציונית שלו, מתוך רצון לפתור את בעיות המים של היהודים. ברבות הימים פיתח את שיטת ההשקיה בטפטוף, והקים את מפעל 'נטפים' המפורסם עם אחי הגדול".

יצחק, היום בן תשעים, מספר כי נסע עם אביו ועם לוי אשכול ברחבי הארץ. את אחת הנסיעות הוא זוכר היטב: "הייתי בן ארבע כשישבתי ביניהם והעזתי למשוך במתג המשנק (צ'וק) של המכונית. זכיתי לנזיפה קשה מאוד מפיו של אשכול…".

שמחה בלאס לחץ להקים משרד לתכנון המים – תה"ל – ואף שימש מנכ"ל בשנותיו הראשונות. אלא שבין אשכול לבלאס נתגלעו חילוקי דעות קשים. "אבא תמך בבן־גוריון ואשכול כעס עליו. הם התווכחו גם בשאלה מי יקים את המוביל הארצי". בשנת 1958 נאלץ בלאס לפרוש. במרכז המבקרים באתר אשכול יש לוח הנצחה גדול לשמחה בלאס ובו סיכום מפעלו. יצחק עצמו קיבל בשמו את "אות מקורות" בטקס שהתקיים במלאת 80 שנה לחברה. מי שהעניק לו את האות היה יוחאי שוחט, בנו של שר האוצר אברהם (בייגה) לשעבר ונכדו של אשכול.

"המוביל הארצי הוא בדיוק המפעל שאבא חלם עליו", אומר יצחק. "הוא היה איש של חזון, אבל לא ידע שהמוביל יוביל מים גם בכיוון ההפוך. הוא היה ציוני נלהב, וכשהציעו לו עמלה על התיווך בעסקת הצינורות עם החברה הבריטית סירב לקבלו, ודרש שסכום העמלה ירד מהתשלום עבור הצינורות". יצחק סבור שראוי לקרוא את המוביל הארצי על שם אביו. "המוביל הארצי ע"ש שמחה בלאס זה בהחלט שם ראוי", הוא אומר.

הצינור הראשון הונח במאי 1959. בין הזוכים להניח את הצינורות הראשונים היה אברהם נדל, בן 83, בן למשפחה שהייתה ממייסדי רמות־השבים. 43 שנה עבר במקורות. ביוני 1960, אחרי שהשתחרר מהצבא, שמע משכנו כי בחברת מקורות מחפשים עובדים לפרויקט מיוחד. "מחר בשש בבוקר תעמוד ליד הטנדר שלי", אמר לו השכן, מנהל העבודה האחראי להנחת הצינורות.

איך התנהלה העבודה?

"הכלי ההנדסי היחיד שעבד בשטח היה מחפר קטן שחפר את התעלה בתוואי שנקבע. אנשי מקורות מצאו אותו ביערות קנדה כשחיפשו כלים מתאימים לחפירת המוביל הארצי. הם הביאו אותו ארצה מפורק לחלקים והרכיבו מחדש. בלילה הביאו את הצינורות הענקיים – 30 טון כל אחד – ברכבת מהמפעל באשקלון. באותם ימים לא היו בארץ מנופים חזקים מספיק להרים אותם, ואנחנו נאלצנו לגלגל אותם ולהניח על טריילר עד לשפת התעלה, שם היו משחררים אותם והם היו מתגלגלים פנימה. לאחר מכן ציפינו אותם בזפת כדי להגן על הבטון ולבודד מרטיבות. בהמשך הגיעו חומרים טובים יותר, אפוקסי ואחרים. בשטח היה טרקטור נוסף שדחף את הצינורות וייצב אותם. מאוחר יותר שינו את ייעוד המחפר והפכו אותו למנוף. הצינורות התחברו זה לזה כמו תקע ושקע אחרי שמרחו אותם בסבון כדי שיחליקו פנימה. בכל יום הנחנו 20 עד 30 צינורות".

לאחר שסיימו להניח את הצינורות, מספר נדל, הגיעו משאיות עם חול מהדיונות של נתניה או חדרה ומילאו את הצינור עד שני שלישים מגובהו. "את החול הזה הציפו במים, ומכונה מיוחדת הידקה אותו סביב הצינור. אנשי בקרה בדקו את הצפיפות כדי להבטיח שהצינור לא ינוע ממקומו. בתום העבודה כיסו הכול ופני השטח חזרו לקדמותם".

בקטע האחרון, המגיע אל תחנת הרכבת הישנה בראש־העין, ליד הכניסה למבצר אנטיפטרוס, העבודה הייתה אינטנסיבית. "עבדנו כמו משוגעים. היינו מסיימים את העבודה בתשע או בעשר בלילה, לפעמים בגשם שוטף. הייתה בה תושייה רבה וגם עניין גדול. זה היה בית ספר לחיים. רוב המהנדסים היו בוגרי הפלמ"ח ומלחמת השחרור, הייתה לנו הרגשה שאנחנו עושים ציונות. בכל בוקר קמנו לסיפור הזה. לא כמו היום שבאים לעבוד, מתקתקים כמה שעות והולכים הביתה. מתי הרגשנו שאנחנו עושים עבודה חשובה? כשהצלחתי לקבל קו טלפון בלי תור אחרי המלצה מראש עיריית כפר־סבא, סורקיס, מכיוון שאמרתי לו שאני הבן של יוסק'ה וחנה נדל".

באותה תקופה הגיע לחברת מקורות ציוד רב וחדשני: גנרטורים, רתכות, משאבות, טרקטורים. כבעל רישיון נהיגה, לנדל היה יתרון. "היו גנרטורים שהופעלו בבנזין ואחרי שהתחממו עברו לנפט כי נפט היה זול יותר. סמכו עליי שאני יודע להפעיל את הציוד, וגם קיבלתי סיווג מקצועי שנקרא 'מכונן'. אני שמח שעברתי את החוויה הזו. אני מספר לנכדיי על הימים ההם. אם לא היינו עובדים כמו משוגעים, לא היינו מגיעים להישג הזה".

