"הסתכלנו על ההיסטוריה היהודית והכללית וראינו שכניסה של מדינות לרבעון רביעי, משנת ה־75 והלאה, הביאה בהרבה מקרים למלחמת אזרחים או לכמעט מלחמת אזרחים. זה קרה פעמיים בהיסטוריה שלנו – פיצול ממלכת דוד ושלמה, וחורבן ממלכת החשמונאים. זה קרה גם בארה"ב, שהגיעה למלחמת אזרחים בעשור התשיעי להקמתה.
"התזמון הזה לא מקרי. התהליך הוא כזה: הדור הראשון מקים את המדינה, הדור השני מייצר תשתיות ומוסדות, הדור השלישי מעצים את המדינה אבל כבר פועל על האדים של רעיונות הדור הראשון, ובדור הרביעי קורים שני תהליכים מפרקים: מצד אחד יש כבר התרחקות גדולה מהרעיונות המעצבים של הדור הראשון, ומצד שני מתגבשות קבוצות חדשות ותובעות את חלקן בהון החברתי שנוצר בדורות הקודמים. הקבוצות האלה מתעלמות בדרך כלל מהעובדה שהן עצמן כבר צברו לא מעט כוח במשך השנים, ואילו צאצאי המייסדים מיתממים ואומרים: אנחנו כבר לא הגמוניים ממילא, מה אתם רוצים מאיתנו? זה מה שיוצר את ההתנגשות, שיכולה להביא למקומות מאוד לא טובים".
הדובר הוא ד"ר יואב הלר, היסטוריון במקצועו, שהחליט להפסיק להתמקד בחקר ההיסטוריה ולהתחיל להיות שותף בעיצובה. אחרי שכיהן כמה שנים כמנכ"ל עמותת מעוז (העוסקת בטיפוח ידע ומנהיגות במגזר הציבורי והעסקי ובעולם העמותות; י"ש), הוא צלל לפני כשנה לאתגר חדש. הוא ושלושה מחבריו הקימו אז – "עוד לפני הממשלה הנוכחית ולפני המשבר הנוכחי", הוא מבקש להדגיש, כדי לא להיחשד בהטיה שמאלנית – את תנועת "הרבעון הרביעי", ששמה לה למטרה לבלום את תהליכי הפירוק שמאפיינים, כפי שתיאר, את התקופה הזו בחייה של אומה ולצמצם את השפעתם.
מודל ההשפעה של "הרבעון הרביעי" הוא לחץ מלמטה, מן הציבור הרחב, על הפוליטיקאים: "הגענו למסקנה שאין טעם להצטרף למערכת הפוליטית, כי היא כולה נמצאת כיום במצב בעייתי. צריך לייצר עליה לחץ מלמטה, מן האזרחים. פוליטיקאים הם אנשים גמישים, והם נוטים להיות מושפעים מקבוצות עם כוח. כרגע מייצרות את הלחץ בעיקר קבוצות קולניות בקצוות, בימין ובשמאל גם יחד. רוב הציבור נמצא בעמדות ביניים כאלה ואחרות, ואנחנו רוצים להביא את הציבור הזה לידי ביטוי".
את היעד הוא מגדיר במילים קצת נמלצות: "לעבור מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הכנסת אורחים, שמדברת על חתירה להסכמות רחבות ובריתות חדשניות. הרעיון הוא שכל הקבוצות במדינה הן מארחות ומתארחות גם יחד. מי שחושב שהמדינה שייכת לאבא שלו, צריך להבין שגם הוא אורח. ומי שחושב שהוא יכול להיפרד מהמדינה ולדאוג רק לקבוצה שלו, שיתעורר גם כן ויבין שהוא גם מארח, שהרי גם הוא לפעמים בקואליציה. זו פוליטיקה שחותרת לפתרונות ולא לניצחונות; פוליטיקה שצופה פני עתיד במובן הזה שהיא רוצה להתמודד ברצינות עם השינויים שקורים בחברה שלנו. ובסופו של דבר זו גם פוליטיקה של ענווה, שמבחינתה אחדות ישראל מעל הכול, ושמבינה שאנשים צריכים לא רק לתבוע מהשני אלא קודם כול לומר על מה הם מוכנים לוותר בשביל היחד המשותף. היעד הוא ליצור מסה קריטית של מאות אלפים, אפילו מיליון איש, שיגידו לפוליטיקאים 'מספיק, אנחנו לא מוכנים יותר לממשלות קצה. נצביע רק למפלגות שיתחייבו לא לשבת בקואליציות שיש בהן פחות מ־75 חברים'".
