"ליבי נמצא בבתי העלמין עם המשפחות השכולות", אמר אל"מ (במיל') גולן ואך, בעת שהותו בטורקיה ביום הזיכרון בשבוע שעבר. ואך נאלץ להיעדר מאירועי הזיכרון בארץ, שכן באותה שעה השתתף בטקס מיוחד שנערך בארמון הנשיאות באנקרה, שבו קיבל מדליה ותעודת הוקרה מידי הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, בעקבות פעילותו כמפקד יחידת החילוץ הארצית שסייעה בחילוץ הנפגעים ברעידת האדמה שהתרחשה שם בפברואר. משלחת האיתור וההצלה הישראלית בפיקודו של ואך הייתה מהראשונות שהגיעו לאחת מזירות האסון, ומיד החלה לסייע בפעולות לאיתור לכודים. בשישה ימים חילצה המשלחת הישראלית 19 בני אדם – הישג שיא, שזיכה אותה בכבוד רב מהמקומיים.
כשקיבל את ההזמנה לטקס בארמון הנשיאות של ארדואן, ואך לא ידע למה לצפות. הוא לא ידע את מי יפגוש ובנוכחות אילו אנשים ייערך המעמד. כך קרה שהוא הופתע לגלות שם גם נציגים של משלחות פלסטיניות ואיראניות, אך הוא לא אפשר לכך להפריע לו. ובכל מקרה, הוא היה עסוק במתן תשובות לשאלות הרבות: "רבים ניסו להבין איך דווקא ישראל חילצה כל כך הרבה אנשים, התעניינו באילו מכשירים וטכנולוגיה השתמשנו, והביעו הערכה כלפינו".
"זה היה מפגש קצר", הוא מתאר את המפגש עם ארדואן, "הטקס היה רשמי מאוד. לא חשבתי מראש על הסיטואציה וגם לא הייתי מעמיד את ארדואן במצב מביך אם הייתי רואה שהוא מרוחק. כשראיתי שהוא ניגש אליי ושם יד על הלב שלו, הרגשתי כנות ולחצתי לו את היד. זה היה מאוד מיוחד. הוא אמר 'תודה רבה על מה שעשיתם'. הוא אמר את זה רק לי, אולי כי באמת התרומה שלנו הייתה ייחודית מאוד. גם כששר החוץ אלי כהן היה שם הוא ציין שארדואן מכיר תודה על כך שהמשלחת הישראלית הגיעה בין הראשונות והוציאה הכי הרבה לכודים, אולי הכי הרבה אי פעם.
"ככל שהתור שלי לעלות לבמה ולקבל את התעודה התקדם, היה לי חשש שלא ימחאו כפיים ויהיה שקט באולם, כי זה היה קהל מאוד אדוק. בסוף היו מחיאות כפיים סוערות וחמות. אנשי הממשל הטורקי עטפו אותנו. הגיעו שרים ואנשים בכירים מרשות החירום הלאומית שלהם, וכולם לחצו ידיים בחום רב, פרגנו והתעניינו".
"המעמד הזה של נשיא טורקיה אומר תודה לחברה הישראלית היה הכרה בתרומה שלנו, בטח נוכח היחסים בין המדינות. היינו מגיעים לשם שוב ושוב, גם אם היו אומרים דברים רעים על ישראל"
לצידו של ואך נכח בטקס גם נדב מרקמן, סגן השגרירה. "משרד החוץ היה חלק אינטגרלי ממאמץ הסיוע", אומר ואך. "שוחחנו איתם לא מעט על ההשלכות הדיפלומטיות של משלחת החילוץ, אם כי לא נסענו לטורקיה רק בשביל לשפר את היחסים הדיפלומטיים איתם, כמו שלא חשבנו על זה בשום מקום מתוך 28 היעדים שנסענו אליהם בארבעים השנים האחרונות".
בזכות הגמישות והידע
רעידת האדמה התרחשה ב־6 בפברואר לפנות בוקר, ובעוצמה של כ־7.8 דרגות – העוצמה החזקה ביותר שתועדה במדינה מאז 1939. מספר ההרוגים בטורקיה ובסוריה השכנה הגיע לכ־60 אלף; מספר הפצועים עלה על 120 אלף.
את העדכון על רעידת האדמה קיבל ואך שעה לאחר התרחשותה. זמן קצר לאחר מכן הוא כבר יצא אל מפקדת יחידת החילוץ הארצית (יחצ"א) ברמלה. המעבר המהיר משגרה לחירום איננו זר לקצין הוותיק, שמפקד על היחידה כבר חמש שנים, לאחר 25 שנים בשלל תפקידים ביחידות שונות בצה"ל.
