כאשר סמ"ר שליו אביטן הגיע לפני כחודשיים ל"קו" מול עזה, במסגרת שירותו הצבאי בגדוד השריון 9 של חטיבה 401, הוא הרגיש בבית. אחרי הכול הוא תושב זיקים, ובילדותו גדל באשקלון. כעת הוא מגן באופן ממשי על בני משפחתו. השבוע, כשעקב בחמ"ל אחרי הירי מעזה לעבר יישובי הדרום, קיבל הודעה על רקטה שפגעה צמוד לביתו.
"ישבנו בחמ"ל והיינו בכוננות, עם ציוד ואפוד", הוא מספר. "עקבנו אחרי הדיווחים, ראינו את כל מה שקורה וכמובן את הנפילות והיירוטים. שמענו גם על נפילה בקיבוץ זיקים. בתוך דקה אבא שלי התקשר. ההורים ואחי יצאו מהבית וצילמו מה שקרה שם. זה היה מלחיץ".
מה שמעת מהם?
"הם היו מבוהלים. זה היה בשעת לילה, הם התעוררו ורצו לממ"ד, ואז כל הבית רעד. אחרי זה הם יצאו וראו את הנזק. רסיסים פגעו בגינה, בגדר, במכונית. גם בכלי הרכב של השכנים. מהדברים של אבא הבנתי כמה זה קרוב.
"עדכנתי את המג"ד והחברים, וכולם הרגישו שותפות בתחושות ובמה שעובר עליי. שאלו אם יש משהו שאפשר לעזור, אם אני רוצה לשבת לדבר עם מישהו. היה מדהים להרגיש את האחווה הזאת. תחושה ממשית שאני לא לבד אלא עם האנשים שעוטפים אותי כאן".
שליו עבר עם משפחתו מאשקלון לקיבוץ זיקים לפני כשש שנים, וכעת הגיע לקו עזה לאחר תקופה ביהודה ושומרון. משימתו היא לחצוץ בין הרצועה ליישובי הדרום, ולמנוע חדירות או ניסיונות פגיעה בטווח קרוב. "אנחנו אחראים על קו גבול מסוים שכולל גם את הים, עוקבים אחר הנעשה ומוודאים עם היחידות הנוספות שמשרתות כאן שאין חדירות מהרצועה, במטרה לסכל ניסיונות כאלה ולהגן על המרחב".
העובדה שאתה גר קרוב נותנת משמעות לשירות כאן?
"כן, אנחנו נהנים אפילו מהידיעה שאנחנו שומרים לא רק על המדינה אלא ממש על הבית. חוויתי סבבי לחימה גם כאזרח וגם כחייל. עכשיו כשאני כאן זה מקבל משמעות אחרת".
תושבי הקיבוץ התפנו ברובם לאזור המרכז, אך שליו נשאר בגבול בין זיקים לעזה. לדבריו הוא לא מצטער על כך: "ההורים שלי יצאו מהבית, הם בירושלים. רוב הקיבוץ לא נמצא. תמיד כשיש תקופות כאלה מתארגן מין נופש, כדי לתת לתושבים להתרחק מהמתח ולנוח. זה לא קל להורים לדעת שהם יצאו מהבית ואני בעוטף עזה, אבל אני שמח מאוד להיות פה ולהגן על הקיבוץ. זה חשוב לי יותר מלנסוע איתם, ואני שמח בעשייה הזאת מאוד".
