לְמה מכוונים בימים אלו המתפללים בברכת "בונה ירושלים"? אולי לבנייה שפויה בעיר ההופכת מעיר הקודש, בירת ישראל, לזירת נדל"ן פרועה, כאשר לא ברור למי ועבור מי בונים את גורדי השחקים שבה. שלמת הבטון והאבן שמלבישים בה את ירושלים תותיר לנו מעט מאוד פרחים וצמחים בשולי הכבישים, ופיסות מעטות של אדמה לשמוח בהן עם הילדים בשבתות מוצפות שמש, אחרי הגשם ובאביב – כמו בגבעת התורמוסים בארמון הנציב, העומדת להיכבש על ידי תחנת משטרה ענקית.
הבנייה החדשה מתעלמת, כאילו במכוון, ממאפייניה העיצוביים הארכיטקטוניים של ירושלים במאות ה־19 וה20: החצרות, אבני הראשה המסוגננות, שערים וחלונות קמורים, סורגי ברזל מסוגננים, מוזאיקות, חצרות ורחובות מרוצפים, גגות אדומים, הצבע הכחול השזור באבן הירושלמית ועוד. כל אלה מפנים מקומם למלבנים מזוגגים.
לראות את השמיים
לבירת ישראל אין תוכנית מתאר, וכך מאשרים בה בניית מגדלים בקצב מהיר, ללא כל תוכנית. תוכנית מתאר 2000, שתוכננה והוצגה בפני הציבור בשנת 2004 על ידי ראש העיר בדימוס אהוד אולמרט, מתוארת באתר עיריית ירושלים כתוכנית ש"אינה מופקדת עדיין אך מהווה את מדיניות התכנון בעיר". אך כיוון שאין לה מעמד סטטוטורי – משום שלא הופקדה – מאשרת עיריית ירושלים בכל שבוע בנייה בצפיפות חסרת תקדים וללא תשתיות בסיסיות.
דיירי הבתים שחתמו (מתוך מודעות מלאה או חלקית, או שכלל לא הבינו שבמעמד ההסברה חתמו על הסכמתם ל"פינוי בינוי") חשים חסרי אונים נוכח נחשול היזמים המפתים אותם בהבטחות למגורים "כמו בבית מלון". בעת החתימה, לא פעם על חוזים שאינם מיטיבים עם הדיירים בלשון המעטה, נעלמות העובדות המדאיגות: בעיר מצופפת שבה מגדלים נושקים זה לזה, יימנע מהילדים לראות את אור השמש ואת מראה השמיים. בתי הספר והגנים החדשים, שישוכנו במגדלים(!) "רב־תכליתיים", יידחסו לתוך מתחמים סגורים מעל קומות של חנויות ומשרדים. האם זה העתיד שאנו מתכננים לילדינו?
בעבור חלק מהבתים שנבנו בחטף בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, התחדשות עירונית היא ביסודה רעיון לא רע. אך מי שמתכנן לדחוס מעל 1,200 דירות לסמטה קטנה וצרה, אינו חושב על תשתיות וגם לא על בני אדם. צפיפות כזו תביא בסופו של דבר לירידה דרמטית בערך הדירות ואיכותן, ואף לסכנת חיים בהיעדר נגישות לתחבורה טובה. ואכן, כאשר נציגי שכונת הקטמונים הגיעו למשרד מהנדס העיר כדי לנסות להבין את "כוונת המתכננים", הובהרה להם חד־משמעית צורת החיים המיועדת לתושבי ה"שכונות": "תידרשו לחיות בצפיפות של 30 אלף איש לקמ"ר(!) ולהיגמל מהרכב הפרטי".
אין צורך להרחיק לכת כדי לחזות את הקטסטרופה התכנונית המתבשלת לסמטאות דחוסות במחסני בני אדם. יולדת לא תוכל להתפנות מהם, שלא לדבר על אנשים עם צרכים מיוחדים וקשישים. כל זה לפני שהזכרנו את העובדה שאין לאן לפנות את בעלי הדירות, מחוסר דירות להשכרה בירושלים, ואת כפיית פירוק הקהילות בשכונות.
והנה עוד שתי סוגיות בטיחותיות־ביטחוניות חמורות: האחת, במדינות אחרות לא משכנים אנשים מן המעמד הבינוני והנמוך במגדלים. תהליך זה מביא בסופו של דבר להזנחת תחזוקתם, ובטווח של עשר שנים הם הופכים לעיי חורבות ולמאורות של עוני ופשיעה (כפי שעולה ממחקריה של פרופ' רחל אלתרמן, המזהירים מפני מצב זה). שנית, במציאות שבה אלפי טילים מדויקים מכוונים לכל מקום בישראל, וכתוצאה מכך גם לירושלים המערבית, הרחוקה ממסגד אל־אקצה ועל כן כבר אינה חסינה ומוגנת, ציפוף האוכלוסייה במגדלים עלול לגרום חלילה לאסונות נוראים. מה ההיגיון בדהירה ל"פינוי־בינוי" בעיקר בשכונות דרום ירושלים?
