נפתח בנתון שאינו מובן מאליו: מדינת ישראל מקצה מדי שנה מלגה ללא פחות מ־100 אלף לומדי תורה בישראל, מספר עצום. ערב קום המדינה היו כאן רק כמה עשרות לומדי תורה, אך עם השנים הם הפכו למעצמה של לימוד עם סגנונות, מגזרים ושיטות, ומאות מוסדות שהם חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית.
נתחיל דווקא בציונות הדתית. ישיבת מרכז הרב, המונה כיום קרוב לאלף אברכים ובחורים, החלה מקבוצת לומדים קטנה שהתכנסה סביב הרב אברהם יצחק הכהן קוק לפני כמאה שנים. מאז היא הפכה ל"אם הישיבות" הדתיות־לאומיות, כאשר תלמידיה ותלמידי תלמידיה ממשיכים להפיץ תורה בכל רחבי הארץ.
"מרכז הרב אימצה בתחילתה את מודל הפעילות של ישיבת וולוז'ין ההיסטורית, סדרי הלימוד וכדומה", אומר משה גוטמן, מנכ"ל איגוד הישיבות הגבוהות, "אבל היא הביאה איתה חידוש – לימוד תורת הרב קוק, שכלל את נושאי ארץ ישראל ו'התורה הגואלת'. כמו בכל ישיבה, הבסיס היה אנשים מגילים שונים שמתווכחים ודנים בתורה. בחור בשיעור א' מתווכח ודן בסברות עם הרב הבכיר. זה נכס, מוסד של מורשת עולמית ששומרים עליו".
משה גוטמן, מנכ"ל איגוד הישיבות הגבוהות: "שר האוצר לפיד רצה בזמנו לקצץ את תקציב הישיבות. דרשנו מאורי אורבך ז"ל לעצור את הקיצוץ, וביקשנו שגם הישיבות החרדיות יקבלו כספים, כי מדינת ישראל צריכה להיות מרכז התורה העולמי"
האביב של עולם התורה הציוני־דתי פרץ אחרי מלחמת ששת הימים, אך עוד לפניו קמו ישיבות "סרוגות". בשנת 1939 נוסדה ישיבת בני עקיבא כפר־הרא"ה, על שם הרב קוק. הרעיון להקמתה גובש בסמינריון הדרכה של תנועת בני עקיבא. הוחלט להקים ישיבות ברוח ציונית־דתית, כדי שהצעירים הדתיים לא יצטרכו לבחור בגיל 18 אם ללכת לישיבה ולהפוך לחרדים, או להתרחק מעולם התורה. הרב משה צבי נריה, ראש הישיבה, טבע את ההמנון שהפך ליעד: "ישיבות נקים בכל מקום, בעיר ובכפר, בעמק, בהר, בצפון, בדרום וגם בסוף המדבר. יבוא היום יבין העם כי התורה היא חיינו, ילכו ללמוד תורה כולם והיא תאיר את דרכנו".
בשנת 1953 הוקמה ישיבת ההסדר הראשונה, כרם ביבנה, גם היא על ידי אנשי בני עקיבא. 13 חברי גחל"ת של התנועה – גרעין חלוצי לומדי תורה – הגו את הרעיון וייסדו את מוסד ההסדר הראשון. בתחילה שירתו התלמידים במודל של מסלול נח"ל המשלב שירות צבאי עם עשייה חברתית. בשנת הלימודים תשכ"ו החלה הישיבה לפעול במתכונת ההסדר המקובלת כיום – שירות צבאי ולימוד בישיבה.
מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, יהודה ושומרון, עזה, סיני והגולן היו נקודת מפנה. ראש ישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה קוק, שהרבה לדבר על הכמיהה למרחביה המקודשים של ארץ ישראל ההיסטורית, הצטייר לפתע כמי שחזונו הולך ומתגשם, ודמותו הפכה למרכזית בציונות הדתית. האירוע הזה, לצד החלטה של תנועת בני עקיבא להמליץ לחניכיה ללמוד שנה בישיבה לפני השירות הצבאי, הובילו את פריחתו של עולם התורה הציוני־דתי. תלמידי חכמים שצמחו בישיבת מרכז הרב יצאו בשליחות רבם לייסד ישיבות נוספות – בירושלים העתיקה, בחברון ובקריית־ארבע, בבית־אל, בקריית־שמונה, ברמת־גן ובעוד ערים ויישובים רבים בכל הארץ.
בשנות השבעים חל מהפך בעולם התורה הציוני־דתי, עם הצטרפותן של הנשים. זה קרה עם הקמתה של חלוצת המדרשות התורניות, מדרשת לינדנבאום בירושלים. לימים הוקם במסגרתה כולל המכשיר נשים לפסיקת הלכה. כיום מונה המדרשה כמאתיים תלמידות. אחריה, בשנות השמונים, קמו מדרשת שובה, עין הנציב ומתן; בעשור הבא הוקמו גם מדרשות הרובע, אביב ומגדל עוז; ובהמשך נוספו עוד ועוד מסגרות לימוד לנשים.
כיום ישנם כ־200 מוסדות גבוהים ללימוד תורה הפונים לציבור דתי־לאומי: כ־40 ישיבות גבוהות, 80 ישיבות הסדר, 20 מכינות תורניות, 20 מדרשות לבנות וכ־50 כוללים.
בעיני גוטמן, קיום עולם הישיבות, הציוני־דתי וגם החרדי, הוא בעל ערך לאומי, והתמיכה מטעם המדינה היא גם אמירה ציבורית. "בתקופת ממשלת נתניהו־בנט־לפיד בשנת 2013", הוא מספר, "שר האוצר לפיד רצה לקצץ את תקציב הישיבות ב־60 אחוזים. באנו כאיגוד ודרשנו ממפלגת הבית היהודי שישלימו את החסר מכספים קואליציוניים. החרדים היו אז באופוזיציה. נפגשתי עם אורי אורבך ז"ל והעברנו לו את הדרישה, וביקשנו שגם הישיבות החרדיות יקבלו כספים. בהתחלה הוא לא הבין למה, כי היה מתח בין המפלגה שלו לסיעות החרדיות. אמרתי לו 'אתה ציוני־דתי? אתה חושב שמדינת ישראל צריכה להיות מרכז התורה העולמי ולא ארצות הברית?' הוא הסכים איתי, וכך היה.
"גם בממשלה הקודמת, במאבק סביב ההנחה לאברכים במעונות, ח"כ משה גפני הגיע להפגנה של נשות הציונות הדתית ואמר שלא האמין שאי פעם יבוא לאירוע כזה. שני המקרים האלה ממחישים שהציונות הדתית מובילה את התפיסה של תורה כערך לאומי, שהמדינה צריכה לראות בו נכס", מסכם גוטמן.
אחד מאלף
במובן מסוים, גם עולם התורה הספרדי הקיים כיום הוא תוצרת כחול לבן. מה שהחל בקבוצת לומדים קטנה בעיר העתיקה בירושלים, הפך למעצמה של מאות ישיבות ורבבות לומדי תורה.
"לישיבת פורת יוסף יש מקום של כבוד, אף על פי שיש היום ישיבות גדולות ונחשבות ממנה", אומר יונתן יוסף, חבר מועצת העיר ירושלים ונכדו של הרב עובדיה יוסף. "זו הישיבה הספרדית הראשונה שפעלה בירושלים עוד לפני קום המדינה, והיא הוציאה מתוכה את הרבנים הבולטים והמפורסמים של הציבור הספרדי – הרב בן־ציון אבא שאול, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו, ראשי ישיבות, רבני שכונות, פוסקים ודרשנים. פורת יוסף מנתה כ־60 תלמידים, חמישה מהם היו בני משפחתו של סבי, חמישה ממשפחת הרב בן־ציון אבא שאול, והשאר ממשפחות אחרות. היו אז בסך הכול כארבעים משפחות ספרדיות ששלחו לישיבות, משם החלו שיעורים לבעלי בתים ולקהילות, ואחרי כן הוקמו עוד ישיבות.