ואך לא חיכה לפקודה לצאת לדרך, הוא הבין בעצמו שזה מה שעליו לעשות. "אנחנו לא צריכים שיגידו לנו שתהיה משלחת. יש כמה ניואנסים שגרמו לנו להבין שזה חריג: עוצמת הרעידה, המיקום, דיווחים אחרים שלא פורסמו. עוד לפני שהגיעה הפקודה הרשמית מהפיקוד קמתי, ארזתי תיק ויצאתי מהבית. קצת אחר כך דיברתי עם מפקד פיקוד העורף אלוף רפי מילוא, והתחלנו לגלגל את העניינים. בעשר בבוקר כבר הוצאנו פקודת גיוס לכל היחידה. התחלנו להוציא את הציוד שהיה מוכן במחסנים והעמסנו על משאיות. 12 שעות אחר כך כבר היינו על המטוס, אחרי שהעמיסו 25 טונות של ציוד, ו־167 אנשים קיבלו חיסונים. זה מהר מאוד".

איך הרחוב הטורקי הגיב לנוכחות שלכם?
"היינו בקהרמאנמרש, עיר בדרום־מזרח טורקיה, שמורכבת בעיקר מאוכלוסיית פועלים. זה ליד גבול סוריה, ויש שם המון פליטים סורים. שמענו ברחוב גם ערבית וגם טורקית. האנשים שבאו איתנו ודוברים את השפות האלה שמעו אמירות כמו 'אל תדברו עם הישראלים'. אבל אחרי הלילה הראשון, היחס אלינו התהפך ב־180 מעלות. אחרי החילוץ של ארבעה אנשים חיים בלילה הראשון, התחושה הייתה שונה.
"בהתחלה רוב המשלחות נתקלו באותן בעיות כמונו: הציוד עוד לא הגיע, היה קר מאוד, והטורקים העבירו תמונת מצב חלקית. הגענו לעיר של 1.1 מיליון אזרחים בשני אוטובוסים – לאן ללכת? מאיפה להתחיל? מדדנו שם 638 מבנים של שבע קומות ומעלה שנהרסו, ועוד אלפי בניינים נמוכים יותר. האתגרים האלה הובילו לכך שהמשלחות האחרות לקחו לילה של התארגנות והתאפסות על הציוד. היה קר מאוד ואי אפשר היה לצאת בלי ביגוד חם, בלי קשר ובלי אינטרנט. לא היו מים בעיר, ואם אתה עובד על גופות ואין לך מים להתקלח אחר כך זאת בעיה. מי שמבין איך נראית משלחת חילוץ, יודע שיש דברים שהם בסיסיים.
"בלילה הראשון שלנו שם היה בחור טורקי שראה אותנו הולכים בין הבתים בלי ציוד ובלי ביגוד חם, צועקים ומנסים לשמוע תגובות מבין ההריסות. בסוף הלילה הוא הגיש לאחד האנשים שלנו כוס תה. כשאדם שאיבד את הבית שלו נותן לך כוס תה, זאת אמירה חזקה מאוד. אחרי כמה חילוצים השמועה עלינו התפשטה בין הרחובות".
יש שיטות עבודה ייחודיות למשלחת הישראלית?
"בוודאי", משיב מפקד היחידה, ומספר על התכונה הישראלית שסייעה להם: "אנחנו גמישים ויודעים להתאים את עצמנו לסיטואציה. בניגוד לשיטה הבינלאומית לטיפול ברעידות אדמה, שגורסת שצריך להתאים את השטח אלינו, אנחנו עושים הפוך. לכן השאר לא מצאו יותר מדי לכודים.

"פירקתי את המשלחת לחוליות קטנות ועצמאיות לחלוטין, ולא היה לי קשר איתן. כשהאלוף הגיע לשטח ושאל אותי איפה הכוחות, אמרתי לו שאני לא יודע. כמפקד השייטת לשעבר הוא מכיר את הלוחמה הזעירה, והוא אהב את הרעיון. אין כאן אוגדה שמסתערת על השטח אלא צוותים קטנים, שניים־שלושה אנשים שמקשיבים לקולות שבוקעים ממבנה הרוס. הגמישות הזו עזרה לנו".
ואך מציין גם את המקצועיות הגבוהה של המהנדסים במשלחת. "אני שם את החיים שלי ושל המחלצים בידיים שלהם, ושל הרופאים והפרמדיקים. לרוב, מתוך 100 לכודים, בין 25 ל־50 ימותו. אצלנו רק אדם אחד מת. זאת הסיבה לכך שמכל העולם מגיעים לקורס שלנו". לפני כמה ימים, הוא מספר, הגיעה לביקור ראש הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום בארצות הברית (FEMA), ואמרה שהקורס הישראלי לצוותי רפואת חירום ידוע כאיכותי והמקצועי ביותר, ולכן מאמצים אותו גם בארה"ב.
