כשהיה בן שנתיים חלה נינו הרמן בשיתוק ילדים (פוליו). אביו, ששירת בקבע באותה תקופה, הגיע לבקר את בנו בבית החולים, וכשראה אותו שוכב חסר אונים, קודח מחום, מבלי שהיה אז טיפול שיוכל להקל עליו, החליט לקחת אותו הביתה. נינו שכב בדירתם התל־אביבית מרותק למיטה, חסר יכולת לזוז. כדי לעורר את מבטו בנה אביו מסילה מעץ מעל מיטתו, והזמין רכבת חשמלית מהסבא והסבתא בהולנד.
"אבא שלי היה אדם יצירתי. הוא לא ויתר, וחיפש דרכים שונות להחזיר לי את התנועה לגוף", מספר הרמן. "מבחינתו לא היה קיר שלא ניתן לעבור. זה דבר שלמדתי ממנו. אחרי שיצאתי מהמחלה הוא גידל אותי כאילו אין לי שיתוק ומוגבלות. מגיל שש רכבתי על אופניים והתרוצצתי עם כל הילדים. ככל שהתבגרתי הבנתי איך אפשר להפוך את הפוליו לברכה. דרך המוגבלות אני מבין משהו על תנועה. גם התמונות שלי מדברות בשפה של תנועה וחיים. הפוליו שכביכול עוצר אותי, מניע אותי ליצור ולהתקדם".
לאחרונה ראה אור ספר הביכורים שלו, "הר הרוח" (בהוצאת כהל), המשלב בין שתי אהבותיו – צילום וכתיבה. הספר נושא את שמו של ההר המוכר לו היטב, כאחד ממייסדי וּותיקי היישוב הסמוך נטף, בהרי ירושלים. מאות התמונות שצילם הרמן בכביש המוביל אל נטף מסמלים את השיבה הביתה, אך גם את זירת הכאב הגדולה של חייו – המקום שבו נהרג בנו, יאיר, בתאונה קטלנית. "הר הרוח הוא חלק בלתי נפרד מנוף חיינו, הן משום שהוא בדרכנו הקבועה הביתה והן משום שלמרגלותיו איבדנו את בננו יאיר", הוא אומר.
"יש לי גולדה"
חנניה (נינו) הרמן נולד ב־1952 ללורה וגבי הרמן. אביו, ממקימי קיבוץ עין־גב, שירת כחייל בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה. בשלהי המלחמה הגיע לאירופה ופגש את לורה, בת למשפחה אמידה מברלין שברחה להולנד. השניים עלו לישראל וכאן נולדו להם שני ילדים, יהודית וחנניה. גבי שירת בצה"ל שנים רבות כראש מדור תכנון ופיתוח בחיל האספקה. לורה הייתה ציירת ולימדה שיעורי ציור בביתם.
"אימא שלי הייתה המורה הראשונה שלי לחיים", אומר הרמן. "הרבה פעמים כשהייתה מציירת פורטרטים היא הייתה שואלת לדעתי. כשהייתי מהסס היא הייתה אומרת 'נינו, אל תהיה דיפלומט. אם הייתי מציירת בדיוק את מה שאני רואה, זה היה נראה לגמרי אחרת'. היא ציידה אותי בהבנה עמוקה על רבדים במציאות שהלב קולט אבל העין לא רואה. היא נהגה לומר 'אל תקשיב למילים אלא למנגינה של אנשים'. אני באמת משתדל להקשיב לאותה מנגינה נסתרת, שנמצאת מעבר לדימוי שאני מצלם".
הרמן למד מאימו לעקוב אחר התפר העדין שבין הדימוי למציאות, אך בעוד שהיא עשתה זאת בציוריה, הוא עושה זאת באמצעות עדשת המצלמה. את המצלמה הראשונה שלו קיבל מהוריו, כתלמיד בתיכון. באותן שנים לא מצא את עצמו בבית הספר. לקות למידה לא מאובחנת וחוסר עניין גרמו לו לקשיים רבים. את רגעי הסקרנות וההתפעלות חווה בשעות אחר הצהריים, בחדר חושך אצל אחד השכנים. הוא פיתח שם תמונות שצילם, והתפעל עמוקות מהדימויים שנחשפו. בעקבות זאת החליט לבנות לעצמו מעבדה משלו לפיתוח תמונות, בחדרון הכביסה שבביתם. בעצת הוריו החל לעבוד בגיל 17 כעוזרו של הצלם אפרים קדרון. "ממנו למדתי כל מה שאני יודע על צילום, תאורה ומעבדה", אומר הרמן.