אומרים די לפוליטיקת הזהויות
כדי להשיג את מיליון הקולות המבוקשים, הלר וחבריו מתרוצצים כבר שנה בכל רחבי הארץ. הם קיימו כבר מאות מפגשי סלון (ביום שבו שוחחנו סיפר הלר שהוא בדרך למפגש ה־149 שלו, ויש בארגון עוד 11 עורכי מפגשים כאלה), ועשרות כנסים המוניים יותר: "כשהתחלנו, הממוצע בכל מפגש שקיימתי היה 20־30 איש. היום מגיעים לפעמים גם 60־70. אני אגיע לכל מספר אנשים שירצה לשמוע אותנו. פעם נסעתי שלוש שעות לגולן בשביל שמונה אנשים". התוצאה, הוא אומר, היא שעד עכשיו הצטרפו לתנועה כ־900 פעילים שמארגנים בעצמם מפגשים ותאי פעילות בסביבתם, ועוד כעשרת אלפים איש הביעו תמיכה: "הוויכוח על המהפכה המשפטית הביא אלינו המון אנשים. אם בשבועות הראשונים הצטרפו לתנועה בממוצע בין 50 ל־70 איש בשבוע, היום מדובר על בין 750 ל־1,000 בשבוע. רבים מהם מחפשים אותנו ביוזמתם כדי להצטרף".
אתם מדברים על ממשלות רחבות, שיקבלו החלטות רק בהסכמה רחבה. אבל לפעמים מדינה, בטח כמו ישראל, חייבת לקבל הכרעות קשות, גם ללא הסכמה רחבה.
"אני מסכים בהחלט. אבל המציאות מוכיחה שכבר הרבה שנים אנחנו לא מצליחים להכריע כמעט בשום דבר. אדרבה, ככל שנגבש מרכז כובד ישראלי חזק, כך יהיה קל יותר לייצר בסיס להכרעות קשות. הרפורמה המשפטית היא דוגמה מצוינת. אם לא היה כאן ניסיון להכניע את המתנגדים, יכלה להיות פה רפורמה משפטית בונבוניירה שהייתה עונה על חלק גדול מהקשיים שהימין חש, בצדק, כלפי המערכת המשפטית, מבלי ליצור תחושת כאוס וערעור יסודות המשטר. למה זה לא קורה? כי פוליטיקת הזהויות לא מאפשרת. במקום שאנשים יתווכחו על רעיונות הם מייצרים התנגשות של זהויות, ואז קשה להגיע לפשרה. אנחנו רוצים לאסוף מיליון ישראלים, מימין ומשמאל, שיגידו לפוליטיקאים: הסיפור הזה נגמר. אנחנו נלך על הראש של כל פוליטיקאי שינסה להשתמש בפוליטיקת הזהויות כדי לקטב ולפלג אותנו".
ואיך תתמודדו עם הרשתות החברתיות, שהפכו למגבר רב עוצמה של פוליטיקת הזהויות?
"אין לי פתרון קסם. האינטואיציה שלי היא שבסוף גם האלגוריתם של הרשתות מגיב למה שציבור רחב רוצה. הרי האינטרס של בעלי הרשתות הוא לא ימין ולא שמאל. הם רוצים פופולריות שמיתרגמת לכסף. אז אנחנו נראה להם שיש ציבור עצום שלא רוצה את הפוליטיקה הזו. ואנחנו צריכים בהחלט גם ללחוץ ישירות על חברות הטכנולוגיה לשנות את האלגוריתם, כך שיכוון יותר לפוליטיקה של הכנסת אורחים. ההמונים יכולים להשפיע גם בעניין הזה".
ברית ציונית חדשה
גם "יוזמת המאה" מבקשת לייצר בישראל פוליטיקה טובה יותר לקראת שנת המאה, וגם היא הוקמה כבר לפני שנתיים, הרבה לפני העימות על הרפורמה המשפטית, אבל בהחלט מתוך חשש מהתפרקות החברה הישראלית, שסימניה ניכרו כבר לאורך כל העשור האחרון. רן שריג, יזם הייטק, ואחד המייסדים, מכהן כיום בראש ההנהלה של העמותה. הוא ושותפיו, הוא אומר, ניסו לנתח את שורשי תחושת ההתפרקות, והגיעו לשילוב בין שני אתגרים: אתגר הלכידות ואתגר המשילות.