תחום נוסף שייחודי לשיטת העבודה הישראלית הוא המודיעין. "במיאמי מימשנו יכולת שהאמריקנים הגדירו 'כישוף'. אנחנו משתמשים בטכנולוגיות מסווגות וב'מודיעין אוכלוסייה' – כלומר מידע שמגיע מהשטח על סמך עדי ראייה, שלפיו אפשר למפות אתרי הרס – כך שיש לנו יכולת לומר איפה לחפור ולדעת מראש מה יהיה שם. כשהם אימצו את השיטה שלנו, הם עברו ממציאת שני לכודים ביום ל־20 בכל משמרת", אומר ואך ומציין את מי שפיתח את השיטה – קצין המודיעין של היחידה.

ואך מזכיר חברי משלחת ותיקים, שהניסיון האזרחי שלהם העניק יתרון. "למשל יוסי אסרף, כבאי מבית־שמש, אם הוא לא ימצא – אף אחד אחר לא יצליח. אוהד אלחרר, מחלץ־על מיחידת החילוץ ערד. זה מה שהוא עושה כל החיים, מוצא אנשים במדבר. אלי שגיא, בן שבעים, לחם במלחמת יום כיפור, ומתנדב ביחידת החילוץ ערד. אלה אנשים שיוצאים לשטח עם ניסיון וידע שאין לאף אחד אחר. יש לי ביטחון מוחלט באיכות של המשלחת שלי".
אילו רגעים אתה זוכר במיוחד מהמשלחת הזאת?
"היו הרבה רגעים מרגשים. זכור לי שחיפשנו מישהי במרתף, מצאתי את הרגל שלה והבנתי שמדובר בגופה. באותו רגע קיבלתי טלפון מאלון הומינר, אחד המחלצים, שהיה בבית אחר ודיווח שהם מצאו מישהי בחיים מתחת להריסות. זה היה רגע של אושר טהור. חשבתי לעצמי שהנה אנחנו יוצאים מכאן לפחות עם בן אדם אחד בחיים".
כמובן, היו גם אכזבות. "בחיים לא אשכח את הגבר שכדי לחלץ אותו נאלצנו לכרות לו את הרגל. הוא תפס לי את היד חזק כאילו אומר 'אל תעזוב אותי'. שחררתי את היד שלי ממנו כדי לפנות מקום לרופא שנכנס וקטע לו את הרגל. קצת אחרי שהוצאנו אותו החוצה הוא נפטר. תהינו מה עשינו לא בסדר".
איך מתמודדים עם התחושות הקשות כשחוזרים לארץ?
"במבצע הזה היה קל יותר, כי מצאנו יותר אנשים בחיים מאשר במבצעים אחרים. אני שמח שאלוף הפיקוד החליט להחזיר אותנו מוקדם, כדי שלא נתחיל לראות רק גופות ומחזות קשים יותר. כשאתה מחזיר אנשים עם חוויית הצלחה והצלה, אז זה אחרת. בגלל זה השתדלנו לשתף את כולם בחילוצים המוצלחים".

טקס ההוקרה בטורקיה והתמונה המשותפת עם ארדואן גרמה לגאווה רבה בישראל. "המעמד הזה של נשיא טורקיה שאומר תודה לחברה הישראלית היה סוג של הכרה בתרומה שלנו, בטח נוכח מצב היחסים בין המדינות בעשור האחרון. היינו מגיעים לשם שוב ושוב, גם אם אחרי כל פעם היו אומרים דברים רעים על מדינת ישראל וחיילי צה"ל", אומר ואך נחרצות. "ערך הצלת החיים נמצא בבסיס שלנו כעם וכמדינה. אנחנו בניו של אברהם אבינו שנלחם על סדום. זה בדי־אן־איי של כל יהודי וישראלי, שרואה מישהו בצרה ונחלץ לעזרתו. איך אנחנו יכולים לשבת בצד?"
ואך מספר על סיטואציה מורכבת שהתרחשה עם נחיתת המשלחת בטורקיה: "ראשי הקהילה היהודית במדינה באו ושאלו אותנו איך המשלחת הישראלית הולכת לעיר היחידה שאין בה יהודים. זאת אמירה קשה מאוד. עניתי להם שהבנו שבעיר הזאת יש הסיכויים הכי גבוהים להוציא אנשים בחיים".
