בבג"ץ דנו השבוע בשתי עתירות נגדיות בעניין קרקע צמודה ליישוב נוקדים שבמזרח גוש עציון. ארגון "חקל" וכמה פלסטינים תושבי האזור פנו לבית המשפט בשלהי 2021 בדרישה לעקור חורשה ובה מאות עצים שניטעה צמוד לבתי היישוב נוקדים, ולאפשר לפלסטינים כניסה חופשית לצורך עיבוד השטח. העותרים טענו שהם בעלי הקרקע וצירפו לעתירתם מסמכי בעלות לכאורה. המנהל האזרחי, שנדרש להשיב לעתירה, אימץ את עמדת הפלסטינים והודיע לבג"ץ שבכוונתו לעשות שימוש ב"צו סילוק פולשים" כדי לעקור את העצים שנטעו היהודים ולאפשר לפלסטינים לעבד את הקרקע.
"צו סילוק פולשים" מאפשר למי שמחזיק בקרקע כלשהי על פי דין לסלק פולש בעצמו. זהו סעד חריג של עשיית דין עצמית, שנועד להגן על ההחזקה בקרקע מפני פלישה טרייה בלבד. המנהל האזרחי רשאי לסייע למחזיק כזה, המבקש לפנות עבריין שפלש פלישה טרייה לקרקע, אך השימוש בצו בידי המנהל האזרחי נדיר מאוד. כפי שהסביר בא כוחו של המנהל בדיון, המנהל לא משתמש בו אלא כאשר מי שטוען להחזקה ומבקש את סיועו בפינוי פלישה הוכיח זיקה ממשית לקרקע.
לאחר שהמנהל קיבל את דרישת הפלסטינים והודיע שישתמש בצו החריג לעקירת החורשה ולמסירת השטח לעיבודם, פנה היישוב נוקדים בבהילות לבג"ץ ועתר נגד ההחלטה. בעתירתו טען היישוב שתנאי הצו אינם מתקיימים ולכן החלטת המנהל לא יכולה לעמוד. לטענת התושבים, העותרים הפלסטינים אינם מחזיקים בקרקע, ודאי לא כדין, ובכל מקרה חלף פרק הזמן לעשיית דין עצמית לפי הצו. לפיכך הפלסטינים רשאים לפנות לערכאות אך לא לעשות דין עצמי ולעקור את העצים בעצמם, וממילא המנהל לא רשאי לסייע בידם לממש זכות שאין להם.
לצד זאת העלה היישוב טענה בסיסית יותר: מסמכי העותרים מוכיחים שהם כלל אינם בעלי זיקה לקרקע. כאמור, העותרים הגישו עם עתירתם "מסמכי בעלות", להוכחת טענת בעלותם בקרקע. המסמכים צורפו בערבית בלבד, ללא תרגום, ולא בהעתקים נאמנים למקור. היישוב שלח את המסמכים לתרגום, והממצאים היו מדהימים: אף אחד משמות העותרים הטוענים לבעלות אינו מופיע בהם. העותרים הפלסטינים, קבעו נציגי נוקדים, הגישו לבית המשפט מסמכים מזויפים, והמנהל האזרחי קיבל את עמדתם בלי לבדוק את המסמכים. תגובת המנהל לממצאים הייתה שומטת לסת: "אין לכך כל נפקות".
בדיון השבוע התעקשה באת כוחו של היישוב, עו"ד צפנת נורדמן, כי העותרים הטעו את המנהל ואת בית המשפט, ועל כן יש לדחות את עתירתם על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים. המנהל טעה, לדבריה, כשהחליט לסייע להם בסילוק הפלישה, שכן אין להם זיקה כלשהי לקרקע. השופטת דפנה ברק־ארז הקשתה עליה ושאלה מדוע הזיקה רלוונטית, שהרי הצו מדבר על החזקה בפועל ולא על בעלות. נורדמן השיבה שהפלסטינים לא החזיקו בקרקע, וגם המנהל אינו עושה שימוש בצו אלא אם כן הוכחה זיקה לקרקע. לכן, אחרי שממצאי התרגום מבהירים כי אין זיקה, מובן שההחלטה להשתמש בצו הייתה שגויה ויש לתקנה.
בא כוחו של המנהל, עו"ד יונתן־ציון מוזס, אישר את טענת היישוב שהשימוש בצו הוא חריג, ושהוא נעשה רק כאשר נקבעה זיקה של הפונים לקרקע. המנהל טען שכך היה בעניין נוקדים, אך למרות הפצרותיה של עו"ד נורדמן סירב מוזס להתייחס לממצאי התרגום ולהסביר איזו זיקה יש בין הפלסטינים ובין הקרקע.
"התנהלות המנהל שערורייתית", אומרת עו"ד נורדמן. "המנהל הכיר בזיקת העותרים, כשהשמות על מסמכי הבעלות כביכול שהם עצמם המציאו אינם השמות שלהם, ועל בסיס זה מתכוון למסור לעיבודם שטח צמוד לבתי היישוב ולעקור מאות עצים. איננו יודעים אם המנהל ידע שלא מדובר באותם שמות ובכל זאת הכיר בזיקה, או שלא בדק את השמות כלל. כך או כך, ההתנהלות מחייבת בדק בית יסודי במנהל. אנחנו מקווים שבג"ץ ידחה מיד את עתירת חקל והתושבים הערבים, לאחר שהתגלה כי אין להם זיקה כלשהי לקרקע ושהם מסרו לבית המשפט מידע שאינו אמת".
מהמנהל האזרחי לא נמסרה תגובה עד סגירת הגיליון.