תכנון מפלה
מסתבר שהמתרחש ברחובותינו הוא יישום של תוכנית אחרת, ארצית: תמ"א 35 (שהחליפה את תמ"א 31), אשר נהגתה בשנת 2005 ועניינה לדחוס את רוב האוכלוסייה היהודית בישראל לארבע "מגה ערים", שבתוכן יצטופפו 30 אלף איש לקמ"ר, ועד 70 אלף איש לקמ"ר: באר־שבע, ירושלים, תל־אביב וחיפה.
אך מתברר שלא כל ירושלים חשופה לתפיסה תכנונית לקויה זו, אלא רק השכונות שהוקמו אחרי קום מדינת ישראל. ועל כך יש לתהות תהייה גדולה.
בתוכנית ירושלים 2000 שולב המושג "העיר ההיסטורית", המתייחס לירושלים של עד 1948. תושבי "העיר ההיסטורית", כלומר אותן שכונות שהתקיימו בימי המנדט הבריטי, לרבות הכפרים הערביים שהתקיימו ליד העיר, אינם חשופים לבריונות תכנונית זו. במובן זה, שכנותיה של שכונת קטמונים – הכפר הערבי בית צפאפא, קטמון הישנה, מקור חיים ובקעה, ושכנתה של ארמון הנציב, ג'בל מוכבר, השייכות כולן ל"ירושלים ההיסטורית", זוכות להתחדשות עירונית אנושית בת ארבע־חמש קומות, בקצב מתון ובהתחשבות באלו שאינם מעוניינים בכך, ותוך אפשרות לשמר בתים, בתי כנסת ומוסדות ציבור בעלי משמעות מיוחדת. זכות זו נמנעת מתושבי הקטמונים ושכנותיה מדרום וממערב, מאנשי שמואל הנביא ומשכונות נוספות.
הנה מילה במילה מתוך תוכנית ירושלים 2000:
בבסיס התכנית מספר עקרונות מנחים: התייחסות לעיר העתיקה, לעיר הקדומה ולאגן העיר העתיקה, כולל הקפדה על שמירת המבטים אל העיר העתיקה ומתוכה ועל שימור הערכים הדתיים, ההיסטוריים והתרבותיים המצויים באזור זה; התייחסות והקפדה בתכנון ובפיתוח העיר ההיסטורית ונכסיה השימוריים…
העיר ההיסטורית… כוללת את המתחם הרציף שהיה בנוי משנת 1948 ומהווה את הגלעין ההיסטורי של התפתחות ירושלים מחוץ לחומות. השכונות ההיסטוריות … כוללות את אותן שכונות וגרעיני הכפרים שנבנו לפני 1948 ואשר אין ביניהם רצף גיאוגרפי.
התכנית קובעת כי במתחם לשימור (העיר ההיסטורית) ובאתר לשימור (השכונות ההיסטוריות) יוכנו תכניות כוללות שבהן, בין היתר, הוראות לשימור. בתחומי העיר ההיסטורית והשכונות ההיסטוריות… לא יחולו ההוראות המאפשרות את ציפוף המרקם הקיים על ידי תוספת שתי קומות לבניינים קיימים או בניית בניינים בני 6 ו־8 קומות על מגרשים ריקים.
אנו רואים אפוא שהיעד של תוכנית 2000 בשנת 2004 היה בסך הכול לצופף את השכונות הלא־היסטוריות, כלומר לא מנדטוריות, בשתי קומות לבניין בלבד, ולבנות על מגרשים ריקים 6 עד 8 קומות – לא 30, 40 וגם לא 20. ובכל מקרה, שימור נעשה אך ורק לבניינים שנבנו לפני הקמת מדינת ישראל!
מרקם של קיבוץ גלויות
מן הניסוח של התכנון העירוני מסתבר שהקהילות שנבנו אחרי קום מדינת ישראל הן קהילות נעדרות היסטוריה. זוהי אמירה חמורה, הן מן ההיבט היהודי הן מן ההיבט הציוני. ירושלים, על פי העירייה שלה, היא כעיר זרה למדינת ישראל. שכונותיה שנבנו עם הקמת המדינה ושאוכלסו ביהודים יקרים שהתפללו לעלייתם לציון במשך אלפיים שנות גלות – נועדו בבוא העת להחרבה באמצעות "פינוי בינוי".