"ג'יהאן סאדאת קיבלה את פנינו כשהיא לבושה שחורים ופניה מיוסרות. בגין התיישב לצידה וניחם אותה. היה משהו מיוחד ברגע הזה. חששתי להבזיק בפלאש בסיטואציה כל כך אינטימית, כשאינני יודע מה מנהגי האבלות בארץ מוסלמית. אבל הרצון לשתף מפגש כל כך אנושי סייע לי להתגבר על הפחד"
בהגיעו לגיל צבא ניגש הרמן ללשכת הגיוס וביקש להתנדב. באותם ימים לא גייסו בעלי מוגבלויות והוא נתקל בסירוב, אך החליט לא לוותר. "עם השנים למדתי שתמיד יש דלת נסתרת במקום שלא רואים", הוא אומר. הדלת הנסתרת שאיתר הייתה להצטרף כצלם ליחידות לוחמות ולתעד אותן. "פניתי ללע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית), אבל הם אמרו לי שאצטרך לצלם במשך שנה ולהביא 'קבלות' כדי שיקבלו אותי. אז במשך שנה הסתובבתי וצילמתי נושאים חדשותיים, אבל כאלה שאינם שייכים לעמודי החדשות אלא לעמודים הפנימיים של העיתון.
"צלמים נהגו אז לעבור בין מערכות העיתונים, להיכנס למשרד של עורך החדשות ולהציע, כמו בשוק, את התמונות שצילמו. 'יש לי דיין', 'לי יש גולדה'. אני הייתי מגיע עם תמונה של ייבוש עלי טבק בגליל", הוא צוחק. "בהתחלה העורכים דחו את הצילומים שלי, אבל אחרי כמה חודשים, איך שהייתי נכנס הם מיד היו אומרים 'בואו נראה מה יש להרמן להציע'".
אחרי שצילם במשך שנה לעיתונים שונים חזר הרמן ללע"מ, קיבל את תעודת העיתונאי הנכספת ונסע לתעד את חבריו הלוחמים. "כשחברים שלי צנחו, אני ישבתי על המטוס וצילמתי אותם. הבאתי למעריב כתבה מצולמת ונתנו לי נישה קבועה בעיתון. עם הזמן הפכתי לצלם קבוע של המוספים".
רומן מצרי
באפריל 1979 מונה משה מילנר לראש מחלקת הצילומים בלשכת העיתונות הממשלתית. "הוא זימן אותי לשיחה ואמר לי 'התפנתה משרה. תצטרף אלינו, טסים עם בגין לקהיר'". כך תיעד הרמן במצלמתו את תהליך השלום עם מצרים. "הרומן שלי עם מצרים", הוא מכנה את התקופה הזו, וחיוך גדול עולה על פניו כשהוא נזכר בה. "נסעתי למצרים בתכיפות רבה. בין השאר הייתי בין הנוסעים באונייה הראשונה שהפליגה בתעלת סואץ, ליוויתי את יגאל ידין כשיצא לסיור ארכיאולוגי במצרים, וגם זכיתי ללוות את בגין בתקופת ההסכמים".
אחת התמונות המכוננות שלו מהתקופה הזו צולמה באוקטובר 81', לאחר רצח נשיא מצרים אנואר סאדאת, שבעקבותיו הוכרז עוצר מלא ברחובות קהיר. "בגין ופמלייתו יצאו להלוויה, ואני התלוויתי אליהם כחלק מהמשלחת הישראלית", הוא משחזר. "התחושה הייתה כבדה. עם הנחיתה במצרים דהרנו ברחובות עיר הרפאים היישר לארמון, לביקור תנחומים אצל האלמנה. עברנו דרך חצר סגורה לחדר שכל חלונותיו היו מוגפים. ג'יהאן סאדאת קיבלה את פנינו כשהיא לבושה שחורים ופניה מיוסרות. בגין התיישב לצידה וניחם אותה. ללא מגע פיזי, אבל עם קרבה נפשית גדולה. היה משהו מיוחד ברגע הזה. חששתי להבזיק בפלאש בסיטואציה כל כך אינטימית, כשאינני יודע מה מנהגי האבלות הנהוגים בארץ מוסלמית. אבל הרצון לשתף מפגש כל כך אנושי ומלא בחמלה סייע לי להתגבר על הפחד". תמונתם של ג'יהאן סאדאת ובגין, שצילם הרמן, פורסמה אז בעיתונים רבים בארץ ובעולם.