שאלתי את נדל אם הוא חושב שהיום אפשר היה להרים פרויקט כזה מול כל הרגולציה והביורוקרטיה. "בקלות", הוא עונה בחיוך. "היו מביאים חברה סינית והיא הייתה משלימה הכול בכמה שנים. הקבלנים יודעים את מי למרוח. מביאים פועלים במשכורת רעב, משכנים אותם בקרוונים ומעבידים אותם שבעה ימים בשבוע". ציונות, הוא אומר, זה לא.

"לפני כמה חודשים בנו תחנת שאיבה חדשה ושברו שתי 'צלעות' של הישנה. הייתי שם ולקחתי הביתה חתיכת בטון. לא תאמין, הבטון היה הומוגני והברזל היה לבן כאילו הניחו אותם אתמול".

בסרט שהפיקה מקורות לכבוד שנת היובל שלה מספר יוסף בלומוביץ, שעבד בגזרת גשר בנות יעקב, כי חלק מהעבודות נעשו תחת עיניהם הפקוחות של הסורים שעמדו כמטחווי קשת ואקדחים בידיהם. הם צפו כיצד הפועלים מפוצצים את הסלעים. "היינו צועקים 'פיצוץ' וכולם היו מתחבאים, גם הסורים".

לפני 58 שנים ניסו מחבלי פת"ח לפגוע במוביל, במה שנחשב ניסיון הפיגוע הראשון של הארגון בישראל; שני מחבלים חדרו מירדן והניחו מטען ליד עיילבון. ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, שראה במוביל את עורק החיים של ישראל, אמר: "כל ניסיון לפגוע במימיה של ישראל ייחשב כפגיעה בגבולותיה". וההיסטוריה חוזרת: לפני כשלוש שנים דווח ב"פייננשל טיימס" כי איראן ביצעה מתקפת סייבר על מערכות המים של ישראל בניסיון להרעיל את מי המוביל הארצי באמצעות הזרמת כלור בכמות גבוהה.

"המתקנים שלנו מאובטחים היטב", מבטיח ברקאי. "גם במערך אבטחה פיזי – כל המתחמים מגודרים ולא ניתן לחדור אליהם – וגם באבטחה אלקטרונית. בנוסף, המים אצלנו מנוטרים 24/7 ועשרות המשתנים נבדקים כל הזמן. ברגע שמתעורר החשש הקטן ביותר לפגיעה באיכות המים, אנחנו יודעים להגיב מיד. יש סיפורים על ניסיונות להרעיל את מי השתייה של ישראל עוד לפני קום המדינה. כשהוקם המוביל, פלוגות של משמר הגבול ישבו ושמרו על התעלות הפתוחות. היום המצב שונה".

ברקאי מוביל אותנו אל המסננים הגדולים, שאינם אלא 24 בריכות עמוקות בשטח 160 מ"ר כל אחת, ובתחתיתן מצע פחם בגובה שני מטרים. המים המגיעים מהכינרת מסוננים ועוברים אל הצינורות הגדולים התת־קרקעיים ומשם לבריכת המאגר. על פני המשטח נראות אצות, שתורמות את חלקן לטיהור המים. "אלה מי השתייה המעולים שלנו, שאיכותם טובה פי עשרה ממה שהיה עד שנת 2007. מי השתייה שלנו הם מהאיכותיים בעולם, שומרים על המינרלים והמרכיבים הטבעיים שבמי הכינרת וכך הם מגיעים לברז. משרד הבריאות הוא רגולטור קפדן מאוד, וכל חשד קל לפגיעה באיכות המים נבדק". לדברי ראשי משק המים, איכות המים בברזים בישראל אינה נופלת מזו של המים המינרליים הנמכרים בבקבוקים.

ובכל זאת, מה מכילים מי השתייה שלנו?

"מוסיפים כלור במינונים נמוכים ומוקפדים, כי הרי חייבים לחטא את המים. לפני כמה שנים היה ויכוח אם להוסיף פלואוריד, והוא הוכרע לשלילה. הכול מנוהל מחדר בקרה מרכזי, הממוקם מתחת למרכז המבקרים החדש. אנחנו מסתכלים 30־40 שנה קדימה. זו הציונות בהתגלמותה. התחלנו עשר שנים לפני קום המדינה, ואנחנו עושים עבודה טובה כדי לספק מי שתייה מעולים לאזרחי ישראל".

בכל שנה משביתים את המוביל הארצי לעבודות אחזקה וביקורת. "זה אירוע חגיגי", מספר ברקאי. "חברי ההנהלה, מנהלי האזורים, אנשי התחזוקה והעובדים מתייצבים בפתח הצינור במיטב מחלצותיהם ובערדליים מיוחדים וצועדים כשישה קילומטרים דרך רמות מנשה, מודדים, מסתכלים, מצטלמים. זה הפך למסורת. בכל פעם אני מתפעל מחדש איך הקימו את הפרויקט ההנדסי הזה, שגם היום נראה כמו חדש. אני אומר לעצמי שאם היו צריכים להקים אותו היום, ספק אם הוא היה קם בהתחשב בכל הבירוקרטיה, ההתנגדויות שבין הרשויות וחוסר התיאום ביניהן, אילוצי התקציב והרגולציה. פעם בן־גוריון יכול היה לדפוק על השולחן ולומר 'צריך להביא מים לנגב!', וזה היה מבוצע. היום זה כבר לא עובד כך".