הריאיון עם דוד נחנברג פורסם לראשונה ב-2015, ומובא כאן מחדש עם פטירתה של אשתו חנה נחנברג הי"ד:
כבר 14 שנים שוכבת חנה נחנברג במרכז רפואי שיקומי במרכז הארץ. חדרה הוא בועה שנותקה ממירוץ הזמן; העולם שבחוץ – חילופי עונות, מלחמות, מאורעות היסטוריים – אינו נוגע לה. מוחה אינו מתפקד והיא מוגדרת צמח, אף שכמעט לא השתנתה מבחינה חיצונית מאז שיצאה מביתה ולא שבה.
אותו יום קיץ, 9 באוגוסט 2001, היה אמור להיות יום כיף עבור חנה ובתה הפעוטה שרה, שטיילו בירושלים יחד עם קרובי משפחה. לקראת השעה שתיים החליטה החבורה לעצור לארוחת צהריים קלה במסעדת סבארו שברחוב יפו. הבילוי המשפחתי נקטע בידי מחבל מתאבד שנכנס אל המסעדה ופוצץ את עצמו. 15 בני אדם נהרגו בפיגוע ו־140 נפצעו, בהם חנה, שהוגדרה כפצועה הקשה ביותר.
הרופאים שטיפלו בה הגיעו בתוך זמן קצר למסקנה שחנה לא תתעורר, וכל שנותר הוא להחזיקה בחיים באמצעות מכשירים. דוד בעלה מצא עצמו נאבק לגדל לבדו את בתו שרה ולהמשיך בחייו עד כמה שאפשר. עבר זמן עד שהבין את הסטטוס המשפחתי יוצא הדופן שאליו נקלע: לא רווק, לא אלמן – אבל כלוא בבדידות, ללא כל סיכוי שאשתו תשוב יום אחד לחיק המשפחה.
רק מוצא הלכתי אחד נותר בפני דוד, החולם על הקמת משפחה חדשה: "היתר מאה רבנים", שמאפשר לשאת אישה שנייה, אף שהראשונה עודנה חיה. ארבע שנים לאחר הפיגוע הוא קיבל היתר כזה, ומאז הוא מייחל לשוב ולהתחתן. "מגיע לי שתהיה לי אישה ושיהיה לי עוד ילד", הוא אומר לנו. "משפחה חדשה זה החלום שלי".
שבת שלום לאמא הדוממת
ביום ראשון הבא, 29 בנובמבר, יצוין יום ההוקרה השנתי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, עשרות אלפי ישראלים הנושאים בגופם ובנפשם את צלקות המלחמות והפיגועים. אף שנותרו בחיים, פעמים רבות אלה חיים שונים מאוד מכפי שהכירו בעבר. במקרה של משפחת נחנברג, מתמונת השגרה המשפחתית של לפני הפיגוע לא נותר כמעט דבר.
דוד נחנברג (53) נולד וגדל בארצות הברית. בשנת 96', אחרי כמה ביקורים בארץ, החליט לעלות ולהשתקע כאן. את חנה פיינר, ילידת ארצות הברית שעלתה לישראל עם הוריה, הוא פגש בהופעה של לני סלומון, זמר ששניהם העריצו. בסיום ההופעה נשארו לדבר על השירים שאהבו, והשיחה התגלגלה לפגישות. כעבור חודש וחצי כבר שאל דוד את חנה האם תסכים להינשא לו. "מהרגע הראשון היה בינינו איזה קליק, ולא ראיתי טעם להתמהמה", הוא מספר.
לאחר נישואיהם הם גרו בירושלים, וכעבור שנה וחצי, כשנולדה בתם, עברו למודיעין. הוא עבד כפקיד בבנק ברמת־גן, היא עבדה כקופאית, והחיים זרמו על מי מנוחות. "חנה הייתה אישה מלאת חיים", מספר דוד. "היא מאוד נהנתה מהטיפול בשרה. חיינו חיים טובים ושלווים – בבוקר עבודה, אחר הצהריים עם הילדה, ובערב מדי פעם יצאנו להופעות של אמנים שאהבנו".
הוא זוכר היטב את שיחת הטלפון שקיבל באמצע יום העבודה. "אמרו לי שמשהו קרה במשפחה, שמישהו נפגע. ישר חשבתי על אבא שלי בארצות הברית, שהיה מבוגר ועם בריאות לא טובה. ואז שמעתי שהיה פיגוע בירושלים".