בְּשִׁבְעַת הַיָּמִים הָיָה אוֹר
עַכְשָׁו רַק כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
זֶה שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
נִצָּב בְּעֵין הַשֶּׁמֶשׁ
מַבִּיט אֶל יָמָיו הַמֻּקְדָּמִים.
פַּעַם הָיָה כָּאן שְׁבִיל, טִיּוּל שָׁלֵם.
עַכְשָׁו הַנּוֹף דּוֹאֵב.
אֶחְזֹר אֶל הַדִּמְיוֹן
אֶל שְׁלַל הִשְׁתַּקְּפוּיוֹתָיו.
בראשית שנות השמונים לקחו נינו ואשתו תחייה, העוסקת בחינוך ובאמנות, שנת חופש כדי להקים את היישוב נטף, יחד עם קבוצה חלוצית של משפחות צעירות. כאשר שב לעבודתו החל ללוות את שמעון פרס, שהיה ראש הממשלה באותם ימים. "פרס היה אוצר בלום של ידע. שולחנו תמיד היה גדוש בספרים. הוא היה איש רחב אופקים, שוחר תרבות ומוקף צעירים. עם זאת, לא היה לו פשוט להיות מספר אחד. הוא היה איש חזון וביצועיסט, אבל לא תמיד בחל באמצעים כדי להשיג את מטרותיו", מאבחן הרמן.
בשנות התשעים הפך הרמן לעורך צילום בדסק החדשות של מעריב בתקופת הפיגועים המדממים. הוא קיבל אז לידיו תמונות מזירות תופת עם אוטובוסים מפויחים וחלקי גופות. משהו בחומת ההגנה שלו נסדק. "קו פרשת המים מבחינתי היה הפיגוע הנורא בקו 5 בתל־אביב. הייתי עורך צילום באותו לילה, והייתי צריך למיין את התמונות ולבחור מה להדפיס. זה היה נראה ממש כמו טבח. קראתי לעורך הראשי, יעקב ארז, ואמרתי לו שאני לא מסוגל ושאני חייב את עזרתו בבחירת התמונות. תוך כדי באו לחדר עיתונאים שרצו לראות את ערימת התמונות הקשות שמיַינו החוצה, אלו שלא התפרסמו. אנשים מתמגנטים לקושי ולסבל. הפיגוע הזה הציב שאלות מוסריות ואתיות לא רק אצלי, אלא בעיתונות הישראלית בכללותה".
מאמין בחוקיות נסתרת
אל הרגעים הקשים מול תצלומי הפיגועים הצטרף אירוע מטלטל בחייו האישיים, שגרם לו להפנות את המבט פנימה ולחשב מסלול מחדש. בחורף 98', בדרכו לסטודיו שבנה מתחת ביתו, החליק הרמן ושבר את רגלו. "השבר היה מורכב ונאלצתי לעבור ניתוח ושיקום ארוך. הבנתי שלשבור רגל זה לשבור הרגלים, ושאני לא רוצה לחזור לעבודה בעיתון. הגוף עצר אותי, ובמשך כמה חודשים הייתי על כיסא גלגלים. רוב היום שכבתי על הספה בסלון, בהיתי בשמיים דרך החלון והתחלתי להקשיב לעצמי אחרת".
שנתיים לאחר מכן הוא חווה אסון כבד, כאשר בנו יאיר, אז בן עשרים, נהרג בתאונה בכביש המוביל ליישוב. יאיר היה צלם וידאו, ורגע לפני מותו הספיק לצלם את הקליפ של ברי סחרוף לשיר "עוד חוזר הניגון". למרות השנים הרבות שחלפו, הרמן עדיין מתקשה לדבר על התאונה. הוא פורש את השתלשלות הדברים, אך ברגע מסוים משתנק ונעצר.
