"בכל מלחמות ישראל לא מתו כמו שייהרגו ברעידת אדמה"

רצף של עשרות רעידות אדמה סביב הכנרת, שהחלו בבוקר יום רביעי בשבוע שעבר, החזיר את טבריה לכותרות כמוקד פחד ואימה מפני אסון טבע המוני. "אנחנו עיר שיושבת על פי הגיהנום", אומרים תושבים מודאגים. למעלה מאלפיים מבני מגורים ומוסדות ציבור בעיר אינם עומדים בתקנים הבסיסיים של מוגנות מפני רעידות אדמה. כעיר השוכנת על טבורו של השבר הסורי־אפריקני, טבריה ניצבת בסיכון להיחרב בעקבות רעש גדול שיפקוד אותה במוקדם או במאוחר.

רחוב דוד אלעזר, במורדותיה של טבריה, הוא אולי הרחוב הכי לא שוויוני בעיר. הפער בין דיירי הבניינים לאורך הכביש הדו־מסלולי הרחב, עלול להיתרגם למונחים של חיים ומוות. משרד השיכון משלים בימים אלו מיזם לחיזוק בנייני מגורים בצדו האחד של הרחוב. הבניינים המיושנים והסדוקים בצד השני נותרו ללא תקציבים, וללא צפי מתי יגיע תורם. שיכוני הרכבת הממלאים את הרחוב נבנו במהירות במהלך העשורים הראשונים של המדינה, כדי לקלוט את גלי העלייה מארצות ערב. באותן שנים לא הייתה מודעות לתקני בטיחות ולבנייה מוגנת מפני רעידות אדמה. אוכלוסיית הרחוב מורכבת ממשפחות חלשות ותיקות, לצד עולים חדשים מבני המנשה בהודו וחסידי קרלין. החסידים, שמגיעים מירושלים ורוכשים דירות בשכונה, מבטאים פן נוסף במצבה של העיר, ההולכת ומתחרדת ונעשית מורכבת יותר לניהול.

בבניין העירייה מסתובב מודאג ראש העיר יוסי בן־דוד. פגשנו אותו ביום שלישי השבוע, בהפוגה בין סיורים שהוא מקיים ברחבי העיר יחד עם מהנדסים ואנשי פיקוד העורף, בניסיון להגיב במהירות לעשרות הקריאות מתושבים שדיווחו על נזקים לבתיהם. כל בניין שניזוק ברעידות הקלות יחסית שפקדו את העיר, מחויב לעבור בדיקת מהנדסים כדי לוודא שלא ניזוק משמעותית. דיירי בניין ברחוב השיזף, שנבנה בשנות התשעים, קיבלו ביום שני צו פינוי בעקבות שבר בעמוד תמך מרכזי. רק למחרת, ולאחר שעות שבהן עובדי העירייה חיזקו ובנו תמיכות לבניין, הותר לדיירים לחזור אליו.

"יש חרדה בעיר, וזה הולך ומתגבר", אומר בן־דוד. הוא מעשן סיגריות בזו אחר זו, ובשבוע האחרון ידע שעות שינה מעטות למדי. "אני לא לחוץ, כי לחץ וחרדה הם לא כלי עבודה, אבל אני מבין שבשל גודל השעה, להחלטות שלי יש השלכות על חיי אדם. הלילה בשעה שתיים העירה אותי תושבת שהתקשרה לסלולרי שלי ואמרה שהיא חוששת כי נוצרו בבית שלה סדקים ברעידות האדמה. בשבת שיגעתי את אלוף פיקוד העורף בטלפון מהבוקר, ואמרתי לו שאני צריך עזרה. פניתי גם לראש הממשלה, למנכ"ל משרד רה"מ, לשרים ולמשרדים כדי לבקש עזרה. אנחנו חייבים לחזק כאן עוד ועוד בתים ומוסדות חינוך. כל דירה וכל כיתה שנספיק לחזק מפני רעידות אדמה, זה חיי אדם שייחסכו".

התחזיות והסטטיסטיקות תומכות בחששם של תושבי טבריה. לפני 91 שנים, ב־11 ביולי 1927, רעשה האדמה בארץ ישראל בעוצמה אדירה, באחת הרעידות הקשות ביותר שידע האזור מאז החלו המדידות המדעיות. יותר מ־300 איש נהרגו, אלפים נפצעו ולמעלה מאלף בתים ומבנים קרסו. שכם, טבריה, לוד ורמלה נפגעו קשות. בתים רבים נהרסו בירושלים, וגם יפו ותל־אביב נפגעו.