ידעת שאשתך ובתך אמורות להיות במסעדת סבארו?
"ידעתי שהן הולכות לטייל, אבל לא ידעתי בפירוט לאן. הן פשוט היו בזמן הלא־נכון ובמקום הלא־נכון. חוסר מזל? השגחה אלוהית? אני לא יודע לומר. בסופו של דבר, הן פשוט היו שם".
בזירת הפיגוע עדיין היו מוטלים הנרצחים, בהם חמשת בני משפחת סחיווסחורדר מהיישוב נריה. חנה הייתה באמבולנס הראשון שיצא משם. היא הגיעה לבית החולים הדסה כשהיא מחוסרת הכרה ובלי דופק. תיק היד שלה נותר מאחור, ולא היו עליה כל מסמכים מזהים. במקביל ניסו אנשי כוחות ההצלה שבזירה לדובב את שרה, ללא הצלחה. הפעוטה המבוהלת, עוד לא בת שלוש, ידעה שאסור לדבר עם זרים, וגם כעת שמרה על הכלל הזה. היא רק בכתה וחיפשה את אמא שלה, עוד לא מבינה שחייה השתנו לנצח. "אף אחד בכלל לא קישר ביניהן", אומר אביה. "שרה בלונדינית עם עיניים כחולות, לחנה יש שיער כהה. הן לא נראו כמו אם ובת".
גם הוריה של חנה, פולה ויצחק פיינר, ידעו שהיא שהתה במרכז העיר. כשבתם לא ענתה לשיחות הטלפון שלהם, הם החלו להתרוצץ בדאגה בין בתי החולים בירושלים. דוד כבר הגיע ממקום עבודתו היישר לבית החולים הדסה, ועד מהרה הבין את חומרת המצב. "הרופא אמר לנו שמסמר חתך עורק המוביל ללבה של חנה. הם הוציאו את המסמר, עשו עיסוי, עשו מה שהם יכולים כדי שהדופק יחזור. אני לא יודע כמה זמן היא הייתה בלי אספקת חמצן למוח, אבל כבר ברגעים הראשונים בבית החולים ידענו שנגרם נזק בלתי הפיך. בשלב אחר כך עשו לחנה סקירת מוח, וגילו שלמעשה כל המוח שלה הוא עם בצקת".
ככל שחלף הזמן הרופאים היו פסימיים יותר ויותר. "הם הסבירו לנו שהיא צמח, ושאחוז נמוך מאוד של נפגעים יוצאים ממצב כזה. בהתחלה עוד דיברו על אחוז אחד שהיא תתעורר, אבל גם מזה ירדו. בואי נגיד שהסיכוי שאתעורר מחר בבוקר בגובה שני מטר ואהיה צעיר בעשור, גבוה מהסיכוי שחנה תתעורר".
חודש ועוד חודש עברו, ומצבה של חנה לא השתנה. היא נותרה דוממת, מנותקת מהסביבה. בעלה ובתה, שיצאה מהפיגוע ללא פגע, חוו יום־יום את חסרונה. "אנשים לא מאמינים שאפשר להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים כצמח, אבל חנה תחיה עוד הרבה שנים במצב הזה", אומר דוד. "הגוף שלה היום בריא, למעט הפגיעה המוחית. היא אפילו נשארה צעירה כמו שהייתה, העור שלה לא התקמט בגלל שהיא לא חשופה לשמש".
בחלוף הזמן החל דוד לבנות מחדש את שגרת חייו. בבקרים הייתה חמותו מגיעה כדי להלביש את שרה ולקחת אותה לגן, בזמן שהוא מיהר לצאת לעבודה. "הייתי הולך לאוטובוס ובוכה", הוא מספר. אחר הצהריים הקדים לצאת כדי להגיע בזמן אל הגן, ובחלק מימי השבוע נעזר בבייביסיטר שהוציאה את הילדה. כשראה שאינו מצליח לעמוד בעומס של גידול ילדה לבדו במקביל לעבודה במשרה מלאה מחוץ לעיר, עבר לעבוד בעיריית מודיעין, קרוב לבית. פעם בשבוע היה הולך לבקר את חנה בבית החולים השיקומי, שאליו הועברה שבעה שבועות לאחר הפיגוע, ומנסה לדבר אליה, להזכיר לה חוויות משותפות מהעבר. בימי שישי ביקר שם עם שרה, כדי להגיד שבת שלום לאמא הדוממת. "בהתחלה שרה ביקשה את אמא", הוא מספר. "כמו כל ילדה, היא הייתה מאוד קשורה אליה. עם הזמן היא פשוט התרגלה לשגרה הזו שבה יש אבא, וגם סבא וסבתא שעוזרים ומבקרים".