"אחרי שיאיר נפטר החלטתי לעשות סרט לזכרו. זה היה תהליך של ריפוי עבורי", הוא מספר. "הכנסתי קטע מבר־המצווה של יאיר, שבו שאלתי אותו על עצמו. הוא ענה בביישנות, ואז לקח לפתע את המצלמה, פנה אליי ואמר: 'אבא, מה יש לך להגיד עלי בתור הבן שלך?'. הייתי מאוד נבוך. הרגשתי כאילו הוא אומר לי 'תפנה את העדשה שמופנית כלפיי – אל הלב שלך, ותגיד דוגרי מה אתה רואה'. עניתי לו בהשתהות, 'אתה אדם שנוגע ללב ואני בכלל לא יכול לחשוב…'. פתאום קלטתי מה אני אומר ושתקתי. רציתי לומר לו 'אני לא יכול לחשוב על החיים בלעדיך', אבל נבהלתי ולא אמרתי. כשצפיתי בקטע הזה הבנתי שיאיר שלח אותי אל חדרים בלב שפחדתי להיכנס לתוכם.
"יש סוד בפאזל של החיים. מה שאנחנו רואים הוא רק קצה הקרחון. גם כצלם אני מצלם את קצה הקרחון. את החוטים הנסתרים אני מגלה רק בדיעבד, ודרכם אני חושף עוד ועוד הקשרים וזוויות".
בחרתם להישאר בנטף ולנסוע מדי יום על הכביש שבו נהרג בנכם. זה לא כואב מדי?
"הדרך הזו, שבה אנחנו נוסעים מדי יום, היא גם ראשית ספירת הזמן החדשה שלנו. מאותו רגע שיאיר נהרג, עברנו טלטלה מטורפת ויחד איתה בחירה מחודשת בחיים, באהבה וביצירה.
"על פי תפיסתי לכל דבר יש סיבה, חוקיות נסתרת. דברים אינם מקריים. שנה אחרי שיאיר נפטר ישבתי עם חבר שנכנס לו משהו לעין והוא התעוור בעין אחת. הוא סיפר לי על מצבו, ובשלב מסוים עצר ואמר 'מה אני מתלונן בפני אב שאיבד את בנו'. אמרתי לו שכל אובדן לכל אדם באשר הוא, זה לא 'פחות' או 'יותר' ממשהו אחר. רק אנחנו כבני אדם יצרנו מדרג שכזה. הטבע לא אוחז בכלום. פרי נופל ופרי חדש מגיע. בתרבות המזרח יש להם בדי־אן־איי את ה־Let go, לשחרר. אצלנו יש ידע של החזקה. אז אני למדתי להחליף החזקה בהחזקה".
ובכל זאת, העצב טבעי.
"נכון. העצב על מותו של יאיר בא לידי ביטוי בצמתים לא מתוכננים. יש בי גם עצב על הגוף ועל הגיל שלי. בשבילי העצב הוא סימן שמשהו הסתיים עבורי. כשאני במודעות לעצב אני שואל את עצמי, ממה אני נפרד? יש כל הזמן פרידות בחיים. אם אשאר רק בצד הרגשי של העצב אאבד את המתנה הטמונה שם, את זה שהעצב הוא סימן לנוע".
עם הצעירים בפלורנטין
ביתה של משפחת הרמן בנטף הוא הבית האחרון ברחוב. הוא שוכן על קצה גבעה המשקיפה לעבר הרי יהודה ועד קו החוף של השפלה. במבט ראשון הוא מזכיר בקתה אלפינית – חיפוי עץ על בסיס אבן ובטון, עם גג משופע. על הקיר בסלון תלויות תמונות של צילומי שמיים מזוויות שונות, שהוצגו לאחרונה בתערוכה של הרמן בתל־אביב. סדרת הצילומים הזו, הוא מספר, נולדה בעקבות מפגש אקראי ליד קבר בנו.
"בעלייה לקבר ביום השלושים למותו של יאיר, פגשתי שם אדם שלא הכרתי, שהציג עצמו בשם עודד. בדרכו החוצה הוא לפתע הסתובב אליי ואמר לי: 'ויאירו לך השמיים'. הרגשתי שהוא מברך אותי, והשם של יאיר היה טמון בברכתו. באותו יום אמרתי לתחיה שאני מאוד מחובר אל הטבע, ואולי הגיע הזמן להתחיל לצלם אותו. כך התחלתי עם צילומי השמיים".