"משילות מבחינתנו", הוא מבהיר, "זה לא חוסר היכולת של הממשלה לעשות מה שהיא רוצה, כמו שטוענים מעצבי הרפורמה המשפטית, אלא הפער בין מורכבות האתגרים שעומדים בפני המדינה ובין היכולת של מוסדות המדינה לטפל באתגרים האלה. משבר הלכידות נוגע להתפרקות הבסיס המשותף והחלוקה לשבטים. בנוסף, זיהינו תהליכי הקצנה בימין ובשמאל גם יחד, כאשר אין מולם הגות וחשיבה של מרכז. אגב, זה נכון גם ברמה העולמית. כל זה בזמן שלמיטב הבנתנו רוב אזרחי ישראל נמצאים באזור המרכז המתון, גם אם חלקם נוטה יותר ימינה וחלקם יותר שמאלה. הבעיה היא שהקיצוניות של הקנאים מונעת ממוסדות המדינה לממש את תפיסת המרכז, ולכן יש קשר בין שני המשברים".
הדיאגנוזה של אנשי "יוזמת המאה" אולי קרובה למדי לזו של "הרבעון הרביעי", אבל דרך הטיפול שלהם שונה. הם לא מבקשים לפנות להמונים אלא להשפיע דווקא על האליטות. שריג: "בניתוח שלנו זיהינו שני צרכים פרקטיים מרכזיים, ולכן הקמנו בתנועה שני אגפים שיענו עליהם. האגף האחד הוא 'מרכז מנור' שעוסק במחקר ומדיניות, ומנסה לגבש גם הגות ארוכת טווח של תפיסות המרכז וגם התמודדות עם אתגרים שוטפים. למשל, גיבשנו תפיסה עקרונית שהרעיון של מרכז כרוך בגישה של 'גם וגם'. כלומר, רוב הקבוצות שבולטות היום בשיח מדגישות כל אחת ערך אחד, ואילו תפיסת מרכז מחייבת התמקדות באיזונים בין ערכים שונים. ממילא השאלה היא לא האם לקדם ערך מסוים, אלא מה אופי האיזון בינו לערכים אחרים.
"עולה כמובן גם שאלת האמון וההוגנות בין השבטים השונים. ברור לנו שתפיסת הממלכתיות הבן־גוריונית הישנה, עם כור ההיתוך, כבר לא מתאימה לחברה הרב־תרבותית של ישראל כיום. מצד שני, אי אפשר גם לוותר על היסודות המשותפים. אז בנינו תפיסה מודולרית של 20־30־50. כלומר, שבחיי החברה הישראלית צריך לתת, כאמירה כללית, כ־50 אחוז ליסודות הממלכתיים והלאומיים המשותפים, 30 אחוז ליסודות המגזריים, ועוד 20 אחוז לערכי הפרט והקהילה הספציפית שבה מדובר. זו בעינינו הממלכתיות החדשה".
"עיקרון נוסף הוא הסינרגיה של המגזרים. צריך לשלב במרכז החדש נציגים של המגזר הציבורי, המגזר העסקי ועולם העמותות. והעיקרון האחרון הוא הברית היהודית־דמוקרטית, שהיא למעשה הברית הציונית. כלומר, מי שצריך לבנות את הסיפור החדש של ישראל אלה אנשי הברית הציונית מכל מקום שיבואו, בלי להיכנס לאבחנות הישנות בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים. גם חרדים וערבים שמוכנים לכך, מוזמנים כמובן להשתתף".
מועצת החינוך הממלכתי
שריג וחבריו החלו לקדם, עוד לפני הרפורמה, את "חוק מגילת העצמאות", שנועד לקבע בחוק את ערכי המגילה. "אנחנו מתייחסים לעומק גם לתקציב המדינה, והחלטנו שבכל פעם שיוגש תקציב אנחנו נפרסם דו"ח שיבחן אותו במונחים של עידוד הלכידות החברתית. התקציב שנמצא כעת על שולחן הכנסת איננו מעודד לכידות. זה בא לידי ביטוי בתוספת תקציב ובהגדלת סמכויות לבתי הדין הרבניים. בהסכם הקואליציוני, שבינתיים לא נכנס במפורש לתקציב, יש גם הסכמה על תקצוב שווה למוסדות שנמצאים תחת פיקוח המדינה ואלה שלא. גם חוק הגיוס מבטא כמובן פגיעה קשה בלכידות בהקשר הביטחוני.