התרגלת למלא את התפקיד של אבא ואמא גם יחד?
"מה יש להתרגל? היא הייתה ילדה קטנה. ידעתי לצחצח לה שיניים, לבחור לה מכנסיים וחולצה מתאימים, להכין ספגטי ושניצל ולפעמים גם לזניה. רק בגיל ההתבגרות זה נהיה מסובך יותר".
להזמין את המסכן
שנתיים אחרי הפיגוע, כשהבין שהסיכויים שחנה תתעורר אי פעם שואפים לאפס, החליט דוד לנסות ולבנות לעצמו מחדש חיי משפחה. לשם כך פנה לקבל "היתר מאה רבנים" – פרוצדורה הלכתית המאפשרת לשאת אישה שנייה, חרף התקנה הקדומה של רבנו גרשום שאסר זאת. מדובר בהיתר נדיר, הניתן מדי שנה במקרים בודדים. לאחר שמאה רבנים חותמים עליו הוא מועבר לרבנות הראשית, ורק לאחר אישור ממנה הוא נכנס לתוקף. אנשי הרבנות נפגשו עם דוד, האזינו לדבריו, קיבלו חוות דעת רפואית והחליטו לטפל בבקשתו.
"בקשה להיתר נישואין מוגשת לבית הדין הרבני האזורי, שבודק בתחילה מדוע לא ניתן להתגרש", מסביר הרב שמעון יעקבי, מנכ"ל בתי הדין הרבניים. "רק כאשר הדיינים משתכנעים שאין אפשרות אחרת, ניתן לפנות לאפיק של היתר מאה רבנים. זה קורה כאשר יש אצל האישה מחלות כרוניות משמעותיות המונעות מהבעל חיי נישואין – כמו חוסר תפקוד עקב היותה דמנטית או חולת נפש. קיימים גם מקרים שבהם האישה נעלמה, ברחה לחו"ל וכדומה, והיא לא יוצרת קשר. במצב כזה אי אפשר לכפות מתן גט בסנקציות ולהביא לידי גירושין".
במסגרת ההליך דואג בית הדין גם למנות אפוטרופוס בעבור האישה – עורך דין או בן משפחה קרוב, שידאג שכל הזכויות הרכושיות שלה יישמרו. לאחר שבית הדין משתכנע כי זכויות האישה אינן עלולות להיפגע, הוא נותן היתר נישואין עקרוני ומעביר את התיק לנשיא בית הדין הרבני הגדול – שעורך שימוע ומוודא כי אין ערעור תלוי ועומד נגד מתן היתר כזה, וכי אין פתרון מיטבי אחר. הבעל גם נדרש להפקיד גט בבית הדין, למקרה שתיווצר סיטואציה שבה האישה הראשונה כן תוכל לקבל גט, ובעלה כבר יהיה נשוי למישהי אחרת.
כשמדובר בבני זוג ספרדים, ניתן להשלים את הליך ההיתר עם קבלת האישור מנשיא בית הדין. ליוצאי עדות אשכנז נדרשת גם חתימת מאה רבנים. "בית הדין שולח את הבקשה בדרך כלל לכ־300 רבנים משלושה אזורים גיאוגרפיים שונים בארץ", אומר הרב יעקבי. "הם בודקים את נימוקי פסק הדין, ואם השתכנעו, הם חותמים עליו. כאשר נאספות חתימות של מאה רבנים, מוחזר התיק לבית הדין האזורי למתן היתר סופי".
זה אמנם לקח זמן, אבל בסופו של דבר קיבל דוד היתר של מאה רבנים אורתודוכסים לשאת אישה. "אני מאוד רוצה להתחתן", הוא אומר. "אני רוצה בת זוג לחיים. מישהי שתחייך כשאני חוזר הביתה מהעבודה, שאני אחייך כשהיא תחזור. מישהי ללכת לטייל איתה מתחת לכיפת השמיים, לראות את הכוכבים ביחד, ובעיקר להקים משפחה גדולה יותר. ההזדמנות הזאת נלקחה ממני. אני מקנא כשאני רואה משפחות עם הרבה ילדים. כל מה שאני מבקש זה עוד ילד אחד או ילדה אחת. משפחה, לא פלוגה".
