פרשה אנושית קשה נחשפה בפסק דין שנתנה השבוע שופטת בית משפט השלום בירושלים מיכל הירשפלד. השופטת קיבלה את עמדת התובע בתביעת לשון הרע שהגיש ש', גבר חרדי חסיד צאנז, נגד ד', אישה חרדית מבוגרת שטוענת זה שנים שש' הוא בנה שנחטף ממנה לאחר לידתו.
ד' ילדה תינוק בבית החולים לניאדו בנתניה בשנת 1983. הילוד היה פג ולאחר כמה ימים מסר לה צוות בית החולים שהוא נפטר. כעבור זמן מה הגיעה ד' למסקנה שהתינוק שלה לא באמת נפטר אלא נחטף מבית החולים, נמכר ואומץ בידי הוריו של ש', ולמעשה ש' הוא בנה הביולוגי. לטענתה של ד', למזימה שנרקמה נגדה שותפים גורמים רבים: משרדי הממשלה, מערכת הבריאות, חברה קדישא, חסידות צאנז ומדינות זרות. למסקנות הללו הגיעה ד' לאחר שהשקיעה לטענתה מאמץ רב, בעצמה ובעזרת חוקרים, כדי להגיע לאמת המוסתרת.
ש' ומשפחתו מכחישים את הטענות. לדבריהם הוא בכלל נולד ב־1988 ולא ב־1983, כך שהסיפור כולו לא ייתכן כלל. טענותיה של ד', הם טענו, דמיוניות וחסרות שחר, אולם מאז שהיא "זיהתה" את ש' כבנה היא אינה מפסיקה להטריד אותו ואת כל בני משפחתו, בדרכים שונים ובסיוע גורמים רבים. בין השאר פנתה ד' לתקשורת, הגישה תלונה (שנסגרה) למשטרה וכן עתרה נגד חברה קדישא, עתירה שממנה חזרה בסופו של דבר.
לטענתו של ש', לאחר שהצעדים הללו לא סיפקו אותה המשיכה ד' לבלוש אחריו, לאיים עליו ולהתקשר אליו ולבני משפחתו ולהתנכל להם. בתביעה פירט ש' כתבים שונים של ד' שפורסמו בתקשורת, ברשתות החברתיות ובכרזות. בין השאר כתבה ד' על ש' שהוא "ילד גנוב".
ש' הוסיף וציין כי לאחר ששגרת החיים שלו נפגעה הוא פנה אל ד' כמה פעמים, באמצעות שליחים ובמכתבי התראה, כדי שתרפה ממנו ותפסיק להטרידו, אולם כל המאמצים כשלו. בעקבות כך הוא הגיש נגד ד' בקשות למתן צווים למניעת הטרדה מאיימת, אך גם לאחר שהתקבלו הבקשות – הצווים לא הועילו. ד' הפרה את הצווים, המשיכה במעשיה, ארגנה מחאות והמשיכה בחלוקת עלונים בתיבות הדואר באזור מגוריו.
לאור זאת הגיש ש' את כתב התביעה, וטען כי ד' מוציאה עליו לשון הרע ופוגעת פגיעה עמוקה בפרטיותו ובזכותו החוקתית לכבוד. לטענתו, לד' לא עומדת כל הגנה מאחר שאלה דברים מופרכים וחסרי עניין לציבור, הגורמים לו נזק, מבזים אותו ואת בני משפחתו ופוגעים בביטחונו העצמי, במעמדו ובקשריו בקהילתו.
ד' טענה מנגד כי ש' הוא אכן בנה. לדבריה, ש' נלקח ממנה במרמה והועבר לזוג הורים שווייצריים חשוכי ילדים מחסידות צאנז, שגרו בקריית־צאנז. ככל הידוע לה, טענה ד', הזוג רכש את התובע בבית החולים וגידל אותו כבנם. ד' הוסיפה כי 28 שנה נשאה את הצער על מות בנה עד שדלף מאגר "אגרון", שם היא גילתה שלילד ניתנו שם ותעודת זהות וכי גם ברישומי בית החולים היא מופיעה כאם לשישה ולא לחמישה. מי שמוציאים לשון הרע הם לטענתה ש' ושליחיו, המכנים אותה ברשתות החברתיות "חולת נפש", "משוגעת" ו"זקוקה לטיפול פסיכיאטרי".
השופטת קיבלה את טענותיו של ש'. בפסק הדין היא כתבה ש"ממכלול הראיות בתיק אכן עולה כי הנתבעת ממררת, פשוטו כמשמעו, את חייו של התובע… במשך שנים ארוכות. אכן חלק מהאירועים אשר להם טוען התובע לא ניתן לקשר באופן ישיר לנתבעת, אלא שהוכח כי היא גייסה למאבקה, בין השאר, פעילים חברתיים הפועלים בשמה, בעבורה ואף לבקשתה.
"די באירועים ובפרסומים שבוצעו על ידי הנתבעת עצמה, שעליהם למעשה היא אינה חולקת, כדי לבסס את הקביעה שהנתבעת הוציאה דיבתו של התובע רעה, הטרידה אותו הטרדות שנקבע כבר כי הן עולות כדי הטרדות מאיימות, ופגעה בפרטיותו".
השופטת הירשפלד אף הוסיפה וקבעה שלד' לא עומדת הגנת "אמת דיברתי" משום שהיא לא הוכיחה שש' הוא בנה. לנוכח גילה של ד' ומצבה הרפואי קבע בית המשפט שהיא תפצה את ש' ב־50 אלף שקלים.
נוסף על כך נאסר על ד' "ליצור קשר עם התובע או עם משפחתו בדרך כלשהי ובכל אמצעי במישרין או בעקיפין (באמצעות שליחים), להטריד אותם או לפגוע בפרטיותם בדרך כלשהי".