"אני לא מבין איך לבנקים, שהם גופים פרטיים, המדינה מצמידה פיקוח תובעני, אבל למוסדות חינוך שהיא מממנת – היא מוותרת על פיקוח. אנחנו פועלים עכשיו גם להקמת מועצה ציבורית לחינוך הממלכתי. הגענו למסקנה שלא ייתכן שלדתיים ולחרדים יש אוטונומיה בחינוך, ולחילונים ולמסורתיים אין מי שישמור על זהותם וערכיהם. אנחנו מעדיפים כמובן שזה יהיה גוף בעל מעמד ממלכתי כמו מועצת החמ"ד, אבל גם אם זה יהיה רק לובי ציבורי – יכולה להיות לו השפעה".
האגף השני של פעילות העמותה הוא סמינרים לגורמים שונים במגזר הציבורי, להיכרות עם העקרונות ותפיסת העולם המרכזית של היוזמה: "התחלנו עם עוזרים פרלמנטריים, ועכשיו אנחנו מתחילים להציע את ההכשרה גם למועמדים שירוצו בבחירות המוניציפליות בסוף השנה". הפעילות הזו מאורגנת תחת השם "מרכז ליבא", בניהולה של חברת הכנסת לשעבר תהלה פרידמן.
תחום פעילות נוסף נולד בארגון תוך כדי תנועה: גיוס אנשי הייטק לתמיכה ביוזמות חברתיות מַגבירות לכידות. "התחלנו לערוך להייטקיסטים 'מסע ישראלי' בין הקבוצות השונות בחברה, כדי שלא יחיו בבועה ויכירו את הצרכים והמצוקות השונות. לפעמים התוצאה היא מיידית. למשל, אחרי שהבאנו הייטקיסטים למפגשים בבית־שאן ובאום אל־פחם, אחד היזמים שלנו לקח תוכנית שקיימת אצלו להכשרת צעירים להייטק, וצירף אליה 20 חברים מבית־שאן ומאום אל־פחם".
שריג מדגיש כי אף שהארגון בונה תוכניות פוזיטיביות לטווח הארוך, הוא מתכוון לפעול גם נגטיבית בטווח הקצר לבלימת יוזמות מסוכנות: "לא נעשה זאת בהכרח בקמפיינים ציבוריים, אבל בהחלט נפעל ישירות מול מקבלי ההחלטות והמוסדות הציבוריים, וננסה לשכנע אותם למה הדרך שלהם מסוכנת. ככלל, חשוב לנו להבהיר: תפיסת המרכז היא לא הממוצע הפשרני בין שני הקצוות, אלא לזהות את הבעיות המוסריות הקיימות בקצוות ולתת להם מענה. אנחנו גם לא דוגלים רק בקידום 'הטוב המשותף', אלא מאמינים בצורך ובערך של שמירת הייחוד של המחנות השונים. הרעיון הוא לגבש פתרונות שיאפשרו חיים משותפים למרות ההבדלים בין המחנות".
עוד ארבעה מטרופולינים
אם שתי היוזמות שתיארנו מתמקדות בשינוי רוחה של החברה הישראלית, היוזמה השלישית שנציג עוסקת בשינוי המפה הפיזית שלה. ליתר דיוק: גם שם רוצים לשנות את רוחה של החברה, אבל באמצעות שינוי גיאוגרפי. מדובר ביוזמה חדשה של תנועה ותיקה, תנועת "אור", הקיימת זה כעשרים שנה ונועדה מלכתחילה לקידום ההתיישבות בנגב ובגליל. לקראת שנת המאה החליטו אנשי התנועה להקים מיזם מיוחד, "2048 – עתיד משותף", כדי לשדרג את קצב ואופי ההתיישבות בפריפריה. אם ב־20 השנים האחרונות הם הצליחו, לדברי מנכ"ל התנועה רוני פלמר, להביא לנגב ולגליל כ־50 אלף איש, כעת הם בונים תוכנית שאפתנית שמיועדת להביא לאזורים האלה כ־7.5 מיליון איש ב־25 השנים הבאות.