בשנה הבאה תצא שרה לשירות צבאי, ודוד מבין כי בדידותו רק תגבר. ניסיונותיו בתחום הרומנטי עד כה לא צלחו. היו כמה פגישות בודדות, שלא התפתחו לקשר משמעותי. "במגזר הדתי אם אתה לא זוג, אתה אאוט, אתה לא רצוי. אנשים מחפשים הדדיות – שבת אחת להזמין משפחה, ובשבת אחרת המשפחה הזו תזמין אותם. אני לא משתלב במעגל הזה. לתקופה מסוימת, אומר דוד, הזמינו אותו והתקשרו כי הוא היה "פרויקט הצדקה של השכונה". להרגשתו זה לא בא מתוך קשרי חברות, אלא כסוג של משימה, לעשות וי על "הזמנו את המסכן לשבת". "בארה"ב למשל הקהילה יותר תומכת ועוזרת לאדם שהוא בודד. הרב תמיד יתעניין, יזמין אותך לארוחה, ינסה לשדך לך נשים מתאימות. ופה זה לא קורה".
איך בכל זאת אתה מנסה למצוא בת זוג?
"זו בעיה. אם אין לך חברים קרובים שמנסים לעזור לך ולשדך לך, קשה להכיר נשים. לא מצאתי שבתות שמיועדות לפנויים־פנויות עם הילדים שלהם. כשאני מנסה לפנות לשדכניות הן מעבירות אותי מזו לזו, חוקרות אותי מי נתן לי היתר להתחתן, ואם באמת אין סיכוי שחנה תתעורר בעתיד. כל הזמן אני צריך להסביר את מצבי – אני לא אלמן, ולא גרוש, אבל מותר לי להתחתן".
לדבריו, מיד לאחר קבלת ההיתר הוא עדיין לא היה בשל להתחתן מחדש, אבל כיום הוא שם את העבר מאחוריו ומוכן לעשות הכול כדי להקים משפחה. "בהתחלה הרגשתי שאולי זו בגידה בחנה, אבל הנה, מאה רבנים באים ואומרים שזו לא בגידה. גם שרה תומכת בצעד הזה, היא מאוד רוצה לראות אותי מאושר".
עמותה במקום חגיגה
יום הפיגוע במסעדת סבארו היה גם היום שבו מלאו 12 למיכל בלזברג. כשראתה את התמונות הקשות מהפיגוע, ביקשה מיכל מהוריה לבטל את חגיגת בת־המצווה שלה, שתוכננה להיערך שבועיים לאחר מכן. כל הכספים שנועדו למסיבה הגדולה, בתוספת 100 אלף דולר שגייסה המשפחה, נותבו להקמת עמותה שתסייע לחיילים ואזרחים שנפגעו בטרור ובמלחמות, וכן לבני משפחותיהם.
כיום מלווה עמותת "משפחה אחת" 3,550 פצועים, יתומים, הורים שכולים, אלמנות ואלמנים. "הקשר מתחיל לרוב כבר בבית החולים, כשנציג שלנו מבקר את המשפחה ובודק איך ניתן לעזור לה", אומרת שנטל בלזברג, מנכ"לית העמותה. אנשי "משפחה אחת" מעניקים סיוע כספי מיידי לזקוקים לכך, עוזרים במיצוי הזכויות מול הרשויות, מסייעים בשמירה על הילדים ובבישול ארוחות, ומממנים צרכים נוספים כמו טיפול נפשי מיידי ושכירת רכב לצורך נסיעות לטיפולים. העמותה גם מוציאה את המשפחות למחנות נופש, טיולים ומפגשים, שבהם כל אחד מבין, אפילו בלי מילים, מה עובר על האחר.
משפחת נחנברג הייתה בין הראשונות שלהן סייעה העמותה. "הם היו שם בשבילנו מהרגע הראשון", מספר דוד. שרה השתתפה במחנות הקיץ וזכתה לליווי צמוד של חונכת, ששמרה איתה על קשר לאורך זמן. גם בבת־המצווה שלה העניקה העמותה ליווי ותמיכה כספית.
שרה, שצמחה להיות נערה יפהפייה, מאושרת ושמחה, נמנעת מלדבר בפומבי על הטרגדיה המשפחתית ועל ההתמודדות האישית שלה. רק בערב הוקרה לנפגעי טרור ובני משפחותיהם, שערכה "משפחה אחת" בחנוכה לפני שנתיים, היא הסכימה לעלות לבמה ולשתף את הקהל בסיפורה הקשה ויוצא הדופן.
