שכונת הכרמים, שדרות, יום רביעי, 17:00
מילה לפתיחה: בשעות אחר הצהריים ביום שלישי החל "סבב" נוסף של שיגור עשרות רקטות לעבר שדרות. בבוקר למחרת גם המדינה וגם תושבי העיר כבר חזרו לשגרה. בגן השעשועים בצפון־מזרח העיר פגשנו את הדור השני, אנשים שגדלו בצל הירי והיום מגדלים את הדור הבא תחת אותו האיום. הם סיפרו על השינוי שחל אצלם מאז שהפכו להורים, על ההרגשה שהם שקופים ועל הייאוש מפוליטיקאים – מכל צד. הם כבר הפסיקו להאמין שיש מי שבאמת רוצה לעשות משהו.
דרור אברג'יל, נהג משאית
אירית אברג'יל, מחלקת הרווחה בעירייה
על המפה: דרור: אני גר כאן מ־2009. במקור אני מדימונה. נהג משאית קמח.
אירית: אני נולדתי בשדרות, הייתי בת 12 בערך כשהתחיל הירי על שדרות.
המצפן: דרור: הצבעתי לבן־גביר. אני לא יודע למי הייתי מצביע היום. כולם כבר היו ושום דבר לא השתנה. אם זה היה קורה באזור המרכז, לא היו מתעלמים מאיתנו.
אירית: הצבעתי לבן־גביר. אני עדיין מאמינה לו, אבל בסופו של דבר זה לא בידיים שלו, לא סופרים אותו. אנחנו מאוכזבים מהממשלה.
שגרת קסאם: דרור: כשהגעתי לכאן זה היה מוזר ולא הייתי רץ לממ"ד, אבל עם הזמן התרגלתי.
אירית: החוסן הולך ונחלש. אנחנו כבר לא רווקים, יש ילדים ואנחנו מפחדים בעיקר עליהם. אף פעם לא חשבתי לעזוב כי כל החיים שלנו פה. ולאן נלך? הגיעו כבר לכל העולם. פה לפחות יש כיפת ברזל, אבל עדיין רצים עם הילדים. אתמול זה קרה בשעה שכולם אוספים את הילדים מהמסגרות. זה משפיע על הילדים הגדול. הוא לא יוצא לבד למקלחת או לשירותים. כשאנחנו מגיעים לגן שעשועים אנחנו דואגים להיות קרובים למיגונית. כביכול יש לנו 15 שניות אבל במציאות רק 10, אפילו פחות.
ליזה דיגילוב, עובדת בחנות
טניה צ'בננקו, צלמת
על המפה: ליזה: אני בשמירת היריון. עובדת בחנות ליד הרכבת. הגעתי לשדרות מאשקלון לפני שש שנים.
טניה: אני מצלמת בעיקר משפחות, היריון ולידה. צילום אירועים מלחיץ אותי. אני אוהבת רוגע, שקט. ב־95' עלינו ארצה, בשלב מסוים חזרנו לאוקראינה ולפני כמה שנים חזרנו שוב לישראל.
המצפן: ליזה: הצבעתי ללפיד. אין כבר אמון. בכל פעם חוזרים לסבב לחימה לכמה ימים. הילדים מבוהלים, לא ישנים בלילות. ואז צריך לקום ולהמשיך בשגרה כאילו כלום לא קרה. מתרגלים וזה עצוב. בעלי הצביע לבן־גביר ואמר שבפעם הבאה הוא כבר לא ילך להצביע. אותו הדבר היה עם ליברמן שאמר שהוא ישנה. לא נתנו לו לעשות שום דבר, אז הוא פרש.
טניה: גם אני הצבעתי ללפיד. לא נראה לי שיהיה שינוי, ולא משנה במי נבחר. אין במי לבחור.
שגרת קסאם: ליזה: כשיצאנו לגן שעשועים הבת שלי שאלה מה נעשה אם תהיה כיפת ברזל. לפני שהתיישבנו הדרכנו את הילדים שאם תהיה אזעקה, לרוץ לממ"ד. זו לא באמת חזרה לשגרה כי הילדים עדיין בלחץ. כשהקטנה התחילה להבין היו לה פחדים, זה התחיל בערך בגיל שש.