"עוד כשיצאנו לדרך", אומר פלמר, "ההתיישבות בנגב ובגליל לא הייתה מבחינתנו מטרה כשלעצמה, אלא ביטוי פרקטי לעקרונות היסוד שלנו. הבנו שאין לחברה הישראלית חזון אסטרטגי. יש תוכניות עשור של מערכת הביטחון, ותוכניות חומש כלכליות, אבל אפילו להן אין הגדרה של מטרת העל: לאן רוצים להגיע? בעינינו זו הבעיה העיקרית. אז חיפשנו חזון שיחבר בין שלושה תנאים: משימה אזרחית חיונית, בדיוק כמו השירות הצבאי; משימה שיכולה לחבר אנשים ממגזרים שונים; וחזון פרקטי, שיתאים לכל אדם. כך הגענו להתמקדות ביישוב הנגב והגליל; זה רעיון מספיק גדול, שיכול להתאים לכל אחד, ולחבר הרבה אנשים. אגב, לדעתי אלה שלושת העקרונות שהנחו גם את הרצל בחזון מדינת היהודים שלו, אף שהוא לא כתב אותם במפורש.
"החזון של יישוב הנגב והגליל עונה על הרבה משברים: המשבר הדמוגרפי, הפקקים, ההתרסקות הצפויה בכלכלה הישראלית, הפחתת תחושת הביטחון. לדעתנו, כל אלה נובעים במידה רבה מהעובדה שאנחנו מדינה שיש לה מרכז צפוף אחד, בגוש דן. המרכז הזה עומד לקרוס תחת העומס שלו, ומנגד, 75 אחוזים משטח המדינה שבקונצנזוס נמצאים במצב נורא, שיהיה עוד יותר נורא".
הרעיון של מעצבי היוזמה הוא לצרף לכל אחד מהמטרופולינים הקיימים בצפון ובדרום, מטרופולין חיפה ומטרופולין באר־שבע, עוד שני מטרופולינים בכל אחד מהאזורים: בצפון יהיו אלה מטרופולין עכו־נהריה ומטרופולין חצור־צפת־ראש פינה, ובדרום מטרופוליני דימונה ואופקים־נתיבות "כל אחד מששת המרכזים האלה – כולל המרכזים הקיימים בחיפה ובבאר־שבע – יהיה מרכז עצמאי של השכלה גבוהה, תעסוקה, חינוך ותרבות פנאי ברמה גבוהה, לא פחות מזו שבתל־אביב, ולא יהיה תלותי בשום מרכז אחר. אנחנו קוראים לזה 'מדד הכפכף' – תוכל ללכת למקום העבודה ולצרוך תרבות והשכלה גבוהה בכפכפים, בלי להתרחק יותר מדי מהבית. בנוסף, היעד הוא להפוך כל שכונה בערי הפיתוח בפריפריה לקהילה, שמטפלת במשותף בצריכת המזון שלה, בצריכת האנרגיה וכמוב ן באתגרי הערבות ההדדית. אנשים זקוקים לא רק לצרכים חומריים אלא גם תחושת יחד. זה גם הסלוגן של הארגון שלנו: 'ביחד – ממשיכים לבנות מדינה'".
לצאת מסיר הלחץ
כדי לממש את החלום הם פועלים בשלושה מסלולים מקבילים: מבקשים ללחוץ על הממשלה והכנסת לחוקק את "החוק לעתיד ישראל", שיכלול את כל האמצעים הנדרשים להבטחת החזון; לאפשר לרשויות המקומיות בגליל ובנגב להניע בעצמן את השינוי, בלי להזדקק לתלות המתמדת והמשפילה בממשלה בירושלים; ולגייס בעצמם את חלוצי השינוי, 100 אלף התושבים הראשונים שיוכיחו שהרעיון אפשרי.
תמונת המצב הנוכחית היא כזו: "במסלול הממלכתי התקדמנו גם עם הממשלה הקודמת וגם עם הנוכחית, כי הרי אין מחלוקת מהותית לגבי חשיבות הנגב והגליל. סמוטריץ' קיבל ואימץ את החזון שלנו, וכך גם וסרלאוף (השר לפיתוח הנגב והגליל; י"ש). מהממשלה הקודמת קיבלנו כבר מיליארד שקל ראשונים, וגם עם הממשלה הנוכחית אנחנו מדברים על תקציב של כמה מיליארדים. אנחנו מדברים עכשיו על תכנון 400 אלף יחידות דיור חדשות בגליל ובנגב. מִנהל הפיתוח עשה כנס והורה לכל המתכננים שהוא עובד איתם לפעול לאור החזון שאנחנו מדברים עליו. סיכמנו שנתחיל עם שבע רשויות פיילוט (דימונה, אופקים, ערד, טבריה, עכו, חצור וקצרין) שיקבלו חבילות תמריצים לעסקים, דיור להשכרה זולה, תוכניות חינוך, בריאות, תרבות והשכלה גבוהה.
