בבית של ילדותי אהבו לקרוא עיתונים, אלא שמדי סוף שבוע נתקלו הוריי בבעיה: מצד אחד לא היינו חרדים דיינו להסתפק ביתד נאמן או בהמודיע – הביטאונים החרדיים שהיו למעשה שופרות של דגל התורה ואגודת ישראל – ומצד שני הם לא רצו להכניס הביתה את התכנים של ידיעות אחרונות, שכבר בשנות השמונים היו צהובים ונמוכים מדי. הפתרון נמצא יום אחד, ומאז בכל יום שישי אבא שלי היה חוזר מסידורים כשבאמתחתו פרחים לשבת ועיתון. והעיתון היה "יום השישי", עיתון פורץ דרך שייסדו ב־1982 יצחק נחשוני וישראל קצובר. רק אחריו הגיעו שאר השבועונים החרדים – משפחה, בקהילה ואחרים.
נחשוני נעשה עם השנים לאבי העיתונות החרדית. הוא עודד צעירים להצטרף לתחום התקשורת, להביע את דעתם, לעבוד ביסודיות כמקובל בתקשורת הכללית, ולייצר תקשורת חרדית טובה, שאינה רק שופר לנציגי הציבור בכנסת, אלא גם מבקרת אותם, קובעת סדר יום, ועוסקת גם בתופעות הפחות נעימות במגזר. בלילה בין ראשון לשני השבוע הלך נחשוני לעולמו ממחלה והוא רק בן 69.
הוא נולד בבני ברק ליהודה נחשוני, מראשי תנועת פא"י, עורך העיתון "שערים", סופר והוגה דעות. בילדותו למד בתלמוד תורה. בכיתה ה' עבר לישיבת תל־אביב וממנה המשיך לישיבות היישוב החדש, איתרי וחברון. את דרכו העיתונאית החל בעיתון "בעצם", שפנה לנוער דתי, וכעורך ברדיו קול ישראל. לאחר לימודיו בחברון התגייס נחשוני לצה"ל, והיה לחרדי הראשון שעבר בהצלחה את המיונים לקורס העיתונאים בגלי צה"ל, ושירת שם ככתב וכעורך. לאחר מכן היה לדובר הרבנות הצבאית. ב־2001 מונה לעורך התוכניות ברדיו קול חי, וב־2010 מונה לתפקיד העורך הראשי של העיתון "מרכז העניינים".
בשנותיו בעיתונות הצמיח דור צעיר של עיתונאים. הם ראו בו דמות להערצה ויעד להתייעצות, זקן השבט. רבים מהם ספדו לו השבוע בטוויטר. העיתונאי אריה ארליך, עורך מגזין משפחה, כתב: "ר' יצחק נחשוני ז"ל, חלוץ העיתונות החרדית הבלתי מפלגתית, האיש שהביא סטנדרטים מקצועיים לענף שהיה ביטאוני במהותו, היה נחוש מאוד בדרכו העיתונאית אבל בעל לב רך ורחום בדרכו האנושית – תמיד רענן חרף היותו זקן השבט, ישר כסרגל בעולם של תככים, ומפרגן מכל הלב בענף תחרותי, גם לחברים למקצוע שיכולים להיות נכדים שלו. היה מנטור לי ולרבים בתחום, התייצב לכל שמחה במאור פנים, והיה איש רעים להתרועע. מילדות אהבנו את הכותרות השנונות שלו, שתמיד התבייתו על ביטויים ממקורותינו היהודיים עם טוויסט ייחודי ומושחז, ואת טביעת החותם הנחשונית בכל משפט שיצא מתחת ידו".
בנימין ליפקין, לשעבר עורך "המבשר", כתב עליו שהיה "אגדה אנושית מאחורי הכותרות הבלתי נשכחות. שנותיי הראשונות בעיתונות היו תחת שרביטו. לא היה לו אח ורע בחושים עיתונאיים חדים: היה שולף, מהר ממחשב, את שמות המרואיינים הפוטנציאליים והשאלות המדויקות לכל אחד. שילוב בלתי מצוי של עיתונאות נחושה עם לב ענק".
לפני כשנה וחצי ראיתי את שמו על צג הטלפון שלי ותהיתי מדוע שעיתונאי ותיק כמוהו מתקשר אליי. הוא ביקש לספר על חזונו – הקמת "הקתדרה", בית ספר חרדי למקצועות התקשורת – ולהתייעץ בעניינו. חרה לו לראות דור חדש של עיתונאים חרדים פחות מעמיקים, והוא החליט לפעול. כמי שתמיד הילך בין הטיפות, הוא שאף לתכנים מקצועיים ומרתקים, תוך כדי שמירה על כללים ברורים במגזר ובראשם ההפרדה בין מסלול הגברים והנשים. מסלול הגברים כבר יצא לדרכו. את המסלול לנשים הוא כבר לא יזכה לראות.