תשעים שנה קודם לכן, ב־1 בינואר 1837, פקדה את הארץ רעידת אדמה קטלנית שהביאה לאלפי הרוגים. בצפת נהרגו כ־1,800 איש, ובטבריה נהרגו כ־600 בני אדם – כ־28 אחוזים מתושבי העיר אז, חלקם כתוצאה מגלי צונאמי ענקיים שעלו מהכנרת. שתי הערים נהרסו כמעט כליל.

כפי שקל לזהות, מדובר בדפוס מחזורי: אחת לתשעים או מאה שנה פוקדת את האזור רעידת אדמה הרסנית. הלוחות הטקטוניים של כדור הארץ מתחככים זה בזה ומגיעים לנקודה שבה נוצר לחץ רב, המחפש דרך לפרוץ ולהשתחרר. התפרצויות אלה מובילות לתנועה פתאומית של הלוחות הגורמת לשחרור אנרגיה, שהופכת לגלים ססמיים המרעידים את פני השטח ומתפשטים ממוקד הרעש והחוצה במעגלים הולכים ומתרחבים.

"בעל כורחי נהייתי מומחה לרעידות אדמה ולסיכונים", אומר בן־דוד. "קראתי כמעט את כל המודלים והמחקרים שהיו סביב רעידות אדמה. כבר בימים הראשונים אחרי שנכנסתי לתפקיד, בסוף 2013, נחשפתי לרצף רעידות האדמה שפקדו את האזור. אתה מוצא את עצמך מגיע לבית ספר יום אחרי הבחירות, ושואלים אותך מה עושים עכשיו ברעידות, ואתה עומד ומתרגל יציאה של תלמידים בתוך 30 שניות למרחב פתוח. עוד לא הספקתי לחגוג, וישר אני מוצא את עצמי עם סטופר. מאז הספקנו לחזק בתים, אבל לא מספיק.

"האפקט של יותר מעשר רעידות אדמה, ובנוסף המפות של השבר הסורי־האפריקני, שמראות לנו שהשבר חותך אותנו גם מצומת יגור, גם מים המלח וגם ממרכז הכנרת – מבהירים לנו עד כמה העיר יושבת על נקודה מסוכנת. הכבישים שלנו כבר לא עומדים בזה, והם מחורצים ושבורים מרצף הרעידות. בכל מאה שנה יש פה רעידות אדמה. זה המצב וזו המציאות".

לישון עם קבנוס

צהרי יום שלישי, רחוב דוד אלעזר. ילדים קטנים בחופשת הקיץ משחקים בין תלי פסולת בניין מחיזוק הבתים בצדו האחד של הכביש, ובין ערמות אשפה בצדו השני. שרה, תושבת הרחוב, יוצאת לעבודתה בסניף של אחת מרשתות השיווק בעיר. היא גרה כאן 27 שנים. "אני גרה לבד, הילדים שלי לא בבית איתי, וזה קשה. בעיקר אני מפחדת בלילה, מה יקרה אם הרעידה תבוא ואני לא ארגיש די זמן מראש ולא אצליח לברוח החוצה".

שרה מחזיקה בצמוד לגופה תיק ובו מסמכים אישיים ומעט ציוד ותרופות שהוציאה מביתה, למקרה שהאדמה תרעד בחוזקה וביתה ייהרס. כשהיא נכנסת הביתה, היא משאירה אותו בכניסה לבניין. היא מצביעה על שורת הבניינים ממול שעוברים כעת שיפוץ וחיזוק ממשלתי. "קיבלתי מכתב שמודיע שיגיעו אלינו לשקם את הבניינים, אבל אני מקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי, כי המדינה לוקחת את הזמן. אין עוד צפי לתחילת העבודות, והבנתי שאין גם תקציב כעת", היא אומרת.

אליאב חביב, אב צעיר המתגורר באותו רחוב, לא היה בביתו בזמן הרעידה המורגשת יחסית שפקדה את העיר ביום רביעי בשבוע שעבר, ב־4:50 לפנות בוקר. הוא היה אז במשמרת לילה. גם הוא תוהה על הפער שבין צדי הרחוב. "אני לא מבין למה להם משפצים ולנו לא", הוא מצביע על הבניינים שמול ביתו. "הם ישרדו ברעידות האדמה, ואנחנו לא. אשתי אמרה שכל הבית רעד כשאני הייתי בעבודה. היא קפצה מבהלה בחמש בבוקר וברחה לרחוב. חייבים לשפץ את הבניינים שלנו".