"מה שהחל בפורת יוסף הפך להצלחה, והסוד להצלחה היה אמונה בצדקת הדרך. הרב אליהו גדל יתום, בעוני, עם כל הנתונים כדי לא להצליח. כשהרב עובדיה התחתן הוא לא ידע איך יפרנס את המשפחה. הרב עזרא עטיה, ראש הישיבה, ידע לדחוף את התלמידים קדימה, לקחת את החמישים־שישים תלמידים שהיו בישיבה, שלא בהכרח היו גאונים או המוכשרים ביותר, ולהכווין כל אחד לפי מה שמתאים לו – מי צריך רב תקיף או פשרן, קשוח או רך. זו הייתה הבנה גדולה בתורת הנפש. הוא המייסד והמכונן שהביא למהפך הזה. כשחושבים על זה שהוא היה הרב של הרב מרדכי אליהו ושל הרב עובדיה, מבינים שהוא היה האבא של עולם התורה הספרדי. הוא לא כל כך מוכר היום כי לא נשארו ממנו הרבה דברים כתובים. לישיבת פורת יוסף היה ארכיון עם מאגר כתבי יד של הרב עטיה, והכל נשרף על ידי הירדנים.
יונתן יוסף, חבר עיריית ירושלים: "פורת יוסף היא הישיבה הספרדית הראשונה שפעלה בירושלים , והיא הוציאה מתוכה את הרבנים הבולטים והמפורסמים של הציבור הספרדי"
"היה פעם שיח מעניין בין סבא שלי מרן הרב עובדיה לראש עיריית ירושלים טדי קולק", מספר יונתן יוסף. "ש"ס ביקשה מבנים לתלמודי תורה בירושלים, היה דיון בעירייה וטדי שאל למה צריך כל כך הרבה תלמודי תורה, ישיבות וכוללים. סבא ענה לו שכתוב בגמרא 'אלף נכנסים לתלמוד ואחד יוצא להוראה'. אם נקשיב לך ויהיו רק 500 תלמידים, יהיה רק חצי תלמיד חכם. צריך הרבה לומדים כי כך יצאו גדולי תורה, וגם בעלי בתים טובים צריכים לעבור בלימוד תורה. זו תשתית לאומית ובסיס שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית".
יוסף מעריך כי מספרם של תלמידי הישיבות הספרדים־חרדים גדול משל האשכנזים: "בישיבות ספרדיות לומדים רק ספרדים, ובישיבות אשכנזיות יש גם וגם. כך שאפשר להעריך שיש היום יותר בחורים ספרדים מאשכנזים, בפער גדול".
ישיבה אחת, 40 בתי מדרש
בניגוד לישיבות הסרוגות והספרדיות, עולם התורה האשכנזי־ליטאי לא נולד בארץ. אבני היסוד שלו, הישיבות הגדולות והבולטות, עלו לארץ תוך ניסיון לשמר את צורת החיים ולימוד התורה שקיימו בעבר. החלוצה הייתה ישיבת חברון, "כנסת ישראל", שבעבר נקראה ישיבת סלבודקה, על שם העיר בליטא שבה נוסדה והתקיימה בשנותיה הראשונות. צרות מבית הביאו אותה לחפש משכן חדש; הממשל המקומי לא אהב את מוסד הלימודים שלא מתקיימים בו הכשרות מקצועיות או גיוס לצבא הליטאי, וכפה על הבחורים לבחור באחד מהשניים. הרב יחזקאל סרנה, לימים ראש הישיבה, נשלח לחפש מקום חלופי בארץ ישראל, בחן אפשרויות שונות ובחר בעיר חברון.