"בשנים שעברו, כשהלכתי לבקר את אמא, הרגשתי כאילו זאת לא אמא שלי, מה אני עושה כאן", סיפרה שרה. "אני לא חיה איתה, אני לא גדלה איתה, אני לא יודעת מי היא בכלל, היא לא יודעת כלום עליי. אני לא קשורה אליה. כשהייתי קטנה לא יכולתי להגיד את זה, כי לא הבנתי. בהתחלה עוד עניין אותי לשמוע עליה, והכרתי אותה מסיפורים. יותר מאוחר אפילו לא רציתי לשמוע סיפורים עליה, כי לא רציתי לדעת. הייתי עושה משהו ואמרו לי – 'את יודעת, את דומה לאמא שלך'. אמרתי להם – 'לא אכפת לי במה אני דומה לה, לא אכפת לי איך היא הייתה מתנהגת, לא אכפת לי איך היא הייתה נראית ולא אכפת לי מה היא הייתה עושה'".
הגעגועים לאמה, סיפרה שרה, תקפו אותה סמוך לבת־המצווה שלה. "פתאום אמא הייתה חסרה לי במיוחד. חודש לפני, כשהייתה בת־מצווה לבת דודה שלי וראיתי שאמא שלה מדברת – בכיתי. פתאום חשבתי שאמא שלי לא תהיה איתי שם (…) כשהגיעה הבת־מצווה שלי אפילו לא חשבתי על אמא שלי. לא רציתי להיזכר בה. זה היה היום שלי".
על מערכת היחסים עם אביה, הכוללת גם התמודדות לא פשוטה מול הטרגדיה המשותפת, אמרה שרה: "אבא הוא המודל לחיקוי שלי, כי הוא חזק. הוא עושה תפקידים של אבא ואמא ומטפל בבית ובי. כמה שקשה לו, הוא בקושי נשבר לידי. הוא צריך להתמודד איתי, שזה דבר קשה בפני עצמו. כל דבר קטן אני רבה איתו. אין לי אחים לריב איתם, אז יש לי את אבא שלי לריב איתו. (…) אני מנסה לדמיין איך היה אם אמא הייתה פה, אבל לא הולך לי. אני גם לא יודעת איך האופי שלי היה נבנה. אם הייתי עם אמא שלי, הייתי בנאדם שונה. לא יודעת אם זה היה טוב באמת.
"לפני חצי שנה, יום אחד פתאום אמרתי: 'קשה לי בלי אמא שלי'. התחלתי לחשוב עליה ורציתי ללכת לבקר אותה. הבנתי שזה לא סתם עוד בנאדם שאני לא יודעת מיהו. אני בעצם כאן בזכותה, היא נתנה לי חיים. זה מספיק חשוב בשביל שאני אלך לבקר אותה ואעריך אותה על כל מה שהיא עשתה. אמא תעשה הכול בשביל הילדים שלה, אז למה שאני בתור הילדה שלה לא אעשה בשבילה משהו, אפילו הדבר הכי קטן? אם היא שומעת, שתשמע שאני שם איתה בבית חולים. שתדע מה עובר עליי, שתדע שלא באתי לראות אותה כי היה לי קשה. שתשמע הכול. אני יודעת כמה היא אהבה אותי כשהייתי קטנה, ואם עכשיו היא לא יכולה להראות לי את זה, אני צריכה לפחות להראות לה קצת כמה אני אוהבת ומעריכה אותה".
היא החליטה ללכת לבקר את אמה, וביקשה מהחבר שלה שיתלווה אליה. "הלכנו לבית החולים ושאלתי איפה היא נמצאת. האישה שהייתה שם הסבירה לי ושאלה איך אני קשורה אליה, אז אמרתי שאני הבת שלה. ואיך שאמרתי את זה, פשוט התחלתי לבכות. זה היה הדבר הכי מוזר בעולם, כי בחיים לא חשבתי שדווקא המשפט 'אני הבת שלה' יגרום לי לבכות. יש לזה כל כך הרבה משמעות. ברגע שאני אומרת 'אני הבת שלה', לא 'היא אמא שלי' – זה אומר משהו עליי.