בזמן פעילות המשלחת קיבל ואך שיחת טלפון משר הביטחון יואב גלנט. "הוא אמר לי ששאול ופורטונה ג'נודי, ראשי הקהילה היהודית של אנטקיה, נעלמו, ושאל אם נוכל לשלוח צוות לחפש אותם. אף שהערכנו שאין סיכוי שהם בחיים, שלחנו צוות מחלצים, שמונה שעות נסיעה לכל כיוון. זאת הייתה פעילות חריגה מאוד, סמוך לגבול הסורי, מוקפים בפליטים עוינים".
הצוות הגיע לשם וביצע מיד עבודת מודיעין כדי להבין איפה היו בני הזוג בזמן שהאדמה רעדה. "האישה נמצאה די מהר, אבל בעלה לא. בשלב מסוים נגמרו החשמל והדלק, היה קור אימים והפליטים הקיפו את הבניין. איתמר, מפקד הכוח, התקשר אליי ושאל מה לעשות. עניתי לו שינסו עוד כמה שעות, ואם לא ימצאו נשלח כוח להחליף אותם. אלי שגיא, חבר המשלחת בן ה־70, היה לא רגוע. הוא ניסה לחשוב מה הוא עצמו, כבן גילו של שאול ג'נודי, היה עושה בזמן הרעידה אם היה מחוץ למיטה. בסוף הוא העריך ששאול יהיה במקום מסוים. קדחו שם ומצאו אותו". צוות החילוץ קיים טקס אשכבה לבני הזוג ג'נודי ז"ל, עטופים בטליתות, בנוכחות שני ילדיהם שהגיעו למקום.

מחפש ריח של חיים
ואך, בן 49, נשוי להדר ואב לשבעה. הגדול משרת ביחידה מובחרת ושוהה בימים אלה בקורס קצינים, השנייה עובדת במשרד ראש הממשלה, השלישי בישיבה גבוהה והשאר תלמידי בית ספר. ואך נולד בחברון, שלישי מתוך 11 ילדיהם של ליאת ושלום ואך, משפחה מוכרת בציבור הדתי בזכות פועלה המוזיקלי ואלבומי השירים שהוציאה. כיום הוא מתגורר ביישוב בית־רימון שבגליל התחתון. הוא למד בפנימייה הצבאית באור עציון ולאחר מכן במכינת בני דוד בעלי, התגייס לגדוד 890 של חטיבת הצנחנים והיה מפקד מחלקה ומפקד פלוגה בגדוד, שלחם לא מעט בדרום לבנון. בהמשך שימש מפקד פלוגה ביחידת מגלן, סמג"ד בחטיבת גבעתי וסגן מפקד חטיבת שגיא ששירתה בגבול מצרים. לאחר מכן עשה הסבה לפיקוד העורף ועבר בין שורת תפקידים – ממפקד גדוד "קדם" ומפקד בסיס האימונים, ועד ראש מחלקת מיגון של הפיקוד. בשלב מסוים החל להשתתף במשלחות החילוץ לאסונות טבע, ועם שחרורו מצה"ל מונה למפקד יחידת החילוץ וההצלה הארצית במילואים.
במקביל לשירות המילואים שלו כמפקד יחידת החילוץ, הוא עוסק בהעלאת יהודים לישראל במסגרת העמותה שהקים אביו, "קליטת קהילות ישראל". אביו מעלה משפחות מצרפת, והוא פועל מול עולים מדרום אמריקה. בשנה שעברה ליווה 14 משפחות מדרום אמריקה, והשנה העלה 17 משפחות מברזיל, ארגנטינה, צ'ילה ומקסיקו. "זאת הצלת החיים העליונה ביותר בתקופה שלנו", הוא אומר.
איך עובד השילוב בין העלאת יהודים מחו"ל לעבודה ביחידת החילוץ?
"החלטתי לעסוק בעלייה אחרי המשלחת למיאמי לפני שנתיים (בעקבות קריסת בניין שם; י"א). חזרתי לארץ והרגשתי שאני צריך לעשות משהו קצת אחר. אחד הדברים שאני סוחב איתי הוא שהחיים מאוד קצרים, אתה יכול למות מחר בבוקר. כל אדם רוצה להרגיש שהוא תורם ומקדם את העולם בצורה כזו או אחרת. אני מרגיש שהצלת חיים זה הייעוד שלי".

יש דמיון בין שני תחומי העיסוק שלך?