לצד פעילותו התקשורתית, נחשוני, שהיה בהשקפתו איש פועלי אגודת ישראל, שימש גם חבר הנהלת "גשר" העוסקת בקידום ההבנה בין החלקים בעם ישראל, ובהעמקת הקשר והזיקה לזהות היהודית־ישראלית. הוא כאב את הפילוג בעם, והרבה להקדיש מזמנו לפעילות של קירוב לבבות והסברה חרדית בכלל, ובפרט במסגרת גשר. "יש המדברים על חשיבות הגשר, ויצחק היה בעצמו גשר", אומר מנכ"ל גשר אילן גאל־דור. "כך חי כל חייו וכך הנחיל לאחרים. הוא היה עבורי ועבור צוות גשר מדריך ומנטור לענייני החברה החרדית, ודחף ועודד כל פעילות שמפגישה בין הקבוצות. זכות הייתה עבורי להיות בין חבריו.
"דיברנו כמעט כל שבוע, ותמיד בחום ובנחת. יכולתי להתייעץ איתו על מהלכים אישיים ומערכתיים. מענטש אמיתי. כשיצחק נאות להצטרף להנהלת גשר, שאלתי אותו אם ירצה לפרסם את דבר השתתפותו בארגון שאינו חרדי. מיד ענה שהוא עושה זאת משום שהוא מאמין בתחום, ועל כן אפשר וצריך לפרסם. הוא היה החרדי הראשון, הנחשון שהצטרף להנהלת הארגון. אני מרגיש חובה אישית להמשיך לפעול ברוחו וחזונו לחזק את ההיכרות, ההבנה והכבוד ההדדי בין החרדים לכל הקבוצות בחברה הישראלית".
בהלווייתו שיצאה השבוע מבית הכנסת צאנז בפתח־תקווה סיפרו גם על איש החסד שהיה. בכל סוף שבוע היה אוסף אל ביתו חולים ונדכאים ויושב עמם לסעודה לצד רעייתו בלומה, ילדיו ונכדיו. רגעי האושר השבועיים שלו היו סביב שולחן השבת, כששר זמירות עם ילדיו ואורחיו. שניים מילדיו המשיכו את דרכו: עיתונאי ידיעות אחרונות קובי נחשוני ומנכ"ל העיתון משפחה יהודה נחשוני.
איש משפחה
בצירוף מקרים מצמרר הלך לעולמו השבוע גם משה גרילק, עורך עיתון "משפחה" ומגדולי הסופרים והוגי הדעות בציבור החרדי. גרילק, בן 87 במותו, ערך את יתד נאמן בשנותיו הראשונות והיה מראשי תנועת התשובה. הוא נולד באנטוורפן, ובפרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט לצרפת של משטר וישי עם משפחתו. בשנת 1942, בגיל שש, הוברח לשווייץ עם ילדים אחרים, קטנים ממנו, ושם גדל אצל הורים מאמצים עד סוף המלחמה. אחרי המלחמה התאחד עם הוריו והם עלו לארץ. הוא למד בישיבות קול תורה ופוניבז', ושירת בצה"ל בהסדר שלב ב' ולאחר מכן בשירות מילואים בחיל האוויר.
גרילק היה מראשוני תנועת התשובה וממקימי הארגון "ערכים", ונחשב למרצה והוגה דעות מבוקש בנושאי יהדות. את דרכו בכתיבה החל במעריב, שם כתב מדור יהדות וטור על פרשת השבוע. עם הקמת תנועת דגל התורה, נמנה עם מקימי ומייסדי העיתון יתד נאמן, והיה עורכו הראשי של העיתון כשלוש שנים. מתחילת שנות התשעים היה עורכו הראשי של "משפחה" ופרסם שם טור שבועי, עד לימיו האחרונים. הוא גם פרסם כמה ספרי מתח שזכו להצלחה גדולה במגזר, תחת שם העט ח' אליאב.
לפני שנים אחדות התבקשנו, כתבי העיתון, להפגיש בין ישראלים בעלי דעות שונות לשיחה משותפת. בחרתי לשבת לשיחה עם כתב הארץ שחר אילן ועם גרילק. על אף השנים שחלפו מאז, זכורה לי נעימות השיחה. למרות המוקשים שדיברנו עליהם, הדיון היה מעמיק ומכבד, הרבה מאוד בזכות מאור הפנים, הידע והנעימות של גרילק.
נחשוני וגרילק הותירו אחריהם חלל עצום בעיתונות החרדית הבלתי תלויה. מקצועיותם, הדרת פניהם ויכולתם להיות גשר בחברה הישראלית, יחסרו עד מאוד, בייחוד בימים מורכבים כמו אלו.