"לראות אותה, זה היה הלם. רציתי להגיד לה הרבה דברים, אבל אי אפשר באמת לנהל איתה שיחה. אז דיברתי עם חבר שלי ואמרתי שאני מתגעגעת אליה ושהיה לי קשה בבת־מצווה בלעדיה. זה היה מוזר, אבל היה לי ממש טוב שהלכתי. זה עזר לי להוציא דברים מהלב".
אלה בתוך התיק
בעזרתה של "משפחה אחת" הקליט דוד דיסק של שירי ראפ שכתב (ניתן לרכוש אותו בטלפון 02־5399000; ההכנסות הן קודש לפעילות העמותה). הראפ הוא תחביב מרכזי שלו – באמתחתו יש שירים מותאמים לכל פרשת שבוע – וכך גם משחקי באולינג מקצועניים ואיסוף חתימות מיהודים מפורסמים מרחבי העולם. באוסף שלו נמצאות יותר מ־1,300 חתימות, ובהן אלה של שני זוכי פרס נובל, מדליסטים אולימפיים ועוד.
מאז הפיגוע שהפך את חייו, הוא כמעט אינו מגיע לירושלים. דווקא לאחרונה, בדיוק כשגל הטרור הכה בבירה, הוא נאלץ לבקר בה. בתיקו נשא אלה, על כל צרה שלא תבוא. למסעדת סבארו שבמרכז העיר הגיע רק פעם אחת, כשהוזמן יחד עם בני משפחות הפצועים האחרים לטקס הפתיחה מחדש. "היה מאוד קשה להיות שם", מספר דוד. הסניף שבו אירע הפיגוע לא הצליח להתאושש מהמכה הכלכלית שספג, ונסגר כעבור שלוש שנים. "גם הם נאלצו לשלם את מחיר הטרור", אומר דוד, "אבל לי קשה עד היום לראות את הלוגו של סבארו, גם במקומות אחרים".
כאדם מאמין, יש לך כעס על אלוקים?
"לא. אלוקים הוא כוח עליון. אלוקים ברא יקום נפלא שיש בו טוב ורע, וזה הרע. יש מפלצת, שכל עוד לא נשמיד אותה ימשיכו להיות פיגועים, חטיפות ומטוסים שיתפוצצו. המוסלמים מוכיחים בכל רגע נתון שהם אויבים שלא רוצים שלום. הם כמו היפנים שרצו להרוג את האמריקנים, והיו מוכנים להתאבד בשביל זה.
"מה שקרה למשפחה שלי יכול לקרות בכל מקום בעולם, ולצערי זה קורה ויקרה לעוד הרבה אנשים. אני כואב וכועס על זה. כואב לי לשמוע על כל פיגוע, על כל משפחה שנפגעת, ויחד עם זאת חשוב לי להעביר מסר לפצועים ולבני משפחותיהם: תמשיכו לחיות. אל תתנו לטרוריסטים את ההנאה מהידיעה שעצרו לכם את החיים. תמיד יהיה פצע בחיים שלכם, אבל תעשו הכול כדי להתגבר עליו ולהמשיך".
המעבר לגברים בלבד
בית הדין מצא פתרון יצירתי לאישה שבעלה הפך לצמח. התוצאה הייתה בלימת קידומו של יוזם הפסיקה התקדימית היתר מאה רבנים להינשא בשנית ניתן לגברים בלבד. לפני כשנה התחוללה סערה הלכתית כאשר הרב אוריאל לביא, אב בית הדין בצפת, התיר לאשה להינשא מחדש. לביא השתמש בהליך נדיר בשם "גט זיכוי": שלושת הדיינים שעסקו בתיק מינו את עצמם לשליחי הבעל, ששכב כצמח במשך כשבע שנים, ובהסכמת משפחתו קבעו כי רצונו הוא להתיר את האישה ולאפשר לה להינשא לאחר.
הפסיקה החריגה גררה תגובות חריפות מצד רבנים חרדים. הרב זלמן נחמיה גולדברג, הנחשב לאחד מגדולי הפוסקים החרדים, תמך בתחילה במתן "גט זיכוי", אך התנער ממנו לאחר פרסום הדברים. הגט אמנם נותר על כנו, אך צד שלישי שאינו מעורב בתיק הגיש עליו ערעור, שטרם נידון. במקביל בלמו המפלגות החרדיות את מינויו של הרב לביא לחבר בית הדין הרבני הגדול, ובמקום זאת הוא מונה לאב בית הדין בירושלים.