יֵשׁ מָקוֹם בַּכְּבִישׁ לְמַרְגְּלוֹת הַר הָרוּחַ
שֶׁאַחֲרָיו נִגְמְרוּ חַיָּיו שֶׁל יָאִיר בְּנֵנוּ
כָּאן בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה בָּחֲרָה נִשְׁמָתוֹ לַעֲזֹב
כְּמוֹ צִיּוּן דֶּרֶךְ שֶׁאֵין לוֹ סוֹף
הִנֵּה אֲנִי אָץ בַּיּוֹם, הִנֵּה אֲנִי גּוֹלֵשׁ בַּלַּיְלָה, הִנֵּה עֲרָפֶל כָּבֵד
הִנֵּה הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ עָבַר בְּנִי לְמֶרְחָב אַחֵר
עָלָה בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה
מַדּוּעַ בָּחֲרָה נִשְׁמָתוֹ לַעֲזֹב כָּאן
וּמָה רָצְתָה נִשְׁמָתִי
ועם זאת, במשך תשע שנים, מאז הפציעה ברגל ואחריה מותו של יאיר, הרמן כמעט לא צילם. ב־2009 חזר לתחום, אבל לא לזירה החדשותית האינטנסיבית. הוא הסתובב בשכונת פלורנטין בדרום תל־אביב, בין חנויות ובתי קפה, וניסה ללכוד במצלמתו רגעים אנושיים פשוטים.
"ירדתי לתל־אביב כדי לפגוש את החיות והאנרגיה שיש בצעירים. היה שם כנראה גם רצון לא מודע לפגוש דרכם את יאיר. הצעירים מבטאים בעיניי רוח יותר פתוחה, ויש בהם עבורי גם סוג של געגוע לעתיד. דרכם אני רואה את הצד היפה של החיים, שהוא לגמרי קיים אבל אנחנו לא רואים אותו, לא בחדשות ולא בתוכניות טלוויזיה, כי התרבות שלנו עסוקה כל הזמן בדרמה. כשחזרתי לצלם החלטתי להתרחק מהדרמה. מבחינתי כל יום הוא עוד יום של חיים, ולא צריך לקרות בו כלום חוץ מאשר לחיות אותו. במשך שנים הייתה לי נטייה לדבר בצורה מוחלטת. היום אני פחות שואף לסכם דברים ואנשים. ככל שאני מתבגר אני מבין שצריך לשים סדק על כל אמירה כדי לאפשר ליקום להראות לנו עוד זוויות".
במקביל לצילומים התל־אביביים, החל הרמן לתעד את הנופים סביבו ואת הכביש המתעקל בדרך לנטף. לעיתים הוא מצלם מבעד לטיפות הגשם על חלון רכבו, בין השאר בגלל הקושי הפיזי שגובר עם השנים ומגביל את התנועה שלו. "הצילום הוכיח לי שוב ושוב שאין לי מגבלה. מילדות הייתה לי צליעה וקושי לטפס, וכנראה בגלל הדמיון למדתי כל פעם מחדש להמציא מעקפים. כך גם בבחירה לצלם דרך החלון. אני נע מהחסר אל המלא, ומבין שהחיסרון שלי הוא בדרך כלל יתרון בעיני אחרים, שמאוד אוהבים את הצילומים שצולמו דרך החלון הרטוב. מעבר לזה, לא מפריע לי אם החלון מלוכלך, כי החיים לא תמיד נראים נקיים כמו שהמצלמה שואפת שהם יהיו. הרבה פעמים החיים שלנו נצפים מבעד לפילטרים. אנשים רואים דרך כל הדעות והאמונות שלהם. זה אף פעם לא נקי".
בתקופה שבה שב אל הצילום החל הרמן לכתוב במקביל "שירי דרך", לצד זיכרונות שאוגדו בבלוג בשם "מרחבי הלב". ספרו החדש מאגד את הכתיבה והצילומים לכדי יצירה אחת שיש בה שיר הלל ליופי ולטבע אך גם נגיעה באובדן ובשכול. זו דרכו להתמיר את הכאב ליופי. "השלמתי עם מותו של יאיר. עשיתי, עשינו דרך. המוות והחיים נמצאים איתנו כל הזמן. ספר הביכורים שלי הוא ספר אמן, והדיאלוג הפנימי בין החיים והמוות נמצא שם. זה הציר שלו. הכאב והיופי מטלטלים, עצובים ומנחמים".