עשרה תלמידים ראשונים החלו ללמוד בעיר האבות, ואליהם הצטרפו בהמשך תלמידים ילידי הארץ, אנשי "היישוב הישן" ועולים נוספים מליטא. זו הייתה אבן הפינה של עולם הישיבות האשכנזי־ליטאי בארץ ישראל, ולמעשה של עולם התורה בארץ ישראל בעת החדשה בכלל. אסון כבד פקד את הישיבה בפרעות תרפ"ט, שבהם נרצחו 67 מיהודי חברון ובהם 24 מתלמידי ישיבה. היישוב היהודי בעיר האבות ננטש, והישיבה עלתה לירושלים. כיום מונה הישיבה כ־1,400 תלמידים בכלל בתי המדרש והמסלולים.
על התואר "ישיבת הדגל" של הציבור הליטאי מתחרה חברון עם פוניבז', הפנינה של בני־ברק. הישיבה, שהוקמה אף היא בליטא ומונה כיום קרוב ל־2,000 תלמידים, עברה גלגולים רבים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא נדדה בין מקומות שונים ובכל זאת הצליחה להתפתח, אך בשואה נרצחו כמעט כל תלמידיה ורבניה. הרב יוסף שלמה כהנמן, שהיה ראש ישיבת פוניבז' המקורית, החליט לייסדה מחדש כאבן יסוד לשיקום עולם התורה האירופי שחרב בשואה. על בניין הישיבה מתנוסס עד היום הפסוק מספר עובדיה: ”ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". בשנים הראשונות מנתה הישיבה עשרות תלמידים בלבד, אך עם השנים גדלה עוד ועוד, וכיום נזקקים תלמידיה לשבעה בתי מדרש שונים. בעקבות מחלוקות פנימיות היא התפצלה לשתי ישיבות הנושאות את אותו השם.
עם בוגרי הישיבה נמנים מי שמובילים כיום ישיבות גדולות נוספות בציבור החרדי־אשכנזי, כמו הרב ברוך ויסבקר מישיבת בית מתתיהו, הרב נסים טולדנו מישיבת שארית יוסף, הרב דב לנדו מישיבת סלבודקה, הרב יששכר מאיר שייסד את ישיבת הנגב, הרב דוד יצחק מן שהקים את ישיבת כפר־חסידים ועוד רבים.
אחת משתי הישיבות הגדולות בעולם היא ישיבת מיר, הנפרסת היום על יותר מ־40 בתי מדרש שונים בירושלים. הישיבה הוותיקה הוקמה בעיר מיר שבבלארוס בשנת 1815. בתקופת השואה הצליח הדיפלומט היפני צ'יאונה סוגיהארה, שהוכר כחסיד אומות העולם, לסדר לתלמידי הישיבה אשרות כניסה לשנגחאי שבסין, שהייתה אז בריבונות יפנית. הקהילה היהודית המקומית נרתמה לסייע לפליטים, שהמשיכו לשקוד על התורה. בשנת 1944 השתכנה הישיבה בשכונת בית ישראל בירושלים. סניף של הישיבה פועל כיום במודיעין עילית.
שלוש ישיבות אלו היו היסוד לכלל הישיבות הליטאיות בישראל. קשה להעריך במדויק את מספרם של לומדי התורה החרדים במוסדות הליטאיים, אך פעיל הרשת החרדי אלי גרין מנסה לשער: "אפשר למנות כ־60 או 70 ישיבות שבהן לומדים מ־150 בחורים ומעלה, שנחשבות לישיבות רציניות. מהן כעשרים ישיבות שבהן לומדים יותר מ־1,000 תלמידים -ישיבות כמו תפרח, תורה בתפארתה, עטרת שלמה, בית מדרש עליון, אורחות תורה ועוד. בנוסף יש ישיבות של 600 או 700 תלמידים, וחוץ מהן עוד מאות ישיבות קטנטנות של מאה בחורים ומטה. בסך הכול מדובר בעשרות אלפי לומדי תורה".