מדוע ההיסטוריה של בוניהם אינה נחשבת "היסטוריה" בעיני מדינת ישראל והמִנהל של בירתה? חלקן של הנצרות והאסלאם בירושלים גדול יותר מחלקם של גולי ציון המתגעגעים והעולים אליה שחלמו עליה לאורך הדורות? ומדוע שלא לשמור על בתיהם הבנויים מאבן ירושלמית פראית, עם תריסי מתכת ששימשו להגנה מפני היורים מכיוון בית צפאפא ומזרח העיר לפני שחרור ירושלים המזרחית? במה ירוד תכנון זה מבתים רבים אחרים בירושלים ה"היסטורית"?
ומדוע שלא נשמר את נופה ואת בתיה הראשונים של קריית יובל, הלא היא בית מזמיל, ואת בנייניה, לרבות "הדסה הקטנה", ונעניק להם מעמד של שימור? והרי קראנו עליה בספרו הקסום של ר' חיים סבתו, "בשפריר חביון". מדוע שלא ננצור ונשמור את בתי הכנסת המופלאים בשכונת הקטמונים שהקימו תושבי השכונה?
סיפר לי מרדכי יונה, כותב האנציקלופדיה של יהודי כורדיסטן: "בזאכו בכורדיסטן היינו דתיים מאוד. כיבדו מאוד את בתי הכנסת, אהבו אותם, התפללו בהם שלוש פעמים ביום. ועדיין העיניים היו נשואות לכיוון ירושלים, והתפללו להגיע לארץ הקדושה. בישראל הופנינו למעברת תלפיות (היום דרך בית לחם). על הגבעה היה צריף גדול, בונגלו, של המחנה הצבאי של הבריטים. זקני העדה תפסו את הצריף ואמרו 'זה יהיה בית הכנסת'. אחד מנכבדי העיר הביא ספר תורה מכורדיסטן. הנחנו אותו בבית הכנסת. כשהעבירו אותנו לשיכוני קבע בקטמונים, משפחות שונות הקימו בתי כנסת משפחתיים שונים".
שכני יעקב אברהם מספר על בניית בית הכנסת "משכן שילה" ברחוב יוחנן בן זכאי. "בנו את הצריף של בית הכנסת כמעט במחתרת", הוא זוכר. קודם התפללו בביתו של הרב, חכם אברהם זקן. "רצו לבנות. באה המשטרה ורצו לעצור אותם. אחרי כמה שבועות הביאו את כל החומרים לבנות צריף גדול כבית כנסת. עמדו מסביב אנשים עם מקלות כדי למנוע הפרעות של המשטרה כמו בחומה ומגדל, כמו שלמדנו מהסיפורים בבית הספר".
לימים הגענו תושבי הקטמונים האשכנזים להתפלל מעת לעת בבתי הכנסת הללו, בסליחות ובערבי שבתות. בירושלים, זו שהשלטונות רוצים להפקיע את בתיה מידי דייריה ואת זיכרונותיה מידי אוהביה, מתממש אותו חזון שייחל לו הרב יהודא ליאון אשכנזי, של "עברות הספרדיות". דהיינו, לא הפיכתה לאשכנזית ולא התבטלות האשכנזיות בפניה, אלא תהליך של טהרת הספרדיות בעברית. בזעיר אנפין התרחש כאן בקטמונים הנס של מיזוג הגלויות – מיזוג לצורך הפיכתן לחלק מן העבריות הנדרשת עם שובנו ארצה.
למען הקהילות הנפלאות שהוקמו כאן עם קום המדינה, ואשר מיזגו בירושלים את הישן עם החדש ואת הגלותי עם העברי, תינשא התפילה והבקשה שלא לכרות את הענפים העדינים של מיזוג גלויות, ולא להטיל גזירת פינוי על קהילות ושכונות שלמות שההיסטוריה שלהן שווה כקליפת השום בעיני שליטי העם והעיר. כאשר יגיעו עולים חדשים ארצה יש לשחרר עבורם קרקעות לבנייה בנגב, לממש שם את חזונו של בן־גוריון, וליישב משפחות ברוכות ילדים שם ובישובים אחרים. אין לנקוט בדרך של שיסוי שכנים בשכנים באמצעות קביעת רוב של 51% מן השכנים בבית משותף, המבקשים לפנות מן הבניין את זולתם. ואין לנקוט בדרך של רמיסת הקהילות הירושלמיות של אוהבי ציון, שנבנו כאן בעמל רב. "כי מציון תצא תורה", ותבונה שכונתית מן הקטמונים.