רחוב השיזף בעיר זכה השבוע לביקור של עשרות כלי תקשורת, שהגיעו לצלם את בניין מספר 9 שפונה מיושביו בשל נזקים מרעידות האדמה. הבניינים ברחוב הוקמו על ידי משרד השיכון בתחילת שנות התשעים, ובמחלקת ההנדסה בעירייה טוענים כי הם נבנו ברשלנות גדולה, ללא עמידה בתקנים בטיחותיים וללא פיקוח מטעם המדינה, שהקימה אותם עבור עולים חדשים ומשפחות חלשות. סלאבה קולישקו (37), שגר בבניין הסמוך, מתבונן על עבודות קבלני העירייה לחיזוק עמוד התמך, שנשחק לחלוטין ולא עמד ברעידות הקלות שפקדו את העיר.

"יש לנו סדקים בקירות, והם התרחבו ברעידה. הבנייה כאן ירודה, והתחושה היא שאנחנו חיים כאן על זמן שאול", הוא אומר בדאגה. קולישקו, רווק, מתגורר כאן עם אמו. "אני גר כאן משנת 95'. גרנו בתל־אביב, ואמא שלי קיבלה כאן דירת עמידר. העיר מלוכלכת ומוזנחת. אם הייתה לי אופציה, הייתי עובר למקום טוב יותר. תהיה כאן רעידת אדמה והבניינים יקרסו. זו עובדה מדעית. אם הבנייה פה לא עומדת בתקן, צריכים מיידית לבוא ולחזק. זה מחדל. המדינה משקיעה מיליארדי שקלים על כיפת ברזל ושרביט קסמים, אבל הנזק של הטילים מתגמד מול נזק של רעידת אדמה. בכל מלחמות ישראל לא מתו כמו שייהרגו כאן ברעידת אדמה".

בבניין אחר ברחוב מתגוררים בני משפחת מוגלבסקי. הם עלו מבריה"מ בשנות התשעים, וקיבלו דירת ארבעה חדרים. כיום מתגוררים בה זוג עם ילדים, יחד עם הסב, יעקב פריש. "בכל שנה אנחנו עושים פה שיפוץ, והקירות מתפוררים מחדש. הרגשנו את הרעידות. כבר שבוע שהילדים לא ישנים בחדר שלהם אלא בסלון, ליד הדלת. אנחנו פורסים להם מזרנים. אנחנו כל כך שמחים שהגעתם לפה לראות מה שקורה כאן", אומר יעקב.

גם הוא מחזיק בכניסה לבית תיק צד. "יש פה מים, עזרה ראשונה ופנס. זה לא מצחיק מה שקורה כאן. הבית מתפרק, המדרגות מתנתקות מהבניין. אי אפשר לתקן בקוסמטיקה את הסדקים כל פעם. אנחנו חסרי אונים". בתו מוסיפה: "חברה כתבה לי שצריך לישון עם קבנוס בלילה כדי שכלבי החילוץ יריחו אותנו בקלות. זה מה שיעזור לנו ברגע האמת במקרה של רעידת אדמה", היא צוחקת בדאגה.

הצדיקים כועסים

בטבריה מציינים הקיץ אלפיים שנה לקיומה של העיר. על שפת הימה המפורסמת פועלים מלונות רבים, לצד מוקדי תיירות שנשכחו בעשורים האחרונים. קברי הצדיקים עדיין מהווים אטרקציה, וקהילות חסידיות שונות מוצאות בעיר מפלט מפני יוקר הדיור בירושלים ובני־ברק, ומביאות לכאן את אנשיהן. אלה מעמיסים על הקופה הציבורית ועומדים במרכז מאבק פוליטי על צביונה של העיר, המתחדד לקראת הבחירות לרשויות המקומיות שיתקיימו בעוד כשלושה חודשים.

תושבים רבים שדיברנו איתם קוננו על מצב העיר: התיירות הקורסת, משבר התעסוקה, הגירעון התקציבי והחזות העלובה־משהו של הרחובות והבניינים. "אתה יודע למה כל זה קורה לנו? בגלל שנאת החינם בעיר ושכל אחד אוכל את השני", סבורה עדן שושן, תושבת העיר. "טבריה נחרבה בגלל שנאת חינם, ותיחרב בגלל שנאת חינם. אנחנו בימי בין המצרים, והצדיקים שקבורים כאן לא סובלים את זה. אחד אוכל את השני. לא רוצים את הדתיים פה וכועסים על ההתחרדות, והאדמה פה רועדת. זה בדוק. אני אמנם עם ג'ינס והכול, אבל אני בחורה מאמינה".

בנובמבר 2016 הגיע ראש הממשלה נתניהו לבית־שאן הסמוכה, לחנוך את קו הרכבת החדש אל העיר. בסרטון וידאו מהאירוע תועדה פליטת פה שלו, כאשר במהלך הנסיעה ברכבת אמר נתניהו לראש עיריית מגדל־העמק ולראשי ערים נוספים: "אתם מתקדמים, וטבריה נמחקה". כמעט מחצית מתושבי העיר הצביעו 'מחל' בבחירות, ורבים מהם נעלבו. נתניהו מיהר להזמין ללשכתו את ראש העיר, והבטיח כי יגיע לטבריה בהקדם ויזרים לה תקציבים וסיוע.