"אנחנו עצמנו כבר מביאים עסקים למקומות האלה ולא מחכים לממשלה. פתחנו שלושה מרכזי חדשנות: בכניסה לעכו, בלב דימונה עם שתי חברות הייטק גדולות, ובאופקים מרכז של 35 סטארט־אפים בתחום האגרוטק (חקלאות טכנולוגית). יש לנו ברומטר מצוין להצלחה. למרות הקורונה, שומר החומות והעימות החברתי הנוכחי, פנו אלינו רק בשנה האחרונה למעלה מעשרת אלפים משפחות שרוצות להגיע לנגב ולגליל. היעד שלנו הוא שאם לפי התחזיות הדמוגרפיות, ב־2048 צפויים להיות בישראל כ־20 מיליון תושבים – כמחצית מהם יגורו בנגב ובגליל. כיום רק כרבע מאוכלוסיית המדינה חיה בפריפריה. השינוי התפיסתי שלנו אומר שלא עוד מבקשים מאנשים לרדת לנגב ולגליל בשביל 'הציונות' וכדי לעזור למסכנים בפריפריה, אלא משום שזה ישדרג את העוברים עצמם. הם יזכו לאיכות חיים שלא תהיה פחותה, ואפילו תעלה, על זו שבמרכז".
הכל טוב ויפה, אבל אותן תחזיות דמוגרפיות שמדברות על 20 מיליון איש, מדברות גם על כמחצית מבני הדור הצעיר שיהיו חרדים וערבים, והחזון שלהם בכלל לא ציוני. זה לא עלול לשבש הכל?
"לא. מפני שלפי התפיסה שלנו מרחבי הנגב והגליל יכולים לתת מענה גם לצרכים של החרדים והערבים. יש היום רוחות חדשות בציבור החרדי, אבל הן מתקשות לבוא לידי ביטוי בסירי הלחץ של בני־ברק וירושלים. אם יש יזם חרדי שרוצה להקים בית ספר מסוג חדש, פתוח יותר, בבני־ברק וירושלים יעשו לו את המוות. בגב ובגליל אתה יכול לעשות דברים חדשים, בלי שיציירו לך גרפיטי על הבית או יקללו את הילדים שלך. חרדים יכולים להיות הייטקיסטים מעולים, ומצד שני הם פחות יתעקשו על משכורות העתק שקיימות היום בהייטק, כך שהם יכולים להיות פוטנציאל העסקה מפתה להרבה מאוד יזמים, בארץ וגם בעולם. אלה לא חלומות באספמיה. כבר לפני 21 שנים הצענו להקים עיר חרדית מסוג חדש, והעיר כסיף אכן עומדת לקום בנגב. החרדים שאנחנו מביאים לכסיף הם כאלה שרוצים לשמור על זהותם, אבל רוצים מאוד להשתלב בעולם העבודה וההשכלה.
"אנחנו באים גם לבדואים ואומרים: אתם רוצים עוד חמישים שנה של מאבק, או ליהנות מהפירות? עם חלק מהבדואים הגענו כבר להסכמות של ויתור על חלק גדול מהקרקע, לטובת פתרונות לבעיות היום־יום שמטרידות אותם. אנחנו מקימים בימים אלה כפר בדואי על־שבטי. מישהו היה מאמין שיכול להיות דבר כזה? יש לנו כבר שני גרעיני התיישבות לכפר הזה".
איך כל החזונות ארוכי הטווח מתיישבים עם הנוהג הפוליטי לחשוב במונחי הקדנציה הקרובה בלבד?
"זו אכן בעיה קשה. הצגתי פעם את החזון שלנו למנכ"ל משרד ראש הממשלה, והוא אמר לי 'שמע, זה גדול עלינו'. הייתי המום. אני, נציג של עמותה קטנה, חושב בגדול, ונציג המדינה אומר לי שזה גדול עליו. ושנית, הם אמרו לי במפורש: אנחנו לא יכולים לחשוב במונחים של עשורים. תגיד לנו מה אתה רוצה לשנה הקרובה. אז גזרנו מהחזון ארוך הטווח שלנו את מה שאנחנו צריכים לשנה הקרובה, ואכן קיבלנו את זה. כנראה זו הדרך".