טניה: בחמש בבוקר הסתכלתי בפלאפון לראות אם הולכים לגן בבוקר או לא, ובסוף הלכנו לגן. נראה איך הלילה הזה יעבור. אתמול בלילה ישנו כולנו בממ"ד כי אני לא יכולה לרוץ.
דן סוסקין, מהנדס חשמל
תומר ידגרוב, פנסיון כלבים
על המפה: דן: נולדתי וגדלתי בשדרות. אני מהנדס חשמל.
תומר: גם אני יליד שדרות. לי יש פנסיון כלבים בבית: אני שומר על כלבים שהבעלים שלהם טסים לחו"ל. העסק נמצא בבית. אשתי ייסדה את העסק, ואני מנהל אותו יחד איתה.
המצפן: דן: הצבעתי לליברמן אבל לא מסיבות ביטחוניות. אני ואשתי התחתנו בחו"ל. כשסבתא שלה נמלטה מהשואה היא איבדה את כל המסמכים שלה וטענו שהיא לא יהודייה. לכן התחתנו בחתונה אזרחית, וליברמן באמת אמר שהוא יקדם את זה.
תומר: הצבעתי לזליכה. המצב בעזה לא פקטור מבחינתי. זה תמיד יהיה המצב, לא משנה איזו ממשלה תהיה פה, אבל כואב לי בכיס, ואת זה אני לא רוצה. אגב, הממשלה הקודמת שכאילו הייתה שמאל עשתה עבודה טובה יותר. היה יחסית רגוע.
שגרת קסאם: דן: עצוב להגיד את זה, אבל אנחנו במצב הזה מאז שאני זוכר את עצמי. אנחנו לא מתרגשים. קרי רוח. אתמול זה התחיל בפיצוץ ואז צבע אדום. בתור רווק לא הייתי קם מהספה אפילו. כשגדלנו לא היה אפילו צבע אדום, היית רק שומע את השריקה.
תומר: אני חושב שטוב שנהיה קצת אדישים למצב. הולכים לממ"ד, אבל אסור להיות היסטריים כי זה מה שדופק את הילדים. הורים שמגיבים בצורה דרמטית דופקים לילדים את המוח. אמא שלי הייתה קצת היסטרית ואבא שלי היה אדיש. סבא שלי היה ממש אדיש. גם כשהיו פצמ"רים הוא היה עומד בחוץ ומעשן.
חי בוהדנה, מתכנת
על המפה: אני שדרותי מלידה. גדלתי למציאות הזו. אני עובד כמתכנת.
המצפן: הצבעתי לבן־גביר. ידעתי שביבי יהיה ראש ממשלה, ואנחנו מכירים את המדיניות שלו ויודעים שדין שדרות לא כמו דין תל־אביב. עם בן־גביר היו כאילו ניצוצות של עשייה ואז אתה רואה שלא שמים עליו. היום הוא מוכן לצאת מהממשלה כי לא משתפים אותו. אז בשביל מה הוא צריך את התואר של שר לביטחון לאומי?
לא יודע אם הייתי הולך להצביע, כי זה לא משנה. גם אם ייכנסו עכשיו למבצע, לא יסיימו כמו שצריך. יש פירוטכניקה, עושים להם הקש בגג. ותכלס, הם מכתיבים מתי נכנסים לסבב. מישהו שבת רעב ומת – נכנסים לסבב, פגעתם במישהו בג'נין – נכנסים לסבב, מישהו נכנס לאל־אקצה, יורים. תאמין לי, איפה אולמרט שהרג אותם והם התחננו שיעצור.
הבעיה העיקרית היא כיפת ברזל, שהיא כמו אקמול לסרטן. נותנת תחושה שהכול טוב. אבל אם לא הייתה כיפת ברזל והיו נהרגים אנשים, היו מחסלים את הסיפור הזה.
שגרת קסאם: כבר התרגלנו. כשאדם חוטף כאפה בכל יום, בסוף הוא מתרגל. ככה אנחנו חיים. לא מתאפשר לנו לעזוב מבחינה כלכלית ובגלל המשפחה. זה לא קל מבחינת הילדים. הם מפחדים, מבקשים שזה ייגמר. אחיינית שלי מרטיבה ומקיאה בלילות. כולם הולכים למרכזי חוסן אחרי סבב כזה. ראיתי דברים, חברים שנפצעו, אני כבר שרוט. אבל על הילדים אני מרגיש ממש רע.