אברהם כהן, קבלן שיפוצים מרחוב דוד אלעזר, מקווה שהממשלה תתעורר שוב. "אנחנו חיים על מזוודות. תן לי קצת כסף, ואני בורח מפה. אולי רעידת אדמה תזיז משהו בעיר הזאת. עכשיו זה הזמן לדרוש שיתייחסו אלינו סוף־סוף. אבל אנשים עייפים כאן, אין להם אפילו כוח לנקות את הבלוק. זו הפריפריה, וזו תוצאה של שבעים שנות זלזול".

שכונות רבות בעיר נבנו במהירות, במתכונת של שיכוני רכבות שנועדו לקלוט את העליות הגדולות. "בשנות השבעים הוביל בגין את חוק שיקום שכונות, שהזרים תקציבים לפיתוח וחידוש שכונות רבות בישראל. אבל החוק הזה לא התעדכן, והשכונות שהיו אז חדשות ונחשבו איכותיות ביותר, הן כיום בנות ארבעים שנה. המדינה לא מכירה בהן ולא מכניסה אותן תחת הגדרת החוק לשיקום השכונות", מסביר בן־דוד.

כ־1,100 מבנים בעיר נמצאים בדרגת סיכון גבוהה, ועוד 1,000 ברמת סיכון רגילה. "אין לנו תקציבים לחזק אותם, ותמ"א 38 לא רלוונטית כאן כי היישום שלה בפריפריה ובטבריה הוא לא כלכלי. זה לא נותן לקבלנים תמורה כספית", אומר ראש העיר. "משרד החינוך נרתם לנושא, חיזק עד היום שבעה בתי ספר ומתכנן לחזק עוד עשרה, ועמידר חיזקו כמה מבנים ששייכים להם. אבל 8,000 איש עדיין חיים בסכנה, ואין מי שיתקצב את חיזוק הבתים שלהם לקראת יום פקודה".

שר הבינוי והשיכון יואב גלנט הבטיח השבוע להביא לאישור הממשלה תוכנית לחיזוק מבנים בערי הצפון. "חיזקנו כבר מאות בניינים, אבל יש עוד אלפים", אמר לערוץ עשר. "מה שיש כיום הוא טיפה בים ביחס לצרכים. אנחנו צריכים לעשות תוכנית שכוללת בתוכה מיגון נגד טילים וחיזוק נגד רעידות אדמה. יש מאות מיליוני שקלים שנצברו במנהל מקרקעי ישראל ומיועדים לשמש לקרן ההתחדשות העירונית, שכרגע תקועים במשרד האוצר. אני מניח שהכסף ישוחרר, כי זה החוק".

בן־דוד שומע את ההתחייבויות וההבטחות, ואינו מתכוון להניח להן לשקוע. הוא רואה במשבר הנוכחי, סביב המוכנות העירונית לרעידות אדמה, הזדמנות לחדש את פני השכונות הישנות והמוחלשות. "הפערים בין הפריפריה למרכז הארץ הם לא רק גיאוגרפיים. לעשירים ולמי שקנה בית חדש יש ביטחון, ולחלשים מצפה מציאות קשה ומדאיגה יותר בזמן רעידת אדמה".

ראש העירייה סבור שהחיזוק ישיג שתי ציפורים במכה. "כשאתה מבצע חיזוק מבנים, חופר יסודות בטון וקורות ובונה ממ"דים או מרפסות, אתה גם מבטח את הבניין נגד רעידות אדמה ונגד מלחמות וגם משדרג את חזית הבניין, שעובר צביעה ושיפוץ. הרווח הוא לעיר, לתושבים ולמדינה כולה".

לדברי בן־דוד, אסון של רעש אדמה ידרוש מהמדינה עשרות מיליארדי שקלים לפיצויים ושיקום ההריסות, ולכן משתלם לה להשקיע כעת מיליארד שקלים בחיזוק מבנים. "אנחנו במרוץ נגד השנים כדי לחזק כמה שיותר מבנים. אם אשקיע יותר כסף, אוכל לחזק יותר בניינים. כל חיזוק של כיתה בבית ספר הוא הצלת חיים. המדינה אחראית על אזורים מוכי אסון, ולא חברות הביטוח. לא צריך שהעיר תתמוטט כדי שהמדינה תבוא ותעשה את זה. למה הם מחכים? לראות אנשים מתים? אנחנו צריכים תוכנית חירום ותקציבים להיערכות לרעידת האדמה, שתגיע בסוף. זו גזירת גורל".