"בשניהם יש מודיעין. אנחנו עובדים ומשקיעים מאמצים רק לפי המידע שיש לנו, וכך יודעים איפה בדיוק להתמקד. לפני שהגעתי לריו דה־ז'נרו למשל, שליחי המזרחי שנמצאים שם עשו עבודת הכנה ואמרו לי שהמשפחות הספציפיות האלה הן הרלוונטיות לעלייה ורק איתן אנחנו מדברים. ככה 100 אחוז ממי שדיברנו איתם עולה לארץ. אותו דבר בחילוץ".
כאשר אנו מנסים לברר בכמה משלחות השתתף ואך, הוא מתחיל למנות אותן באצבעותיו ומגיע לתשע, כולל מבצע "ענפי זית" בטורקיה, הכינוי שניתן לפעילות האחרונה. בחמש מהן הוא היה מפקד המשלחת.
איזה משלחת הייתה הכי קשה עבורך?
"סרפסייד במיאמי. במשך שבועיים עבדתי קשה מאוד וישנתי אולי שעתיים בלילה. הוצאנו המון גופות, ובשלב מסוים כבר 'הכרנו' את מי שאנחנו עומדים להוציא, וגם את המשפחות שאת הצרחות שלהן לא נשכח.
"גם החוויה מהמשלחת להאיטי הייתה מזעזעת", מוסיף ואך, בהתייחסות לרעידת האדמה שפקדה את המדינה באיים הקריביים ב־2010, וגבתה את חייהם של רבע מיליון בני אדם. "זה היה בית קברות אחד גדול. זאת הייתה המשלחת הראשונה שלי. אלמלא אל"מ במיל' זוהר משה, שהיה אז מפקד המשלחת, לא בטוח שהייתי חוזר בחתיכה אחת מבחינה נפשית".
מהמשלחת לטורקיה יש לו חוויה אחרת. "זו גולת הכותרת שלי באופן אישי. זאת המשלחת הכי טובה ששמעתי עליה אי פעם".
בעקבות רעידת האדמה בטורקיה עלתה המודעות לאירוע דומה כאן. אנחנו מוכנים לזה?
"אין אח ורע בעולם למספר יחידות החילוץ שיש בארץ פר מטר מרובע", אומר ואך, ומפרט את כל היחידות הקיימות, מהצבאיות ועד האזרחיות, שמבוססות על מתנדבים. "במקרה של רעידת אדמה, אין שום מדינה בעולם שיודעת להביא משהו כזה. ברעידת אדמה יש פקודה שנקראת 'כלוב קיץ', שמגדירה שכל צה"ל מסתער על המשימה. אם משהו כזה יקרה, תהיה הצפה של מחלצים מכל הרמות על כל אזור. אני מאמין שמבחינת כוחות חילוץ, אנחנו המדינה שהכי ערוכה בעולם".
יש לך סדר פעולות אישי אחרי שאתה חוזר לארץ ממשלחת?
"אתה נמצא ברמות גבוהות של נתינה ושליחות, שקשה לנחות למציאות היומיומית. אנחנו מקפידים שאנשים יחזרו לעבודות השגרה שלהם וישלחו מיד הוכחה מצולמת לזה. אחרי שהוצאתי הרבה גופות אני מחפש תינוקות ומריח אותם, זה הריח של החיים. אני גם מעבד את התחושות בכתיבה.
"יש לנו נוהל מאוד מסודר של טיפול מנטלי. בסוף כל יום יש עיבוד רגשי עם המפקדים, בסוף המשימה יש עוד עיבוד, ושבוע אחרי שחוזרים יש יום שלם בליווי קציני בריאות הנפש. אנחנו מנהלים מעקב ונמצאים בקשר עם בני הזוג כדי לראות התנהגויות חריגות. האתגר שלי הוא להחזיר אנשים הביתה בחתיכה אחת מבחינה מנטלית. הסכנה המרכזית שלנו היא פגיעה נפשית. היחידה רואה ערך עליון בבריאות המנטלית של המחלצים".
איך המשפחה שלך מתמודדת עם יציאותיך למשלחות?
"הייתי 25 שנה בקבע וחזרתי הביתה פעם בשבועיים, אז ברור שהמשפחה תומכת. אנשים חושבים שאני רק טס לחילוצים בחו"ל, אבל זה לא רק זה. אני עושה מאה ימי מילואים בשנה, ולא כולם במשלחות. זה הקושי המרכזי. יש פה קצינת אוכלוסייה שמשאירה תינוק בן שנתיים בבית ומגיעה. אני מתפעל מזה. למשלחת כולם רוצים לצאת. יותר קל לי לספור מי לא התקשר אליי בשביל לצאת. היום־יום הוא הקטע המאתגר".
עד מתי אתה בתפקיד?
"טרם נקבע", הוא צוחק, "אבל לא לעוד הרבה שנים".